א. בסדר ברכת הנהנין פ"ה ס"א-ג – כותב רבינו הזקן:

"גמר בלבו שלא לאכול או לשתות ואח"כ נמלך זקוק לחזור ולברך בכל מקום חוץ מבסעודה שאע"פ שגמר בלבו שלא לאכול עוד אין זה סילוק והיסח הדעת כיון שדרכו של אדם להמשיך ולגרר מאכילה לאכילה . . ואין נמלך זוקק ברכה בסעודה . . וכל זה באכילה, אבל בשתי' אם גמר בלבו שלא לשתות עוד . . ה"ז סילוק והיסח הדעת משתי' ואם נמלך לשתות צריך לברך בתחלה. אבל אם נמלך לחזור לאכילתו אוכל בלא ברכה, ואם מחמת אכילה זו נגרר לו לשתות שותה ג"כ בלא ברכה. אבל אם נמלך לחזור לסעודתו וצמא לשתות מחמת אכילה ראשונה צריך לברך וכו'".

ובהערות ל"סדר ברכת הנהנין" – שיצא-לאור זה עתה – ע' נ', כותב כ"ק אדמו"ר:

אבל אם נמלך – לברך: לכאורה הול"ל אפילו אם כו'. גם אם נמלך למה יברך. אבל בלוח "אבל אם לא נמלך", ואתי שפיר. עכ"ל.

והאריך בזה בקצות השלחן (להרב אברהם חיים נאה) ח"ב קב, א: "הוקשה לי הלשון "ואם נמלך לחזור לסעודתו", דהא לכאורה "אפילו" אם נמלך מבעי' לי', דלא מבעי אם לא נמלך לחזור לסעודתו שצריך לברך, אלא אפילו אם נמלך לחזור לסעודתו ג"כ צריך ברכה אם צמא מחמת אכילה ראשונה, וגם: אם נמלך לחזור לסעודתו, מדוע יברך על השתי'.

ודוחק לומר שאם צמא מחמת אכילה ראשונה צריך ברכה בכל גווני, ורק אם צמא מחמת אכילה שני' אז אין צריך ברכה, דהא כיון שחוזר לאכול אין זה סעודה חדשה כלל אלא גמר האכילה הראשונה, ובזה שהוא נמלך הוא עוקר למפרע מה שגמר בלבו מקודם שלא לאכול עוד, וא"כ מה לי אם צמא מחמת אכילה ראשונה, כיון שלא גמר עדיין אכילה ראשונה יהא רשאי לשתות ג"כ בלא ברכה כדין השותה באמצע סעודה.

והנה עתה מצאתי בלוח בה"נ הראשון [פ"ז ס"ג] ששם כתוב אבל אם "לא" נמלך לחזור לסעודתו כו' צריך לברך. ומסתבר דגם בסדר בה"נ צ"ל כן, אלא שנשמט מהדפוס תיבת "לא", וא"ש בפשיטות שכל זמן שלא נמלך לחזור לסעודתו צריך לברך על המשקין וכו'".

ב. ויש לעיין בזה טובא – דלכאורה, להגירסא "אבל אם לא נמלך לחזור לסעודתו וצמא לשתות מחמת אכילה ראשונה צריך לברך" – ישארו כמה תמיהות:

א) פיסקא זו – מיותרת, שהרי כבר נאמר בתחילת הסעיף ש"בשתי' אם גמר לבו שלא לשתות עוד ואח"כ נמלך צריך לחזור ולברך", אא"כ "נמלך לחזור לאכילתו" שאז "שותה ג"כ בלא ברכה", ומובן מאליו שאם לא נמלך לחזור לאכילתו צריך לברך על השתי', ומה ניתוסף בהכפלת הדברים?

ב) אריכות הלשון – בודאי מיותרת היא, שהרי מספיק לומר "אבל אם לא נמלך לחזור לסעודתו צריך לברך", ומה מוסיף באמצע "וצמא לשתות מחמת אכילה ראשונה"?

ג) מה פשר שינוי הלשון "אם נמלך לחזור לאכילתו . . אבל אם לא נמלך לחזור לסעודתו"?

ד) המשך הסעיף הוא: "וכן אם נמלך לאכול שאר דברים הבאים מחמת סעודה . . וי"א שאין חילוק בין אכילה לשתי' שאפי' באכילה . . אם הסיח דעתו מלאכול עוד ואח"כ נמלך וכו'". וכיון שכל המשך הסעיף קאי ב"נמלך" – דוחק קצת שבאמצע הסעיף תהי' פיסקא בתוכן הפכי – לא נמלך!

ג. ולכאורה, מחוורתא לפרש כהגירסא שלפנינו – "אבל אם נמלך לחזור לסעודתו" – ויתורצו בפשטות כל התמיהות הנ"ל:

בסעיף זה מבאר רבינו הזקן דין שתי' בנמלך לחזור לאכילתו, שיש חילוק בין שתי' שבאה מחמת האכילה השני' ובין שתי' שבאה מחמת הצמאון שמצד אכילה הראשונה – דהא דאמרינן שהנמלך לחזור ולאכול אוכל בלא ברכה וג"כ שותה בלא ברכה, ה"ז דוקא "אם מחמת אכילה זו (שנמלך עלי') נגרר לו לשתות", שאז נגררת השתי' אחר האכילה ליפטר מלברך עלי' כשם שנפטר מלברך על האכילה החדשה, לפי שדרכו של אדם להמשך ולהגרר מאכילה לאכילה (כמ"ש בס"א), אבל אם לאחר שנמלך לחזור לאכילתו (ועדיין לא התחיל אכילה השני') צמא לשתות (לא מחמת האכילה השני', שעדיין לא התחיל בה, אלא) מחמת אכילה הראשונה, לא נגררת שתי' זו אחרי האכילה שיפטר מלברך עלי', כיון שבעת אכילה הראשונה גמר בלבו שלא לשתות עוד, ולכן צריך לברך עלי' (וכדלקמן ס"ד).

ועפ"ז אתי שפיר שינוי הלשון "נמלך לחזור לאכילתו . . נמלך לחזור לסעודתו": "אם נמלך לחזור לאכילתו (ומתחיל לאכול תחילה) ומחמת אכילה זו נגרר לו (אח"כ) לשתות, שותה ג"כ בלא ברכה, אבל אם נמלך לחזור לסעודתו (היינו שההמלכה לא היתה על אכילה דוקא, אלא על הסעודה שכוללת אכילה וגם שתי') ו(לא התחיל לאכול מיד, אלא) צמא לשתות (קודם האכילה השני') מחמת אכילה ראשונה, צריך לברך".

ד. ולכאורה יש להביא ראי' אלימתא שהדין ד"צמא לשתות מחמת אכילה הראשונה צריך לברך" קאי בנמלך לחזור לאכילתו (כהגירסא שלפנינו) – ממ"ש רבינו הזקן בשולחן ערוך שלו (או"ח סקע"ט ס"ב), וז"ל:

"אבל אם נמלך וחוזר לאכילתו חוזר ואוכל בלא ברכה, ואם מחמת אכילה זו נגרר לו לשתות, שותה ג"כ בלא ברכה, אבל אם צמא לשתות מחמת אכילה הראשונה, צריך לברך וכו'" – והרי כאן לא כתב אבל אם לא נמלך לחזור לאכילתו וצמא כו', ופשטות הלשון הוא שהפיסקא "אם צמא כו'" היא בהמשך ובאותו האופן דבי' עסקינן – "אם נמלך וחוזר לאכילתו", אלא ש"צמא לשתות מחמת אכילה הראשונה", ולא מחמת אכילה השני'.

וממשיך רבינו הזקן לבאר הטעם שב"צמא לשתות מחמת אכילתו הראשונה צריך לברך" – "שאף שהשתי' טפלה אלי', אין זה מועיל לענין היסח הדעת ונמלך".

ולפלא על הקצות השלחן שהקשה על זה ד"כיון שחוזר לאכול אין זה סעודה חדשה כלל אלא גמר האכילה הראשונה, ובזה שהוא נמלך הוא עוקר למפרע מה שגמר בלבו מקודם שלא לאכול עוד, וא"כ מה לי אם צמא מחמת אכילה ראשונה, כיון שלא גמר עדיין אכילה ראשונה יהא רשאי לשתות ג"כ בלא ברכה כדין השותה באמצע סעודה" – שהרי מפורש להדיא בשו"ע רבינו הזקן "שאף שהשתי' טפלה אלי', אין זה מועיל לענין היסח הדעת ונמלך".

[ודוחק גדול לומר שהפיסקא "אבל אם צמא כו'" קאי אלפני פניו, היינו שחוזר למ"ש בתחילת הסעיף ש"אם גמר בלבו שלא לשתות עוד ואח"כ נמלך . . לשתות צריך לברך בתחילה", ומוסיף לבאר הטעם, "שאף שהשתי' טפלה אלי' אין זה מועיל לענין היסח הדעת ונמלך" – דא"כ, הי' לו לסיים תחילה דין נמלך בשתי' וביאור טעמו, ואח"כ להתחיל דין נמלך לחזור לאכילתו (ובסעיף הבא – דין נמלך לאכול שאר דברים), [ואז לא הי' צריך לכפול הפיסקא "אבל אם צמא כו' צריך לברך"], ולא להפסיק באמצע דין נמלך בשתי' לביאור דין זה, בדין נמלך וחוזר לאכילתו].

ה. אמנם, יש לעיין מנין מקורו של רבינו הזקן לחדש חילוק בנמלך לחזור לאכילתו, בין שתי' שמחמת אכילה השני', לשתי' שמחמת אכילה הראשונה?

ויש לומר, שמקורו של רבינו הזקן הוא מדברי הט"ז סקע"ט סק"ב, וז"ל:

"אם בא לאכול ומחמת זה נגרר לו לשתות ודאי אין צריך ברכה לשתות דבזה שפיר אמרינן דגריר בתר האכילה. ועוד נ"ל לפ"ז דלא אמרו כן אלא בשותה משקה דדרך לשתותו מחמת תענוג אפילו בלא צימאון ודאי טפי מגרר גריר מאכילה" (ודינו כאכילה – לבושי שרד).

ונראה לומר שזהו מקור דברי רבינו הזקן לחלק בין שתי' שבאה ונגררת אחר אכילה השני', היינו, שתי' שבאמצע הסעודה שהיא דרך תענוג בלא צמאון, שהיא חלק מהסעודה ולכן אין מברכין עלי' – ובין שתי' מצד הצמאון מחמת אכילה הראשונה, שאף שטפלה אלי', מ"מ אין זה מועיל לענין היסח הדעת ונמלך, ולכן צריך לברך עלי'.