E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

יו"ד שבט - ש"פ בשלח - תשס"ה
רמב"ם
בדין בגדי כהונה
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

ברמב"ם הל' כלי המקדש פ"י ה"ד:" מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן שנאמר ועשית בגדי קדש. ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות. וכה"ג ששימש בפחות משמונה בגדים אלו או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש שנאמר וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונה. בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר הקרב יומת". ע"כ.

והנה מקור דברי הרמב"ם הוא במס' סנהדרין פג, ב. דאיתא שם על הא דמחוסר בגדים חייב מיתה בידי שמים: "מנלן, (ומשני) אמר ר' אבהו אמר ר"י ומטו בה משמי' דר"א בר"ש וחגרת אותם אבנט בזמן שבגדיהם עליהם . . אין כהונתם עליהם והוו להו זרים, ואמר מר זר ששימש במיתה". וברש"י שם בד"ה 'וחגרת': "והיתה להם כהונה משמע שעל ידי בגדים הויא כהונה". ע"כ. ובמס' זבחים יב, ב. על האי ילפותא כתב רש"י וז"ל: "הלבישה הזאת לכהונה, אלמא כהונתן תלוי' בבגדיהן ואי לאו הוו להו זרים, ובזר אשכחן דמחיל עבודה". ע"כ.

ובתוס' שם בסנהדרין ובזבחים הקשה ל"ל האי ילפותא דאין בגדיהם עליהם וכו' הלא מיתה כתיבא בהו בהדיא גבי מחוסר בגדים בפ' ואתה תצוה, (וכוונתו לפרק כ"ח פסוקים מב-מג דכתוב שם "ועשה להם מכנסי בד" ואח"כ כתב שם "והיו על אהרן ועל בניו . . ולא ישאו עון ומתו". ע"כ. הרי מפורש מיתה על מי שאינו לבוש בגדי כהונה, וברש"י שם ד"ה ומתו: "הא למדת, שהמשמש מחוסר בגדים, במיתה". עיי"ש.) וכתב התוס' לתרץ "דההוא מיתה אמכנסיים כתיבא כדמשמע פשטי' דקרא (ר"ל דמדבר אודות מכנסיים) וקרא דוחגרת . . איצטריך לשאר בגדים ומיני' לא הוה ילפינן מכנסיים דלא כתיבא התם", עיי"ש. היוצא מדברי התוס' דשני קראי כתיבא, חד למכנסיים וחד לשאר בגדים ואיצטריך תרווייהו, ודו"ק. וכן מצינו ברמב"ן על החומש דכתב על פסוק זה: "אבל היא במכנסים לבד והכתוב האחר בשאר בגדים, ולא הוזכרו שם המכנסים". ע"ש.

והנה התוס' והרמב"ן אינם לא כדברי רש"י ולא כדברי הרמב"ם: דרש"י למד ממכנסיים, כמו שהבאנו לעיל. והרמב"ם למד הכל משאר בגדים, מדין אין כהונתם עליהם.

ולהבין שיטת התוס' והרמב"ן, אולי א"ל דיש חילוק בין מכנסים ושאר בגדי כהונה; דבשאר בגדי כהונה כתיב "ועשית בגדי קודש . . לכבוד ולתפארת", והיינו, דסיבת לבישת בגדי כהונה הוא משום כבוד ותפארת. משא"כ במכנסיים כתיב "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה". היינו דסיבת לבישת המכנסיים היא כיסוי בשר ערוה, וזה אינו ענין של כבוד ותפארת. וא"כ הרי הם ב' מיני בגדים שונים, וא"כ אפ"ל דבעינן ב' פסוקים ולא ילפינן אחד מחבירו דאפילו נימא דחייבין מיתה על מכנסים י"ל דזה בגלל שאין כאן כיסוי בשר ערוה, משא"כ שאר הבגדים. ולהיפך ג"כ י"ל, דמאחר שהמכנסיים אינן לכבוד ולתפארת לא מחייבין מיתה כשאר בגדים, שבשאר בגדים כהונה תלוי' בהם משא"כ מכנסיים היא רק משום לכסות בשר ערוה ואין כהונה תלוי' בהם, וא"ש.

ומ"מ כ"ז היא רק לתוס' והרמב"ן, אבל להרמב"ם ורש"י צריכין לומר דהמכנסיים ושאר בגדים הם חד ענין ובם תלוי' כהונתם, ודו"ק.

ולכאורה שיטת הרמב"ם צ"ע, דמאחר דס"ל שהמכנסיים הם כמו שאר הבגדים למה צריך ללמוד חיוב מיתה מזר, הרי יש פסוק מיוחד בשביל זה. ויותר מזה, כיון שהכל חשיב בגדי כהונה, א"כ מאחר שכתוב בפירוש שבמכנסיים יש חיוב מיתה ה"ה לכל הבגדים, וא"כ למה בעינן ילפותא מזר.

ואולי יש לפרש זה בהקדים פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן בספר המצוות: דבמצוה ל"ג כתב הרמב"ם שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש, וממשיך "וחייב על זה מיתה בידי שמים ר"ל מחוסר בגדים שעבד . . אין כהונתן עלי' והוו להו זרים..." עיי"ש.

והרמב"ן שם כתב: "לא ראיתי לבעל ההלכות שמנה אותה, אבל מנה בלאוין (אות ס"ח) מחוסר בגדים ששימש, ודעתו זאת לומר, דכיון דאין בלבישת בגדים שלא בשעת העבודה שום מצוה, אינו אלא הכשר העבודה שאם עבד בפחות מכן או ביותר תפסל עבודתן, והנה הוא חלק ממצות העבודה אם עבד בהן . . אבל כולן חלקים מחלקי העבודה המצווה ממנו ית' בימים הנאמרים בהן, וכבר נתבאר (שרש י"ב) שאין מונים חלקי המצוות".

הרי שהרמב"ם והרמב"ן והבה"ג חולקין בשני דברים: א) דלהרמב"ם מונים מצות לבישת בגדי כהונה כמצוה בפני עצמה. ולהבה"ג והרמב"ן אין מונין כמצוה בפ"ע, מפני שהיא חלק ממצות העבודה. ב) דלהרמב"ם לא מצינו שום לאו בנוגע מחוסר בגדים. והבה"ג וכן הרמב"ן מנו לאו מיוחד למי ששימש מחוסר בגדים.

ויש לעיין מהו סברת הרמב"ם בעניינים הנ"ל ובפרטיות הרי טענת הרמב"ן היא טענה חזקה, דהרי כל ענין של לבישת בגדי כהונה היא בשביל העבודה, כמו שמוכיח שאין ענין בלבישת בגדי כהונה שלא בשעת העבודה, וא"כ למה מנה הרמב"ם כמצוה בפ"ע. גם למה הרמב"ם לא מנה לא תעשה על מחוסר בגדים, מאחר שכתוב לשון לא תעשה בלבישת מכנסים "ולא ישאו עון ומתו".

והנראה לומר בביאור דברי הרמב"ם ובהקדים דברי הרמב"ם פ"ט מהל' ביאת מקדש ה"י דכתב שם: "הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגליים ששימש במקדש אינן חייבים אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה ועל שאר העבודות באזהרה". ע"כ. ור"ל דהזר אינו חייב כ"א על עבודות מתנה ולא עבודה סילוק, וכן העבודה צריך להיות עבודה תמה, היינו שאין אחריה עבודה.

והנושאי כלים הקשו על הרמב"ם למה לא הזכיר מחוסר בגדים כאן, דהרי מחוסר בגדים ג"כ דינו כזר ולא מחייב כ"א על עבודת מתנה ועבודה תמה. ותירצו, דאדרבה מאחר דפסול מחוסר בגדים הוי הפסול מחמת פסול זרות ולכן לא הוצרך הרמב"ם להביאו כלל דה"ה בכלל זר ואינו סוג בפ"ע, עי"ש.

והנראה בזה דדעת הרמב"ם היא, דהא דמחוסר בגדים ה"ה כזר אינה סתם ילפותא אלא דהוא נחשב זר. דהיינו שלהרמב"ם, כהן לעבודה הוא מי שהוא מזרע אהרן ומלובש בבגדי כהונה, ובלא"ה אינו כהן לעבודה. (ופשוט שדבר זה נוגע רק לענין עבודה בביהמ"ק ולא לענין אכילת תרומה וכדו').

לפ"ז י"ל בשיטת הרמב"ם דמאחר דלמדנו מהפסוק דבזמן שאין בגדיהם עליהן אין כהונתן עליהן, והוו להו זרים. א"כ לא שייך כאן לאו מיוחד של מחוסר בגדים. דעל זר לא שייך לומר שהוא מחוסר בגדים דהרי אין לו דין כהן שיהא חסר משהו. וכמו שאין לאו מיוחד על ישראל העובד בלי בגדי כהונה, דמה שייך חסרון בגדי כהונה במי שאינו שייך לכהונה, כמו כן כהן שחסר לו בגדי כהונה, ה"ה כישראל לענין עבודה וממילא לא שייך אצלו לאו מיוחד של מחוסר בגדים. כ"א שהרמב"ם מנה לאו מיוחד לאסור לקרוע בגדי כהונה, וזה א"ש להנ"ל דמאחר שיש לו בגדים שייך לאו על מצב בגדיו, שלא יהיו קרועים.

וגם אתי שפיר למה הרמב"ם מנה מ"ע ללבוש בגדים אע"פ שלפי הנראה הבגדים הם רק צורך העבודה, אבל לפ"ד א"א לומר שהבגדים הם צורך העבודה דבלי הבגדים אין כאן כהן כלל כ"א ישראל ורק ע"י הבגדים חל שם כהן עליו. וא"כ אין לומר שזה רק חלק מהעבודה שהרי עד שהבגדים עליו, לא שייך עבודה. וטענת הרמב"ן שאין חיוב ללבוש בגדי כהונה לבד משעת העבודה אינה טענה לפמ"ש בדברי הרמב"ם, דשלא בשעת עבודה אין ענין של סוג כהונה כזה לעבודה, אבל כשבא לעבוד עבודתו אין הפירוש שזה רק חלק מהעבודה כ"א זה מעצם כהונתו, שעי"ז נעשה כהן, וא"כ שייך להמנות כמצוה בפ"ע.

לפ"ז י"ל דנקודת המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן היא בהבנת הענין של אין כהונתן עליהן, דלהרמב"ם היא כפשוטו שבלי בגדי כהונה אין עליו דין כהונה כלל בנוגע לעבודה בביהמ"ק. ולהרמב"ן אין הכוונה כפשוטו דאין לו דין כהונה רק דיש לו איסור וחילול עבודה וחיוב מיתה כמו זר, אבל ודאי בפועל אין עליו דין זרות כ"א התוצאה של זרות. וממילא שייך לאו של מחוסר בגדים ולא שייך מ"ע, כנ"ל.

ולפ"ז אין להקשות על הרמב"ם למה בעינן לימוד מיוחד שמחוסר בגדים ה"ה כזר אע"פ שיש פסוק במכנסיים, דלדידי' אין זה סתם לימוד כ"א גילוי ענין יסודי בבגדי כהונה, ומאחר שנלמד שמחוסר בגדים ה"ה כזר גמור, ס"ל להרמב"ם דא"א ללמוד לאו ומיתה מהפסוק בנוגע מכנסיים. והא דיש פסוק מיוחד למכנסיים, אולי בלא"ה לא הי' נחשב לבגד, מאחר שהוא כדי לכסות בשר ערוה. ורק אחר שגילה הכתוב שחייבין עליו מיתה אז מוכרחים לומר שהוא חלק מבגדי כהונה. ובלא"ה היינו אומרים שזה דומה להלאו או חלק מהלאו של "לא תעלה במעלות על מזבחי", ושם אם פוסע פסיעה גסה אינו אלא לוקה, וע"י הפסוק של "ולא ישאו עון ומתו" אז נכלל המכנסים בגדר בגדי כהונה, וא"כ בלי המכנסיים ה"ה זר לכל דבר כמו שאר בגדי כהונה. ודו"ק.

ובזה גם אתי שפיר למה האריך הרמב"ם בהל' כלי המקדש כ"כ בנוגע לבגדי כהונה והביא כל הילפותא של 'בזמן שבגדיהן עליהן' והרי אין דרכו להביא ילפותות בכדי, ובפרט באריכות כ"כ. אבל לפמ"ש א"ש, דכוונתו בזה להדגיש דבלי בגדי כהונה ה"ה כזר ממש כמ"ש.

הרי ביארנו שיטת הרמב"ם בסוגיין וגם שיטת הרמב"ן והתוס' ושיטת הבה"ג, אבל עדיין צ"ע בשיטת רש"י שלא פירש כפשטות הגמרא ולמד כל הד' בגדים מהפסוק בנוגע מכנסיים, והפסוק ד"והיתה להם כהונה לחק עולם" לא הזכיר כלל מפירוש הגמרא, ואדרבה פירש הפסוק באופן אחר, ד'והיתה "מילוי ידים זה לכהונת עולם', ע"ש.

ועיין בלקו"ש חכ"א פ' תצוה ב' שהאריך כ"ק אדמו"ר זי"ע בדברי רש"י והקשה על רש"י כמה מהקושיות שהבאנו לעיל, וביאר דבריו באריכות עיי"ש.

רמב"ם
אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - אילפארד, אנגלי'

כתב הרמב"ם בהל' דעות פ"ד ה"ד: "היום והלילה כ"ד שעות. די לו לאדם לישן שלישן שהוא שמונה שעות, ויהיו בסוף הלילה, כדי שתהי' מתחלת שנתו עד שתעלה השמש שמונה שעות ונמצא עומד ממטתו קודם שתעלה השמש". [ושם סוף הלכה ה' פסק ש"לא יישן אדם ביום"].

אמנם ברמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ג כתב, וז"ל: "אע"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתי' ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה". עכ"ל.

ולכאורה צ"ב:

א) דלפמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות שלא יישן אדם אלא בלילה ושיישן שמונה שעות בכל יום של כ"ד שעות, הרי בהכרח הוא שבחדשי הקיץ יבלה את כל לילותיו בשינה, שהרי לא משכח"ל יותר משמונה שעות מתחלת הלילה עד שתעלה השמש, ואיך כתב הרמב"ם ש"יזהר בכל לילותיו" (דמשמע דבכל הלילות הוא מדבר1) ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה"2?

ב) אפילו אם נאמר (כדמשמע קצת ממ"ש הרמ"א3) דהרמב"ם מיירי מחמשה עשר באב ואילך שהלילות מתארכים, מ"מ כיון שגם בלילות אלו צריך אדם לישן שמונה שעות (בנוסף לזה שצריך לקרוא ק"ש ולהתפלל, ולאכול סעודת הלילה וכו'), לא משכח"ל שילמוד הרבה בלילה כי אם בלילי תקופת טבת הארוכים, ואיך סתם הרמב"ם ש"אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה"?

ואין לומר שמי שרוצה לזכות בכתרה של תורה צריך לוותר על שינתו, שהרי בתחלת הפרק דהלכות דעות שם פסק: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים, ואלו הן". ובהמשך לזה פירט הרמב"ם את כל הדברים שיעשה האדם וחי בהם, ובתוכם שיישן שמונה שעות בכל יום (של כ"ד שעות), ושיהיו אך ורק בלילה. ובסוף דבריו (שם ה"כ והכ"ב) הוסיף: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו", ו"אחד הבריא ואחד החולה אין ראוי לו לזוז מכל הדרכים האלו שנאמרו בפרק זה". נמצא שדברי הרמב"ם שווים הם לכל אדם, גם למי שרוצה לזכות לכתרה של תורה.

ואדרבה, לכאורה, מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה צריך ליזהר ביותר בשמירת "דרכים אלו" - עפמ"ש הרמב"ם הלכות תשובה פ"ט ה"א: "הבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיו"ב . . כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה . . שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה". נמצא שהשינה שמונה שעות בכל לילה, שהיא נחוצה כדי שיהא "הגוף בריא ושלם" מוכרחת היא כדי שנהי' "פנויים ללמוד בחכמה" ונזכה לכתרה של תורה. וצ"ב.


)

1) וכמ"ש הש"ך שבהערה הבאה.

2) בשו"ע יו"ד סרמ"ו סכ"ג העתיק המחבר את לשון הרמב"ם "יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה", וכתב ע"ז הש"ך (שם סקכ"ה - בשם הפרישה) "דכל לילותיו כמשמע, דאפילו בלילי תקופת תמוז הקצרים גם כן ילמוד, אחד המרבה ואחד הממעיט, מכל מקום ילמוד מעט ומ"ש (עירובין סה, א) לא איברא לילה אלא לשינתא ומוקמא לה (תוספות שם) בלילי תקופת תמוז, נראה לי שר"ל דאז יהי לו עיקר הלילה לשינה ועל דרך שאמרו לא איברא סיהרא אלא לגירסא ומוקי לה בלילי תקופת טבת הארוכים, ובודאי אז גם כן צריך לישן ולא ילמוד כל הלילה, אלא רצה לומר העיקר יהי' לו אז ללמוד מחמת אריכות הלילות". אבל דבריו לא יעלו יפה לבאר שיטת הרמב"ם דבי' עסקינן שכתב בהל' דעות (שבפנים) שצריך לישן שמונה שעות בכל לילה, וא"כ לא משכח"ל שיעסוק בתורה אפילו מעט בחדשי הקיץ.

3) יורה דעה שם. המחבר שם העתיק רוב דברי הרמב"ם (שהובאו בפנים) כלשונם ["מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן וכו' אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה"], ובהמשך לזה כתב הרמ"א "כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה, ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך, ומאן דלא מוסיף יסיף". [וראה לקו"ש חל"ד עמוד 42 ואכ"מ].

רמב"ם
אם נשים מברכין ברכת המזון
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

כתב הרמב"ם הלכות ציצית פ"ג ה"ט: "נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה".

והשיג ע"ז הראב"ד: "...ויש שחולק ואומר אף בברכה..." ומביא סעד לדבריו מפ"ק דקידושין מדרב יוסף דאמר: "מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טובא לרבנן, דלא מיפקדנא ועבידנא. ואם איתא דמאן דלא מחייב לא חזי לברוכי, א"כ איסורא קא עביד, דאיהו בברכה קא עביד להו. דאי בלא ברכה, מאי יומא טבא איכא". עכ"ל.

ומתרץ ע"ז הכס"מ: "ויש לדחות סעד זה, דאי הלכה כר' יהודה, לא יעביד להו בברכה, והוא ס"ד דטפי עדיף מי שאינו מצווה ועושה בלא ברכה, ממי שמצווה ועושה בברכה[1]".

לכאורה רואים כאן סברות הפוכות, דלהרמב"ם: נשים מתעטפות בלא ברכה, וסומא עושה מצות בלא ברכה, אי הלכה כר' יהודה דסומא פטור מן המצוות.

ולהראב"ד: נשים מברכות, וסומא מברך 'דבלא ברכה מאי יו"ט איכא', - ועפ"י הכלל שגילה לנו הרבי בלקו"ש חל"ד - נצבים ב', - דלהרמב"ם העיקר מה שהאדם פועל בעצמו לברר העולם, מובן דלהרמב"ם אין נשים מברכות (וכן פסק הרמב"ם בספרו היד בנוגע לכל ספיקות2) דאיך יאמרו וצוונו. והיות שיש חשיבות גדולה, למה שפועל בכחות עצמו, לכן כאן אין מברכות.

כי התורה לא חייבה הנשים, התורה לא חייבה את הספק, דהתורה על הודאי תדבר. ואעפ"כ הם הולכות בכח עצמם, לעשות מצוה דוקא בלא ברכה, כי הרי"ז מורה על גדולתם וחשיבותם, שעובדות הבורא בכח עצמם.

משא"כ להראב"ד דהעיקר הוא הקשר עם הקב"ה, לפיכך כותב הראב"ד דנשים מברכות, וכן אנדרוגינוס מברך. דבלא ברכה וקשר עם הקב"ה מצוה המצוות, הרי"ז כלום ממש ובלשון הראב"ד, "דאי בלא ברכה מאי יומא טבא איכא"3.

האם מברכין על הלל בראש חדש

ובזה יש להסביר עוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בסיום הלכות ברכות. דהרמב"ם כותב: "כל דבר שהוא מנהג אעפ"י שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, ואצ"ל מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד פסח אין מברכין עליו".

והשיג ע"ז הראב"ד: "...ואינו מנהגנו לברך בכולן, ואין לנו ללמוד מערבה, לפי שאין בה לא שבח ולא הודאה בנטילתה, ומה צורך בברכה, אבל קריאת ההלל בימים המקודשים וקרבן מוסף בהם, אם תקנו בהן ההלל משום היכר לקדושתן, יפה עשו וצריך ברכה". עכ"ל.

ועי' בחידושי הגרי"ז על הרמב"ם, דנתקשה בדעת הרמב"ם אמאי לא מברכין על המנהג, דהרי הרמב"ם בהקדמתו כותב מפורש, "דגם מנהגות איתנייהו בלאו דלא תסור".

וכן פסק בהל' ממרים פ"א הל"ב, עיי"ש שנדחק בזה.

ומקובלני מזקני החסידים, שבא' מהתוועדויות הרבי (לפני קבלת הנשיאות) לתלמידי הישיבות בחול המועל סוכות. ביאר הרבי החילוק בין מצוות דאורייתא ומצוות דרבנן ומנהג - דמצוות דאורייתא הרי הם כמו שהאדון מצווה לעבדו לעשות, ועושה הפעולה. ומצוה דרבנן היא כמו שהאדון מרמז לעבדו לעשות, ועושה הפעולה. ומנהג הוא כשהעבד מצד עצמו מבין ועושה הפעולה. ומנהג קשור עם קשר העצמי שיש להאדון עם העבד. ולפיכך רואים שמחה הכי גדולה דוקא בהקפות, ודוקא במנהגי ישראל כגון לבישת כיפה וכו', ומובן בזה ג"כ גודל מעלתו של מנהג, עד כדי כך ש'מנהג מבטל דין'. דדוקא במנהג מתבטא קשר העצמי דהקב"ה עם בני ישראל. ולפיכך סב"ל להרמב"ם, דאין מברכים על מנהג כלל אפי' לא על קריאת הלל בר"ח4 ובחול המועד פסח, מכיון דכל ענינו של מנהג הוא לבטא עבודת המטה מצ"ע, וא"כ איך יאמר אשר קדשנו במצוותיו וצונו, ואה"נ שהמנהגים נתגלו לנו ע"י החכמים והנביאים, ונכללו בהלאו דלא תסור, אבל הם גילו לנו באיזה אופן נעבוד הקב"ה בעצמנו.

אבל הראב"ד שסובר כמבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב' הנ"ל, דהעיקר הוא הקשר עם המעלה, סובר דבאלו המנהגים כמו חביטת ערבה, דאין בהם קדושה מצ"ע, והם רק חבטה וטלטול בערבא, והעיקר בה היא קדושת המטה, אז אין מברכין. אבל באלו המנהגים שיש בהם קדושה מצד המעלה, כגון קריאת הלל ועוד, מדגישים הקדושה שישנו במנהג זה5, 6שהוא מצד הלמעלה, ומברכים אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקרוא את ההלל.


1) ובמרכבת המשנה תמה על הכסף משנה, דאלמה לא תירץ הכס"מ כמו שתירצו התוס' בר"ה לג, א. ד"ה הא ר"י: דנשים אין מברכות, אבל סומא מברך. דחייב במצוות מדרבנן ויכול לברך מדרבנן שהרי הקטן מברך משום חינוך מדרבנן - ולפיכך עשה יו"ט, דיכול לברך.

ועי' בארוכה בלקו"ש חט"ז יתרו ג', הע' 65-63, דציין להתוס' דסב"ל דסומא חייב מצוות מדרבנן, וציין ג"כ לדעת חידושי הרשב"א דפטור לגמרי מכל המצוות ואפי' מדרבנן.

ועפ"י המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב' בדעת הרמב"ם דהעיקר הוא עבודה בכח עצמו וכו', מובן למה נקט הכס"מ בדעת הרמב"ם כדעת הרשב"א דסומא פטור לגמרי ואינו מברך, ואפילו הכי, ודוקא משום זה הי' עושה יו"ט גדול.

2) ראה לדוגמא: רמב"ם הלכות מילה פ"ג ה"ה פסק הרמב"ם: "וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שהוא אינו זכר ודאי". והשיג ע"ז הראב"ד: "אם אנדרוגינוס ספק מברך עליו, מפני שהוא ספק דאורייתא ועל ספק דאורייתא מברכין חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הן", ועי' שם בארוכה בכסף משנה העתיק תשובת הרמב"ם לחכמי לוניץ, בארוכה בנידון זה שאין מברכין על הספק.

וכן ברמב"ם הלכות סוכה פ"ו הי"ג, פסק הרמב"ם: "וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבין מספק ואין מברכין מספק". והשיג ע"ז הראב"ד: "רואה אני מדבריו שהנשים שהם רשות אין מברכות כלל, ואין הכל מודים לו. ואני רואה מדברי רבא (שבת כג, א) דאמר הטעם לדמאי שאין מברכין על הפרשת מעשרות משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם. הא לאו הכי מספיקא מברכין, מפני שהוא ספיקא דאורייתא - מעתה ידעינן ודאי, טומטום ואנדרוגינוס חייבין לברך". ע"כ.

וכן ברמב"ם הלכות חנוכה פ"ג ה"ה פסק הרמב"ם: "ולמה מברכין על יו"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק, כדי שלא יזלזלו בו". והשיג ע"ז הראב"ד: "זה הטעם לאביי (שבת כג, א) אבל רבא חלק עליו ואמר שאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב ע"ה מעשרין הן, אבל ספק אחר אפילו בדרבנן מברכין" עכ"ל.

ועייג"כ רמב"ם הלכות שחיטה פי"ד ה"ד, וכן ברמב"ם הלכות מעשר פ"ט ה"ד ועוד. רואים ברור שי' הרמב"ם דעל הספק אין מברכין ושי' הראב"ד דמברכין על הספק.

ונלאו המפרשים להסביר שי' הרמב"ם בהלכות ק"ש פ"ב הי"ג, שפסק הרמב"ם: "ספק קרא ק"ש ספק לא קרא, חוזק וקורא ומברך לפניה ולאחריה".

ולמה יברך ברכות ק"ש - הרי הרמב"ם סב"ל, דעל הספק אין מברכין?

ומביא הכס"מ מתשובת הרשב"א ס' ש"כ, דשאני ק"ש דמעיקרא כך היתה התקנה שכל שהוא חייב לקרות, צריך הוא לקרות לכתחילה בברכותיה, אבל גבי שארי מצוות, בספיקות אין מברכין.

ודברי הרשב"א צ, ב. דאמאי לא תיקנו כך ג"כ בשאר המצוות - דיברנו על הספק.

[ונלאו מאד המפרשים להבין דעת הרשב"א, עד שהפרי חדש בהלכות ק"ש ס' ס"ז וכן הביא במרכבת המשנה הלכות מילה פ"ג ה"ו בשם מהר"י קונקו ועוד, חידשו דגבי אנדרוגינוס דיש ספק אם נתחייב בכלל, שם סב"ל הרמב"ם דאינו מברך, אבל ספק אם יצא י"ח כגון: ספק שמע קול שופר, וספק נטל לולב, וספק קרא ק"ש, סב"ל להרמב"ם דמברך. אבל רוב הפוסקים פסקו כהרשב"א וכן משמע בתשובת הרמב"ם לחכמי לוניל הובא בכס"מ סוף הלכות מילה, דרק ספק גבי ק"ש מברכין, ואין מברכין על ספק דשאר המצוות יעויין מגיד משנה הלכות סוכה פ"ו הי"ג, וכן מגן אברהם סי' ס"ז סי' תקפה וסי' תרנב, וכן בשו"ע אדמו"ר הזקן בסימנים אלו, - אבל דברי הרשב"א, עדיין צריכין ביאור אמאי לא תיקנו כן בשארי מצוות?] וכן צ"ב בדברי הרשב"א, אלמה תיקנו כן בברכת ק"ש דהרי בכל התורה כולה על הספק אין מברכין וספק ברכות להקל?

וי"ל ביאור הדבר ע"פ מ"ש אדמו"ר הזקן בתניא קדישא פמ"ט וז"ל: "ובזה יובן טוב טעם ודעת לתקנת חכמים שתיקנו ברכות ק"ש שתים לפניה . . דלכאורה אין להם שייכות כלל עם קריאת שמע כמ"ש הרשב"א ושאר הפוסקים, ולמה קראו אותן ברכות ק"ש . . אלא משום שעיקר ק"ש לקיים בכל לבבך כו' בשני יצריך כו' דהיינו לעמוד נגד כל מונע מאהבת ה' . . ואיך יבא האדם החומרי למדה זו לכך סידרו תחילה ברכות יוצא אור, ושם נאמר ונשנה באריכות ענין וסדר המלאכים העומדים ברום עולם . . ואח"כ ברכה שניה אהבת עולם . . כלומר שהניח כל צבא מעלה הקדושים והשרה שכינתו עלינו . . וזה מעורר אהבתנו אליו כמים הפנים לפנים...". עכ"ל.

הרי דברכות ק"ש עוזרים להאדם לקיים מצות ק"ש בשלימותה באהבת ה', ולפיכך מובן למה לדעת הרשב"א והמ"א ואדמו"ר הזקן רק בברכות ק"ש תיקנו לקרותן תמיד לפני שקורין ק"ש אפי' על הספק, כי מבלעדן חסר בהחפצא דקריאת שמע (ובפרט לפי מה שביארנו בארוכה בגליונות הקודמים דלהרמב"ם עיקר מצות ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים, לא רק אמירת הפרשה).

ואוי"ל בזה עוד, דהרמב"ם יסכים דנשים יכולות לברך ברכות ק"ש, דרק ברכות שארי המצות 'אשר קדשנו במצוותיו וצונו' אינן מברכות, כי הן עושות בכח עצמן כמבואר בפנים, אבל ברכות ק"ש דהן עוזרות להאדם (המטה) לעורר אהבתו לה', - ואהבת ה' הרי היא מהמצוות תמידיות שנשים מחוייבות בהן, גם הן יכולות לברך. ולפיכך כתב: "נשים אם עשו המצוה אין מברכות". בהלכות ציצית ולא בהלכות קריאת שמע.

3) דוגמא לדבר ממ"ש במרכבת המשנה הלכות ע"ז פ"א ה"ג, דלהרמב"ם אברהם לא הי' מצווה על קידוש השם, והי' אינו מצווה ועושה. ולהראב"ד אברהם הי' מצוה על קידושה השם, ולפיכך תמה הראב"ד "שם ועבר איך לא היו מוחין". יעו"ש.

4) ובפרט דר"ח קשור עם עבודת המטה, כמו קידוש החודש - 'אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין', וכן הוא יו"ט מיוחד לנשים דוקא, על שלא השתתפו בחטא העגל. וביו"ט כזה שמדגישין עבודת המטה סב"ל להרמב"ם דלא מברכין 'אשר קדשנו במצוותיו' על קריאת ההלל ביום זה.

5) - ועוד נאריך בשיטתו המיוחדת של הרמב"ם בקריאת הלל בסיום ספר זמנים, ובשרש הראשון דספר המצוות.

6) ועיין ג"כ בחידושי הגרי"ז הנ"ל, שמציין להגהות מיימונית פ"ג דמגילה, וכן רבינו שמחה כתב שיש לברך "דלא יהא אלא כעוסק בתורה, ואפי' במגילת רות וקינות ושיר השירים יש במס' סופרים שמברכים אקב"ו על מקרא מגילה". עכ"ל. היינו כיון שיש בהלל קדושה מלמעלה כמו בחמש מגילות, לבד המנהג (היינו הקדושה מלמטה), שפיר שייך לברך על קריאתה, אשר קדשנו במצוותיו וצונו. משא"כ להרמב"ם מדגישים רק קדושת המטה ולכן אין מברכין עליה על המנהג.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות