E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ צו - פורים - תשע"א
אגרות קודש
ביאור ברש"י ד"ה ר"י מדמי ע"פ ביאורו של רבינו
הרב נחמן שפירא
משפיע בישיבה

בגמ' פסחים (י, א) איתא "שני שבילין א' טמא וא' טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות, ר' יהודה אומר אם נשאלו זה בפ"ע וזה בפ"ע טהורין, שניהן בב"א טמאין. ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין. אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: בב"א דברי הכל טמאין בזה אחר זה ד"ה טהורין, לא נחלקו אלא בבא להשאל עליו ועל חבירו, ור' יוסי מדמי ליה לבת אחד ור' יהודה מדמי ליה לזה אחר זה".

ורש"י כותב בשיטת ר' יהודה (ד"ה ר"י מדמי) "הואיל ואין כאן שואל אלא אחד משיבין לו טהור אתה שהרי ספק ביאה הוא ומעצמו יבין שאף חבירו כמו;הו אבל כששניהן שואלין בתוך כדי דיבור צריך אתה להשיב לשניהן כאחד".

ובאג"ק של רבינו (נדפס בהוספות לקו"ש חל"ח עמ' 202) מבאר כוונת רש"י: "להערתנו ברש"י ד"ה ר"י מדמי (פסחים י, א) מהו כוונת רש"י בהטעם שמוסיף "שהרי ספק ביאה הוא" ושקו"ט בזה - אין בהנ"ל הוספת טעם, כ"א סיום תשובת הנשאל, שמדייק רש"י שצ"ל "טהור אתה שהרי ספק ביאה הוא", כי "שניכם טהורים" א"א לומר גם לר"י, דבזה משווי להו ב' שואלים. וגם "טהור אתה" לחוד א"א לאמר, כי: א) אין זה תשובה לשאלה "מה תהא על שנינו" (כל' רש"י בד"ה שלפנ"ז). ב) יותר מזה - משמעות התשובה אתה טהור - אבל לא שניכם, משא"כ כשמוסיף הטעם והטעם שייך גם בחבירו, הרי: מעצמו יבין כו'".

והנה האחרונים (דברי שמואל. ועוד) מקשים על מש"כ רש"י בדיבור זה "שהרי ספק ביאה הוא", דלכאורה הנידון של ב' שבילין שייך לרה"ר שספיקו טהור, ואינו נוגע להמחלוקת בין ר"א וחכמים בנוגע לספק טומאה ברה"י, והו"ל לרש"י לכתוב בפשטות "שהרי ספק טומאה ברה"ר הוא"?

ואולי יש לבאר זאת ע"פ ביאור רבינו שהבאנו לעיל. לפי דבריו, כוונת רש"י הוא לבאר איך שמצד אחד תשובת בי"ד כוללת בתוכה תשובה גם על חבר השואל, שהרי השאלה שהופנתה אל בי"ד היתה "מה תהא על שנינו". אבל מצד שני התשובה לחבירו צ"ל באופן שאיננו פס"ד, דאם הוא באופן של פס"ד יביא לחוכא ואיטלולא (בזה שפסקינן דין שהוא היפך המציאות, ראה רבינו פרץ), ולכך צ"ל באופן של נתינת טעם, ש"מעצמו יבין" הדין של חבירו.

והגע בעצמך, אילו היה רש"י כותב "שהרי ספק טומאה ברה"ר הוא", על אף שדיבורו של בי"ד הוא "טהור אתה" שבזה מתכוונים להשואל דווקא, מ"מ הטעם להפסק (שע"י צריך להבין שכ"ה דינו של חבירו) הוא בסגנון של פסק הלכה, דהיינו שספק טומאה ברה"ר טהור. ומכיון שסו"ס דברים אלו של בי"ד ניתן להתפרש שהוא פס"ד גם על חבירו, הוי חוכא ואיטלולא כנ"ל.

ולפיכך כתב רש"י "שהרי ספק ביאה הוא", ורצונו לומר שבי"ד אומרים להשואל המציאות, שהיה ספק אם נכנס מישהו להשביל (ולא הדין), ומציאות זו היא הטעם לפס"ד טהור אתה. ולפי"ז הטעם שנותנים בי"ד איננו בסגנון של פס"ד, ו"מעצמו יבין" שפס"ד זה שייך ג"כ לחבירו.

ומדי דברי בו, יש להעיר על קושי בפירוש רבינו. דבשלמא אם נפרש רש"י כפשוטו, שספק ביאה הוא הטעם שנותן רש"י ואיננו חלק מדיבורו של בי"ד, מובן הלשון "ספק ביאה הוא" בלשון נסתר. משא"כ לפי פירוש רבינו שזהו המשך דיבורו של בי"ד, הו"ל לכתבו בלשון נוכח (כמו "טהור אתה) ולא בלשון נסתר - הוא?

ויש לבאר: מכיון שרצונו של בי"ד הוא להשיב על שאלת השואל "מה תהא על שנינו" באופן שמטעם הדבר "מעצמו יבין" פסק חבירו, עדיף לדבר בלשון נסתר ולא בלשון נוכח, כי עי"ז יבין שדברי הבי"ד אינם מתייחסים אליו בפרט אלא גם על חבירו.

אגרות קודש
ביאור שיטת רש"י בשני שבילין ע"פ ביאורו של רבינו
הרב אפרים פישל אסטער
ר"מ בישיבה

איתא בלקו"ש חל"ח ע' 202 וזלה"ק:

"להערתו ברש"י ד"ה ר"י מדמי (פסחים י א) מהו כוונת רש"י בהטעם שמוסיף "שהרי ספק ביאה הוא" ושקו"ט בזה - אין בהנ"ל הוספת טעם, כ"א סיום תשובת הנשאל, שמדייק רש"י שצ"ל "טהור אתה שהרי ספק ביאה הוא", כי "שניכם טהורים" א"א לומר גם לר"י, דבזה משווי להו ב' שואלים. וגם "טהור אתה" לחוד א"א לומר, כי: א) אין זה תשובה לשאלה "מה תהא על שנינו" (כל' רש"י בד"ה שלפנ"ז). ב) יותר מזה - משמעות התשובה אתה טהור - אבל לא שניכם, משא"כ כשמוסיף הטעם והטעם שייך גם בחבירו, הרי: מעצמו יבין כו'".

והנה בסוגית הגמ' דשני שבילין אמרינן דבאו בב"א שניהם טמאין, באו בזה אחר זה טהורין, ולא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו ר' יוסי מדמי לה לבאו בב"א ור' יהודה מדמי לה לבאו זה אחר זה. וברש"י ד"ה ר"י "הואיל ואין כאן שואל אלא א' משיבין לו טהור אתה שהרי ספק ביאה הוא ומעצמו יבין שאף חבירו כמוהו ".

וצ"ב, דהנה פשטות הביאור בדברי רש"י לכ' הוא, דאם ישנם ב' שואלים בפנינו (בבת אחת) א"א להשיב רק לא' מהם, ולכן א"א להשיב לשניהם טהורים אתם בהוראה אחת, משא"כ כשאין כאן אלא שואל א' צריך להשיב לו כיון שהוא בפנינו, ומה ששאל על חבירו אין צריך להשיבו להדיא אלא סמכינן שמעצמו יבין מתוך מה שהשיבו לו טהור אתה.

ולכן לא נחשב זה להוראה אחת, הגם דמהוראת הב"ד אליו טהור אתה ה"ה מבין ממילא ששייך הוראה זו גם לחבירו, דלא שנא בינו לחבירו, וא"כ נמצא לכ' דבהוראת הב"ד טהור אתה מונח (בהוראה אחת) גם הוראה לחבירו, אמנם כיון שלא הורו בהדיא בדבריהם טהור אתה גם לחבירו, סגי בזה שנאמר דהוי כזה אחר זה.

אמנם בדברי הרבי ברור שלא זהו כוונת רש"י, שהרי מבואר בדבריו שצריך להשיב (בשלימות) על שניהם כיון ששאל מה תהא על שנינו, ודלא כנ"ל דכיון שאינו בפנינו אין צריך להשיבו. וכן מבואר בדברי הרבי שמ"ש רש"י "ומעצמו יבין כו'" אי"ז משום דבההוראה ד"אתה טהור" מונח ממילא דחבירו טהור, דאדרבא בההוראה ד"אתה טהור" מונח דחבירו טמא.

ויש לעיין בהסברת הדבר (מלבד הדיוק בלשון רש"י "שהרי ספק ביאה הוא") מדוע לא נפרש דברי רש"י בפשטות כנ"ל.

ויש לבאר בד"א, דהנה לגבי הא דבבאו בב"א שניהם טמאין פליגי רש"י ותוס', דבתוס' כתבו להדיא "דהיינו מדרבנן דמדאורייתא אפי' בב"א טהורים". וביאור דבריהם לכ' דמדאורייתא הוי זה ספק טומאה, אבל מדרבנן טמא כיון דנראה הוראת הב"ד כחוכא, כמ"ש בתוס' ר"פ. אבל משמעות ל' רש"י שכתב "א"א לנו לומר להם טהורים אתם שהרי האחד ודאי טמא" הוא דזה דין דאורייתא דהוי זה ודאי טומאה.

וי"ל עד"ז לאידך דפליגי בגדר הא דבבאו זאח"ז שניהם טהורין, דלתוס' פשוט הוא דלכתחילה הכי הוא כיון שזה ספק טומאה, משא"כ לרש"י כיון שבמציאות איכא כאן ודאי טומאה חידוש הוא דבבאו בזא"ז חותכין הדין לשניים ומורין לזה טהור ולזה טהור.

ובסגנון אחר, לתוס' אי"צ לחתוך הדין לשניים, דאי רק ליכא חוכא בהוראת הב"ד אפשר להורות לשניהם טהורין, משא"כ לרש"י לא סגי בזה, דרק באופן שאפשר להפריד (לגמרי) ההוראה לזה ממה שמורין אח"כ לחבירו אפשר לתלות ולהורות לשניהם טהור אתה.

ובביאור סברת פלוגתתם לא אאריך כאן, רק אציין ל' אדה"ז בסתל"ט ס"ה "לפי שספק זה שמא לא נכנס לבית זה או שמא לא נכנס לבית זה אינו נחשב לספק כלל מן התורה שבודאי נכנס לאחד מהן וכיון שאינו ידוע לאיזהו שניהם צריכים בדיקה דהי מינייהו מפקת". ולכ' עד"ז הוא ביאור דעת רש"י דהוי ודאי טומאה מדאוריייתא בהוראה אחת. אבל אעפ"כ בטומאה נאמרה בהאי דינא דספק טומאה ברה"ר טהור, דאפשר לחתוך הדין לשניים ע"י מה שב"ד מורה לכ"א בנפרד, דכל מה שאתה יכול להרבות ספיקות ולטהרו תולין לטהר (משא"כ בבדיקת חמץ דאו' לא נאמר זה).

אבל עי' בפסקי דינים להצ"צ (דף ריב) שכתב "ולענ"ד עוד דהנה גבי ב' שבילין אם הלך בא' מהן ועשה טהרות ואינו יודע באיזהו וחבירו לא הלך כלל מטהרינן לי' משום דתולין שבטהור הלך וא"כ כששניהם הלכו בשני השבילין אתה רוצה לטמאו מחמת חבירו ולזה אני אומר כיון שלא באו לישאל בבת אחת הריני רואה כאילו לא הלך חבירו כלל ונמצא אין חבירו מסייעו לא לטומאה ולא לטהרה וה"ז כאילו הלך לבדו דמטהרינן לי'". והיינו דדומה זה לכל ספק טומאה ברה"ר. ולכ' עד"ז הוא ביאור דעת התוס'.

ולכ' תליא ג"כ בביאור הדין דספק טומאה ברה"ר טהור, וכבר האריכו באחרונים ואכמ"ל עוד.

והשתא י"ל בביאור דברי רש"י לפי מ"ש רבינו, דהנה לגבי הבא לישאל עליו ועל חבירו מה תהא על שנינו, מה דהב"ד צריך להשיב לשניהם אינו רק משום דכיון דשאל כן הרי זה מתפקידם להשיבו על כל שאלתו, אלא יתירה מזו, דכיון דבאמת הוי זה מציאות של ודאי טומאה, לכן כשהוא שואל על שנינו שכולל בשאלתו כל המציאות שקרה, הרי זה גופא מכריח להתייחס לכל שאלתו דהוי ודאי טומאה. ולכן גם אי נשיב לו "אתה טהור", א"א לומר דמעצמו יבין דגם חבירו טהור, דהייתי מדייק כן רק אי הוי זה ככל ספק טומאה ברה"ר, אבל כיון דהוי כודאי טומאה, הרי אדרבא נדייק דאם אתה טהור בהכרח שחבירו טמא.

וכן מובן ג"כ דמה דלר' יהודה דומה זה לבאו זאח"ז אינו רק משום דלא השיבו בהדיא גם על חבירו שטהור הוא, דזה הי' סגי רק כדי שלא יהא הוראת הב"ד חוכא, דכיון דאין משיבין בהדיא עליו ועל חבירו שוב לא הוי הוראתם חוכא, אבל כיון דלרש"י הרי מצד כל המציאות הוי זה ודאי טומאה, וצריך להפריד ההוראה אליו דאתה טהור מההוראה לחבירו, לכן צריך ההוראה דאתה טהור צ"ל באופן שהוא רק הוראה אליו, ויתירה מזו באופן שאפשר להוציא חבירו מהוראה זו ונדייק דאתה טהור אבל לא שניכם, דרק עי"ז נחתך הדין לשניים ותולין להקל לזה.

ובסגנון אחר: לדעת רש"י צריך הב"ד לכלכל הוראתם באופן דהוי כאילו מורין ב' דברים הפכיים, ורק עי"ז נחתך הדין ותולין להקל. דמחד גיסא מורין אתה טהור ולהוציא שניכם, אבל לאידך כיון דהוי זה מציאות של ודאי טומאה צריך להתייחס לכל שאלתו, והוא ע"י שמוסיפין הטעם דהרי ספק ביאה הוא, ומעצמו יבין כו'.

משא"כ לתוס' דהעיקר הוא רק שלא יהא בהוראתם חוכא אפשר לבאר דעת ר' יהודה כנ"ל דכיון דאין מורין בהדיא גם על חבירו סגי בזה שלא יהא חוכא, ואין צריכים לכלכל הוראתם באופן שיהא כב' הפכיים כמשנ"ת לרש"י.

ונמצא דמדברי הרבי נמצינו למדין כללות שיטת רש"י בביאור סוגיא זו ודו"ק.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות