E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ צו - פורים - תשע"א
שיחות
קם רבה ושחטי' לר' זירא
הת' מנחם מענדל מישולבין
שליח בישיבת חב"ד חולון

בשיחת פורים תש"ל שאל כ"ק אדמו"ר על הגמ' דמגילה (ז, ב): "אמר רבא מחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, , למחר בעי רחמי ואחיי, לשנה הבאה אמר לי' ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר לי' לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא":

א) לכאורה "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה), ואיך יצא מהמצוה ד"לבסומי" שקיים רבה - הענין דשחטי' לר' זירא[1].

ב) הלא מאות שנים עברו מאז נקבע החיוב ד"לבסומי" ועד לזמן רבה ור' זירא, ואיך יתכן שבכל מאות שנים אלו לא אישתמיט אפילו פעם אחת שמתוך ה"איבסום" יעשה א' מישראל כמעשה רבה וכו', דבודאי קיימו ישראל מצוה זה, ובהידור. ומוכרח הדבר שלא קרה כזאת במשך כל השנים, דאם כן הי' הגמרא מביאה הסיפור המוקדם יותר?

וביאר כ"ק אדמו"ר: שהתירוץ מפורש בהמשך הגמרא ש"למחר בעי רחמי ואחיי", שמפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שבזכות צדקתו של רבה - בכח תפלתו להחיות מתים, על כן שוב אין שחיטת ר' זירא "דבר רע", כי מובטח הדבר שרבה יחייהו בתפלתו.

ובזה גם מתורץ הא דלא איקרי כזאת במשך כל מאות השנים שלפני רבה ור' זירא; כי לא הי' בישראל כאלו שבכחם להחיות מתים בזכות צדקתם ותפלתם, וע"כ שמר אותם הקב"ה שמתוך שיכרותם לא ישחטו איש את רעהו, כדי שהשומרים מצות "לבסומי" לא ידעו "דבר רע".

וממשיך כ"ק אדמו"ר בהשיחה: וזה שלשנה הבאה כשבא ר' זירא לרבה ו"אמר לי' ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר לי' - רבה לר' זירא - לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא" הוא כי ר' זירא סבר שתחייתו היתה בזכות תפלתו וצדקותו של רבה, וע"כ סמך על רבה ורצה לסעוד אתו לשנה הבאה, משא"כ רבה שהחזיק את עצמו לבינוני (ברכות סא, ב) זקף תחיית ר' זירא לזכות צדקותו של ר' זירא, אבל לעצמו סבר שנכשל ב"שחטי'", וע"כ לא רצה להכשל עוד בכגון דא, ולא רצה לסעוד אתו לשנה הבאה. ע"כ תוכן השיחה.

ויש לעיין:

א) בפשטות מעשה הרציחה עצמה הוא מעשה רע גם יחי' את הנרצח למחרת.

ב) מהשיחה משמע שמאז נס פורים לא הי' בישראל אפילו צדיק אחד כרבה שהי' בכח תפלתו להחיות מתים - שמפני צדקותו הי' הקב"ה מחי' מתים בעבורו, וצ"ב.

והנה על הקושיא הב' אפשר לתרץ שהכוונה הוא שמאלו שהשתכרו והיו במצב שמצד טבעם לא היתה להם מניעה לרצוח, מהם הי' רבה היחיד במעלת הצדקות הנ"ל, ולכן את כולם שמר הקב"ה שלא ירצחו - כדי שמקיום מצותם "לא ידעו דבר רע", משא"כ רבה שבכל אופן יחי' את הנרצח, אינו צריך את שמירתו של הקב"ה כדי שלא "ידע דבר רע".

ובנוגע לשאלה הא', הנה תחלה יש להבין מהו ה"דבר רע" שאותו לא ידע מקיים המצוה: דאם הוא היזק גשמי אזי מובן גם כאן שלפועל ממעשה רבה לא יָצָא היזק גשמי דלפועל חי ר' זירא.

אבל אם פי' "לא ידע דבר רע" הוא מעשה רע, שעושה המצוה לא יאונה לו כל און מקיום המצוה, א"כ קשה מה הועיל זה שהחיי' רבה את ר' זירא, הלא את מעשה הרציחה אין להשיב.

ויובן בהקדים גדר תחיית המתים בהלכה (עי' בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' ס"ו וס"ז שדן בדין אשתו של ר' זירא לינשא וכו', והכא עסקינן בגדר "דבר רע" שכדלקמן אינו נוגע בזה דינה של אשתו של ר' זירא) דאם מעידים עדים על א' שנרצח ואח"כ בא הרוג ברגליו, מובן שאין לב"ד לחשוש שמא נרצח באמת וחזר לחיות, אלא העדים מוכחשים מהמציאות ואינם נאמנים, ואף אם היו באים עוד כתה של עדים ומעידים שראו איך שהמת חוזר ממות לחיים פשוט שאין לב"ד לקבל את עדותם, דהרי ההרוג עומד בפני ב"ד והעמד אותו על חזקתו שחי הוא וחי הי', שהוא הסדר שטבע הקב"ה בעולמו, וכמו בקידוש החודש שאין מקבלים עדות שאינו מתאים עם מסלולי הלבנה הקבועים וטבועים מאת מסובב הגלגל, ואין אומרים שמא נעשה נס והלבנה סטה מדרכו שע"פ החשבון, ועד"ז גם בעניננו אין לנו להאמין שאיש זה מת הי' כשחי הוא לפניננו.

והגע בעצמך, אם באו עדים על אשה שמתה בעלה ולמחרת באו עדים שחי הוא - לא נקבל עדות זו השני'[2] (אא"כ יבוא הרוג ברגליו, וזה שאז לא נאמין לכת ראשונה אינו מפני כת השני' אלא כי החי מכחיש את החי).

מכ"ז נראה ברור שמצד דין ב"ד שלמטה אין מעשה רבה יכול להקרא "דבר רע" וזכאי הוא בדינו.

אלא שעדיין קשה שהרי רבה עצמו יודע את מעשיו, וכן מצד ב"ד של מעלה גלוי הדבר וידוע שרבה אכן שחט את ר' זירא, וא"כ לגביהם רבה "ידע דבר רע"?

וי"ל שזהו שביאר כ"ק אדמו"ר זי"ע, שהיות ולגבי ב"ד ש"מ גלוי וידוע שעתיד ר' זירא להֵחָיות ע"י ובזכות תפלת רבה שוב אין שחיטה זו "דבר רע"[3].

וזה שעברו כמה שעות עד שחי ר' זירא ובכמה שעות אלו מת הי', י"ל ששעות אלו נחשבו כשינה.

ואף שהרמב"ם בהל' רוצח ושמירת נפש הגדיר רציחה שהוא נטילת נפש האדם, שעפ"ז לכאורה אינו נוגע למשך כמה זמן היתה נפשו נטולה. מ"מ נ"ל שטעם הגדרה זו הוא כי בד"כ כשנוטל נפש האדם לא יחזור לעולם, אבל לא שעצם הענין דנטילת נשמה מעלה או מוריד, משא"כ כאן שלאחרי כמה שעות חזר נפשו של ר' זירא, לא גרע שעות מיתה אלו מכמה שעות שירדים א' את חברו, וכמובן לא עד כדי כך שיוכל להקרות בשם "דבר רע". וק"ל.

והנה ביאור זה הוא לפי מה שביאר כ"ק אדמו"ר בתש"ל ששם אמר שהביאור הוא בהמשך הגמ' שחזר "ואחיי'", משא"כ בשיחת ש"פ שמיני - תזריע תשד"מ (ועשו ממנו ליקוט ונדפס בלקו"ש חל"א) ששם אמר כ"ק אדמו"ר זי"ע שהביאור "ליגט" בהאופן ש"שחטי'" רבה לר' זירא, דפשוט שעפ"ז שונה הביאור.

ויש להעיר על עוד שינוי בין המבואר בלקו"ש חל"א למה שביאר כ"ק אדמו"ר בתש"ל, דבתש"ל למד המימרא "אמר לי' ניתי מר ונעביד סעודה בהדי הדדי" שהוא דברי ר' זירא לרבה, ובלקו"ש חל"א למד שרבה אמר לי' לר' זירא "ניתי מר ונעביד סעודת פורים", וע"ש הטעם שלא רצה ר' זירא והטעם שרצה רבה.


[1]) שאלה זו שאל כ"ק אדמו"ר גם לאחרי י"ד שנים בהתוועדות ש"פ שמיני, ושם ביאר בא"א ועיין לקמן.

[2]) עכ"פ כא' השיטות בזה ביבמות.

[3]) ואף שרבה חשב שאין בזכות עצמו כדי להחיות את ר' זירא, וא"כ א"א לומר שידע שבזכותו יחי', מ"מ אפשר לומר שעכ"פ ידע וחשב שבזכותו של ר' זירא עצמו יחזור ויחי', וכמ"ש בהשיחה שכך חשב בפועל, וזה שבשנה הבאה לא רצה לסעוד עמו אינו מפני שחשש שמא לא יחי' ר' זירא אלא כנ"ל בהשיחה שלא רצה ליכשל עוד בכגון דא.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות