ר"מ בישיבת תות"ל – חובבי תורה
ברכה על הצלת חברו
בסדר ברכת הנהנין פי"ג ה"ד כ' אדה"ז, "מי ששמח בלבו על הצלת חבירו, רשאי לברך ברכה זו במטבע זו או במטבע אחרת, כגון "בריך רחמנא אלקנא מלכא דעלמא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא". ואין צריך לברך בפני י'. אבל אם אינו שמח בלבו ליתן שבח והודאה מחמת שמחתו...הרי זו ברכה לבטלה".
והיינו שפוסק (שאע"פ שאין חיוב לברך על הצלת חבירו, גם כששמח בהצלתו, ומשמע שאין חילוק מי ה"חבירו", אפי' בנו או (אפי') אביו ורבו) שיש לו רשות לברך כששמח בהצלתו. וכן פוסק הטור והרמ"א בסי' רי"ט ס"ד. ובמג"א סק"ד שם כ' שזהו דעת המחבר שם. (ועד"ז הוא בהב"ח שם המביא גם משלטי גבורים בברכות פ"ט).
לאידך הב"י על הטור מדייק מתשובות הרשב"א שדעתו דרק על רבו יכול לברך, ומסיק דכיון דלכו"ע אינו חייב לברך, לפיכך לא יברך, ואם בירך גוערין בו. (וכן פוסק הא"ר, החיד"א בברכ"י ומחזיק ברכה).
ב' הדעות חולקים בפי' הגמ' ברכות נ"ד דר"י חלה ור' חנה בגדתאה בירך, בריך רחמנא..., דשיטת הרא"ש והטור הוא דבירך משום שבח והודאה שהזמין להם בהצלתו (וששמחו בזה), ולהרשב"א ועוד בירך משום שהיה רבו.
המ"ב בבה"ל שם רוצה לפסוק כהב"י ונימוקו: א) דקשה על הטור, דהיכן מצינו ברכות שאינו מחוייב כלל, שיהיה רשאי לברך, והגם דבשהחיינו אמרו שהיא "רשות" אין הכוונה רשות גמור אלא דאין זה חיוב כ"כ אבל מצוה לברך. ב) דבסי' רי"ח (בברכת שעשה לי נס) דחקרו על איזה דבר רשאי לברך ועל איזה אינו רשאי, ונפסק שבנס הנעשה לשבט אינו רשאי לברך אא"כ נעשה לרוב ישראל, ולא מצינו בשום פוסק דגם בלא חיוב, שיהיה רשאי לברך דשמח בהצלת אלפים מישראל.
ובדברי המג"א ורבינו נראה לפ': א) בקושיא הא': כמו שבשהחיינו (בנוסף לאופנים שמחוייב לברך) יש אופנים שיכולים לברך "רשות", כמו"כ בנוגע לברכת הודאה דגומל (שבנוסף שיש אופנים שמחוייב לברך) שיש אופנים שיכול להודות ולשבח בשם ומלכות. וגם זה ל"מצוה" ייחשב (אלא שאין זה חובה).
ונקודה משותפת ביניהם: שהוא ברכה שבאה על שמחה: בשהחיינו "כל שמחת לבב הבאה לאדם..." (סדר ברה"נ פי"ב א) שלכן גם באופנים שאינו חייב בה יש לו רשות לברך, (וכביאור הב"ח בסי' כ"ט "דברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אע"פ שאינו וודאי שחייב לברך" מובא בא"ר בסי' כ"ב ובפס"ד לצ"צ ע' 814), וכן בברכת הגומל דעניינו ברכת "הודאה" בצאת מן הסכנה דמיד בצאתו מתחייב בברכת הגומל, ומובן דמיד בצאתו מן הסכנה שמח, ולכן גם באופן שאינו מחוייב בהברכה, כ"ששמח בהצלת חבירו" יש לו רשות לברך.
ב) בקושיא הב': אפשר לומר דברכת שעשה לי נס אין בו (כ"כ) ענין השמחה כמו בברכת הגומל, שהרי עיקר הברכה (אינו מיד לאחר שנעשה הנס, אלא) על ראיית מקום הנס (ע"ד ראיית ים הגדול -ראה פ"ט ברכות-), שזה מחייבו לברכה הנ"ל, ואין זה קשור (כ"כ) לענין השמחה והודאה כמו ברכת הגומל, ולכן כשאינו מחוייב בזה אינו רשאי לברך. אבל אה"נ אם "שמח בהצלת" השבט באמת בשעת ראיית המקום, ימים ושנים לאחרי הנס, אפשר דיוכל לברך ולא יהיה בזה הזכרת השם לבטלה.
במילים אחרות: ברכת שעשה לי נס, עיקרו היא לברך על גדלות הקב"ה (אלא שאין מקום הנס מעורר בו הרגשה זו, אלא כשנעשה הנס לו או לאביו, דנעשה שותף בהנס, ועי"ז מרגיש גדלותו של הבורא), משא"כ ברכת הגומל עיקרה היא הודאתו ושמחתו של האדם להקב"ה, במה שהקב"ה הציל אותו מסכנה.
שינוי מטבע בברכת הגומל
מ"ב סק"ה שם ובשעה"צ ה' פוסק דאין נוסח "הגומל לחייבים טובות..." מעכב, כל שיאמר ענין הברכה. ודוחה המובא במג"א סק"א בשם רמ"מ דסובר (הרמ"מ) דיש מטבע קבוע: "הגומל...". ומוכיח מפסק הלכה בס"ד דבירך אחר "בריך רחמנא..." יצא. מהגמ' הנ"ל דר' יהודה עשה כן לכתחילה (שסמך על עניית אמן על "בריך רחמנא דיהבך לן..."). ועד"ז הוכיח האבנ"ז או"ח סי' לט.
הנה י"ל: א) ההוכחה רק לשיטתו דסובר שהמחבר קאי אברכת הגומל ארבו (שיש בזה חיוב?), משא"כ אם נאמר שהמחבר סובר כהרמ"א שברכתו רשות ב"דרך שבח והודאה", הרי בוודאי יכול לשבח ולהודות באיזה מטבע שירצה (וכפשטות דברי אדה"ז). אבל בחיוב ברכת הגומל יש מטבע קבוע.
ב) ואולי אפ"ל: אם נסביר כהרשב"א דברכתו דר"ח היה משום חיוב לברך על הצלת רבו נראה יותר דברכתו (דר' חנן ובמילא עניית אמן דר"י) בנוסח אחר נחשב לשינוי. אבל אם נאמר שברכתו דר' חנן היה בתור שבח והודאה, אפ"ל שאין עניית אמן נחשב כשינוי במטבע (דאפשר שהוא רק כשאומר בעצמו בפועל בשינוי ולא כשעונה אמן, שהגם שנחשב כמברך אותו הברכה אין לו ענין ד"שינוי מטבע"). ויל"ע בזה.
Download PDF