E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ צו - פורים - תשע"א
רמב"ם
כוונה בקריאת המגילה*
הרב משה אהרן צבי ווייס
שליח כ"ק אדמו"ר - שערמאן אוקס, קאליפורניא

תנן (מגילה י"ז, א) הי' כותבה או דורשה, ופרש"י דורשה את המגילה, ומתוך כך קראה, עכ"ל. אם כיון לבו יצא. ע"כ.

וברמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הל' ה') כתב וז"ל הקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא. כיצד הי' כותבה או דורשה או מגיהה אם כיון לבו לצאת בקריאה זו יצא, ואם לא כיון לבו לא יצא. עכ"ל.

ובמגיד משנה שם וז"ל ופירש רבינו אם כיון לבו לצאת כפי דבריו שפסק פ"ב מהל' שופר (הל' ד') דבעינן כוונה ואולי שהכל מודים במגילה. עכ"ל.

ובפשטות כוונת המ"מ הוא דאפי' למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, יודה דבמגילה בעי כוונה, ובלי כוונה לא יצא יד"ח אפי' למ"ד זו דמצוות אין צריכות כוונה.

וראה בטורי אבן מגילה שם שהוכיח דבמגילה לכו"ע בעי כוונה. ע"ש.

ובטעמא דמלתא דמגילה שאני מכל מצוות דרבנן דנקטינן דא"צ כוונה מבואר ברדב"ז (ללשונות הרמב"ם סי' קכ"ה) וז"ל ואפי' לדעת האומרים מצוות אין צריכות כוונה מודו במקרא מגילה שצריכה כוונה, ואע"פ שכתב בעל מגיד משנה "ואולי" שהכל מודים במגילה אני אומר ודאי והטעם דבעינן פרסומי ניסא ואם לא יכוין לבו אלא כקורא אגרת בעלמא מאי פרסומי ניסא איכא. עכ"ל וע"ש בהמשך.

וכ"ה בפר"ח או"ח סי' תר"צ ס' י"ג דמגילה שאני משום פרסומי ניסא ולכן לא בעי כוונה.

ואף שדברי המ"מ ברור מללו שדעת הרמב"ם היא אפי' למ"ד מצוות א"צ כוונה, אבל להעיר שדעת כמה ראשונים אינו כן דיעויין בר"ן שם וז"ל הי' כותבה וכו' למאן דאמר מצוות צריכות כוונה אתיא כפשטא ולמ"ד א"צ כוונה איכא למימר דכי קתני אם כיון לבו היינו שאם כיון לקרות כראוי, יצא. ואם לאו, שאינו קורא כראוי אלא כדרך קורא להגיה שקורא בענין שיכיר השומע החסרות ויתרות ולא כדרך קריאת מגילה, לא יצא. ע"כ.

וראה גם בחי' הר"ן, הרשב"א והמאירי דברור הבנתם דהלכה זו אתיא למ"ד מצוות צריכות כוונה, אבל למ"ד מצאצ"כ גם במגילה כן הוא דיוצא.

וכן הוא מפורש ברמב"ן מלחמות (ר"ה כ"ח) דלמ"ד מצאצ"כ כן הוא גם במקרא מגילה.

והי' נראה בפשטות לבאר סברת המ"מ דבמגילה אפי' למ"ד מצאצ"כ בעי כוונה, ובאם לאו, אינו יוצא, כי קריאת המגילה ארוכה ומסובכת היא ואשר לכן בעי כוונה כדי לשמוע כולה ולא יחסר מלה.

ובאמת כן ראיתי במרכבת המשנה (פ"ב מהל' מגילה הל' ה) שכתב וז"ל יכול דאפילו למ"ד מצאצ"כ מ"מ כל שלא נתכוון לצאת (בקריאת המגילה) חזקה שדילג. ע"כ.

היינו שסברות המ"מ היא שאפי' לפי מ"ד מצאצ"כ הי' יוצא קריאת המגילה אלא דלפועל בלי כוונה חזקה שידלג ולא יוציא מפיו כל התיבות בין כך.

אלא שסברא זו צ"ע. חדא דמאי קמ"ל? הרי מפשטות דברי הגמ' הי' קוראה או כתבה אם כיון לבו יצא והרי אם דילג תיבות מעיקרא מאי קסבר שיצא? האם מודע לנו תלמודא שצריך לבטא כל תיבות המגילה?! זיל קרי בי' רב הוא!

ועוד והוא העיקר, דא"כ אין זה ענין לפרסומי ניסא וכדהוכחנו לעיל דזהו טעמא דהמ"מ. מהרדב"ז וכו' דאי דילג תיבות הרי חסר בגוף הקריאה.

ועוד בה שלישית - דבשו"ע (או"ח סי' תר"צ סעי' י"ג) פסק דאם כיון לבו יצא וז"ל היה כותבה שקורא פסוק במגילה שהוא מעתיק ממנה..וכן אם הי' דורשה שקורא פסוק במגילה שלימה ודורשו אם כין לבו לצאת י"ח יצא וכו' ע"ש. דתרתי אשמועין פסוק שלמה ממגילה שלמה היינו שלדעת המחבר אפי' אם ברור שקראה בשלימות בעינן כוונה לצאת.

ועוד ראיתי מסבירים הלכה זו, ע"פ מש"כ הגמ' (י"ד ע"א) אמר רב נחמן דמשום הכי אין אומרים הלל בפורים דקרייתא זו הלילה. ע"ש וראה גם במרחשת (סי' כ"ב דמבאר דמגילה יש בה משום הלל ומסביר עפי"ז הא דנשים חייבות).

היינו שבאמת יש חיוב הלל בפורים והא דלא אמרינן הלל בפורים משום דבקריאת המגילה נכללת ג"כ אמירת ההלל ועל ידי קריאת המגילה יוצאין גם יד"ח אמירת הלל.

ולכן בעי כוונה דאיתא במס' סופרים אות כ' דצריך לקרות הלל בנעימה, והכי איתא גם בשו"ע (או"ח סי' תפ"ז סעי' ד') בנוגע לקריאת הלל דליל פסח דצריך לאומרו בנעימה.

ולפי"ז אם אינו מכוין לשם קריאת מגילה, שנכלל בה גם הלל, חסרה אצלו ה"נעימה" כי ל"נעימה" צריך כוונה, ע"כ.

וכן ראיתי עד"ז בספר שלמי שמחה (עלבערג) ח"ג עמ' רמ"א שמביא חידוש ששמע מרבו הגאון מנחם זעמבא הי"ד דטעמא דהרב המגיד דהכל מודים דמגילה בעינן כוונה לצאת ולכאו' המצוה הוא מדרבנן שא"צ כוונה.

וביאר דיש בקריאת המגילה דין הלל והלל בעי כוונה דדשבח בלי כוונה לא כלום הוא, ודין כוונה במגילה הוא משום ההלל שבה ולא משום הקריאה דמגילה. ע"כ.

ולהעיר מדברי המאירי הידועים דמי שאין לו מגילה שצריך לומר הלל ואכ"מ.

ואף מדבגברא רבא קמסהיד עלה, הרי לכאורה ביאורו אינו עולה יפה עם ביאור הרדב"ז, הפר"ח, הכת"ס דטעמא דהרמב"ם אליבא דהמ"מ הוא מטעם פרסומי ניסא.

ואשר נראה בביאור הדברים ובהקדים דלא מצינו דעה כזו דצריך כוונה (אף למ"ד מצוות א"צ כוונה) בשאר מצוות דפרסומי ניסא וכמו הדלקת נר חנוכה ושתיים ד' כוסות.

והן אמת ידועים דברי הרבינו יונה (ברכות י"ב ע"ג) שאפי' למאן דאמר דמצוות אין צריכות כוונה כגון נטילת לולב וכו' דאמרינן מדאגבהו נפקי בי' וכל כל כיוצ"ב, אבל מצוה שתלוי' באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה ע"ש ברבינו יונה.

וממילא ה"ה בקריאת המגילה שהיא רק אמירה לבד בודאי דצריך כוונה, ע"ש. וכבר הארכנו בזה במקו"א.

וממילא יובן החילוק בין מגילה שהדלקת נ"ח וארבע כוסות.

אבל אם זהו החילוק והטעם שמחמירין במקרא מגילה הרי עיקר חסר מן הספר דהו"ל להמפרשים הנ"ל לבאר דברי הרב המגיד בשיטה זו דרבינו יונה ואי"ז מטעם פרסומי ניסא גרידא, אלא דבמצוה זו דמקרא מגילה, היותו מצוה שבדיבור לכו"ע בעי כוונה (לדעת רבינו יונה - ויש חולקים עליו בזה) וכ"ה בתשו' כח"ס סו"ס ק"ז שגם מסביר מאי דחמירא מקרא מגילה שהוא מצד פרסומי ניסא. ע"ש.

והי' נראה לבאר דיש לחלק בין כוונה לצאת לכוונה לקרות. והוא בהקדים מש"כ רבינו אברהם בן הרמב"ם לבאר מה שנר' כסתירה בדברי הרמב"ם בין הל' שופר לבין הל' חמץ ומצה וק"ש וז"ל שם (בשו"ת ברכת אברהם סי' ל"ד) ואי קשיא לך מאי שנא שופר ומגילה משאר מצוות? זו ודאי קושיא עמוקה היא והיא על הגמרא לא על אבא מארי זכרו לחיי העוה"ב, וכמה זמן נתקשית לי' קושיא זו אחר פטירת אבא מארי ז"ל עד דמשכחת בה טעמא והוא שהמצוה דאמרינן בהו מצוות אינן צריכות כוונה - מצוות שקיומן בעשיית מעשה שגוף אותה בעשי' היא המצוה כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיו"ב, אבל שופר הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא הוא, כי לא מיכוין מאי קא עביד מן המצוה? וכו' וכן נמי שומע מגילה כשומע שופר תדע דלא הצרכנו קורא מגילה לכוין לבו לצאת אלא שומע קריאת מגילה בלבד הוא שהצרכנו אותו כוונה, אבל הקורא עצמו אין דינו חמור מדין קורא קרי"ש דאם כיון לבו לקרות אע"פ שלא כיון לצאת, יצא. ואע"פ שלא נתפרש הכי בגמרא מקושיא גמרינן לי' ועוד שלא ראינו הצריכות כוונה לצאת אלא בשומע בלבד. וכמה טעם ברור הוא זה, ודקדוק יפה למבינים, וכבר גילינו אותו לכל התלמידים בבית המדרש מכמה שנים. עכ"ל.

יוצא מדברי ר"א בן הרמב"ם חידוש שלדעתו הא דכתב הרמב"ם במקרא מגילה אם כיון לבו יצא - היינו לא כוונת המצוה אלא כוונת קריאה. אבל השומע אכן צריך כוונה לצאת.

יוצא לדעתו דהא דמגילה צריך כוונה אין ענינו להמחלוקת דמצוות צריכות כוונה, כי גם לפי הרמב"ם אין להקורא חיוב כוונה - אלא השומע. אלא דצ"ע דברי הר"א דן הרמב"ם דמש"כ הרמב"ם וז"ל אם כוון לבו לצאת דקריאה זו דמשמע דמכוון לשם מצוה.

ובזה איתא במגילה (ד' ע"א) נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס ובתוס' שם (ד"ה נשים) מביא דברי הבה"ג דאשה מוציא רק מינה (נשים) ולא אנשים, ופירש הרא"ש (סי' ד') דלפי הבה"ג נשים חייבות רק בשמיעה ולא בקריאה וכן כתב המרדכי ועל פי זה כתב שנשים מברכות על שמיעת מגילה.

ובשו"ת אבנ"ז (סי' תקי"א) חידש דעיקר חיוב מגילה שמיעה הוא וז"ל מה ששומע כעונה אין פרסום הנס במה שהוא כעונה, כיון שזה אינו ידוע לכל וכו' וא"כ כיון דקריאת המגילה משום פרסומי ניסא לכאו' אין שום חיוב בקריאה רק בשמיעה שאם היו חייבין בקריאה לא היו יוצאים במה ששומע כעונה וכו' אך באמת יש בקריאת מגילה משום זכירת עמלק ומשום הזכירה חייב בקריאה אלא ששומע כעונה, אבל נשים וכו' אינם בחיוב זכירה דעמלק וכו' ואין חיובם רק משום פרסום הנס ע"כ אין חייבות בקריאה רק בשמיעה עכ"ל.

שע"פ דברי האבנ"ז יובנו דברי הבה"ג דנשים חייבות בשמיעה, דהיינו שעיקר חיוב מגילה הוא פרסומי ניסא וגדרו רק שמיעה, וע"י השמיעה מתקיים אצלם חיובם שהוא פרסומי ניסא

אלא שאף דלפי הנ"ל נוכל לבאר דברי הרמב"ם דאם כיון לבו יצא, היינו כוונת קריאת ולא כוונת לצאת וכמו שביאר רבינו אברהם מ"מ עדיין צ"ע דברי המגיד משנה דלפי דבריו הרמב"ם מיירי בכוונה לצאת ידי חובת מצות מגילה ומטעם פרסומי ניסא דמגילה שאני שמצריך כוונה לצאת אף למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה.

ואשר נראה לבאר בזה ע"פ דיוק בדברי השפת אמת בסוגיין - בקיצור כדרכו. דז"ל - דמשום הכי במגילה בעי כוונה דאפשר דבמגילה עיקר המצוה הוא לפרסם הנס וכשלא נתכוין ליכא פרסום עכ"ל ע"ש.

ויש להבין בדבריו מש"כ דכשלא נתכוין ליכא פרסום דמה שייך כוונה לפרסום?

וכן יש לדייק קצת מדברי הרדב"ז בריש דברינו וז"ל ואם לא יכוין וכו' מאי פרסומי ניסא ליכא.

ויש לומר דיש לחקור בהמצוות שעיקרן הוא משום פרסומי ניסא אי סגי בקיום המצוה עצמה, דנימא דעצם קיום המצוה מהווה פרסום הנס או די"ל דבנוסף לקיום המצוה כשלעצמה עוד נדרש פעולה מיוחדת לפרסום הנס.

וי"ל דתלוי בהמצוה - דמצוות שיש פעולה מסויימת י"ל דע"י הפעולה עצמה נפעל פרסום הנס.

ולמשל שתיית ארבע כוסות בליל פסח, דבארנו פעם בארוכה שיש בזה פרסום הנס אפי' בינו לבין עצמו כי עצם הדבר ששותה ד' כוסות דרך חירות מהוה פרסום הנס, או גדולה מזו הדלקת נ"ח דעצם הפעולה דהדלקת המנורה עצמה מהוה פרסום הנס. אפילו אם מדליקו על שלחנו וכש"כ אם מדליקו על פתח ביתו מבחוץ.

אבל במקרא מגילה, אף שברור שכשקוראה בציבור וכו' עצם קריאתה מהוה פרסום הנס ואפי' אם קוראה בינו לבין עצמו יש בו גם מפרסום הנס עכ"פ לעצמו ולב"ב (ואכמ"ל), אבל יתכן מצב שעושה פעולת המצוה היינו הקריאה, אבל אם קוראה בלי כוונה יחסר בפרסומי ניסא, כיון שלא כיון לבו לזה.

וזה משמיענו הרמב"ם אליבא דהמ"מ - דבמקרא מגילה היותו עיקרו פרסומי ניסא (דכדלעיל מהאבנ"ז ובה"ג) אם לא כיון לבו לא יתכן פרסומי ניסא. כי הפעולה בלי כוונה לא יספיק לפרסום הנס היותו בלי כוונה.

וזהו ביאור דברי השפ"א והדרב"ז דבלי כוונה ליכא פרסום.

ויוצא לנו חידוש בגדרי פרסומי ניסא דיש קיום פרסומי ניסא לא רק במעשה המצוה היינוהקריאה אלא גם באופן קיום המצוה דבמצוות שעשייתן ופעולתם הם פרסומי ניסא (וכמו חנוכה וד' כוסות) היות שהפרסום נפעל בין כך ע"י הפעולה לבדה הרי הכוונה בזה לא יחסר, כי הפעולה עצמו יפרסם הנס.

משא"כ במקרא מגילה דיתכן לקוראו באופן שלא יגרום פרסום והוא בחוסר כוונה - וכדאשכחן בפועל דיכו לקרותו מלה במלה כתיקונו, אבל כשחסר כוונה לצאת - חסר בכל הפרסום - לא יצא עד שיכוון.

שעפ"ז יובן עומק דברי המ"מ שכ' דבמגילה הכל מודים. ולא כתב דבכל מצוה של פרסומי ניסא כולם מודים דצריך כוונה - דדוקא במגילה שעיקרו השמיעה היותו מצוה שאין עשייתה לבד פרסום וכמו חנוכה ופסח.

אלא צריך שישמעו פרסום הנס בזה כולם יודו דצריך כוונה כדי לפעול הפרסום וכדברי השפ"א.


*לע"נ) אמי מורתי מרים בת אלטער מרדכי ע"ה הכ"מ, ולרפו"ש ורפו"ק ליבלחטו"א אבי מורי ישכר דוד בן חנה שי'.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות