ברשימות קדש של כ"ק אדמו"ר על תניא פל"ג (שי"ל לרגל כ"ד טבת – יום ההילולא של רבנו הזקן נ"ע), (ע' רד) כתב על מה שנאמר בתניא: "יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילנו אבותינו הוא יחוד ה' האמיתי אשר אפי' בארץ מתחת אין עוד מלבדו" וכו'. עכ"ל.

"שהנחילנו: אולי [צ"ל] "שהנחילונו" [(כיון שקאי על "אבותינו" לשון רבים).]"

עכ"ל (מלבד הפענוחים מהמו"ל בחצ"ר).

ויש לבאר הטעם למ"ש כ"ק אדמו"ר "אולי שהנחילנו", כיון שיש מקום לומר שאדה"ז מדייק לכתוב "שהנחילנו" בלשון יחיד דוקא, ובהקדם מ"ש בלקו"ש חלק יח (עמ' 463): "דהנה הנשיא כ"ק אדמו"ר הכ"מ הוא הוא הנשיא הבעש"ט אלא שהוא בגוף אחר, דהרי ענין ההשתל' אינו שייך בהמאור עצמו, כי העצמי אויב ער איז, איז ער אינגאנצען כמו שהוא, אשר משום זה הנה יפתח בדורו – לענין ובאת אל השופט – כשמואל בדורו, מפני שבדור הזה הוא הוא הבעש"ט והמשה רבנו שבדורינו, כמאמר אתפשטותא דמשה בכל דרא – ויתרה מזו ארז"ל (ב"ר פנ"ו, ז), אין לך דור שאין בו כמשה רבנו". עכ"ל.

ועייג"כ לקו"ש חלק א (עמ' 132): "בכלל זיינען אלע רביים, נשיאי ישראל, ביז כ"ק מו"ח אדמו"ר ועד בכלל, איין זאך…", עכ"ל עיי"ש.

ונראה להביא מקור לזה מנגלה: דאיתא במשנה ביכורים (פ"א מ"ד): "אלו מביאין [בכורים] ולא קורין [מקרא בכורים מארמי אובד אבי עד סוף הפרשה]: הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו".

וכתב ברע"ב שם: "שאין אבותינו מישראל והגרים לא נטלו חלק בארץ. וברמב"ם כתב שאין הלכה כמשנה זו, אלא הגר מביא וקורא, ומצי למימר לאבותינו לתת לנו מפני שהארץ ניתנה לאברהם והוא אב לגרים כמו לישראל דכתיב (בראשית יז) כי אב המון גוים נתתיך ודרשינן בי' [ברכות יג, א] "לשעבר היית אב לארם עכשיו אתה אב לכל העולם". עכ"ל.

ובתוס' אנשי שם כ' שם: "והתוס' הקשו ע"ז, דנהי דיכול לומר לאבותינו, אבל איך יכול לומר ארמי אובד אבי דהיינו יעקב וכל ענין הפרשה? וע"כ כתבו דמשבשתא הוא ע"ש. והרמב"ן תירץ: דכל האבות כחד חשיבי, וכיון שנתחבר לישראל כל מה שקרה להם נחשב כאילו קרה אליו, וגם הגר חייב במצות המורות על יצי"מ כפסח וכדומה" עכ"ל. התוס' (ד"ה למעוטי כו') והרמב"ן (ד"ה והכתיב כו') הם בב"ב (פא, א). ע"ש. – הרי שענין זה הוא רמב"ן.

ועוד מקור נראה להביא ממה שכתוב בשמות רבה (פכ"ח,א): "באותה שעה [שעמד משה במרום ונאבק במלאכים לקבל את התורה], בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה [וחשש משה ואמר: "שמא ישרפוני בהבל פיהם" (שבת פח, ב), שבמאבק קשה עמד עם כל אחד ואחד מהם (עי' פס"ר כ, ג), עד כי -] עשה בו הקב"ה (את) קלסטירין (תואר ודמות) של פניו של משה דומה לאברהם, (ובכך) אמר להם הקב"ה: (הכי) אי אתם מתביישין הימנו, (הכי) לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו. [ושם עמדתם ברתת ופחד מפניו, מרוב מדת צדקתו וחסדו עמכם לארח אתכם בביתו (עי' ב"ר פמ"ח, יד), ומשנכנעו המלאכים בכך], אמר הקב"ה למשה, לא נתנה לך תורה, אלא בזכות אברהם, שנאמר: לקחת מתנות באדם, ואין אדם האמור כאן אלא אברהם, שנאמר: (יהושע יד, טו), האדם הגדול בענקים, הוי ומשה עלה אל האלקים" עכ"ל (מלבד החצ"ר מתוך מד"ר המבואר).

והנה ה"בן איש חי" זצ"ל בספרו "בן איש חיל" ח"ב (לח א) מבאר דזה שעשה הקב"ה תואר ודמות פני משה דומה לאברהם והמלאכי השרת חשבו שמדובר באברהם, שאין בזה חשש רמאות ח"ו: "כי הצדיקים שהם שבעה כורתי ברית כולם נחשבים גוף אחד, ונוכל לומר על אברהם הוא משה ועל משה הוא אברהם, ואין בזה חשש רמאות חס ושלום", עכ"ל.

ועד"ז י"ל בנדו"ד, שאדה"ז רוצה לרמז כאן ש"אבותינו" בעצם נחשבים לגוף אחד, ולכן כתב "שהנחילנו" בלשון יחיד, ולפי"ז יבואר למה כתב רבינו "אולי", כי רק בפשט צ"ל התיקון, משא"כ בדרוש ורמז וסוד, לך תדע מה עומק הכוונה.

[עוד יתכן לומר, שכוונת אדה"ז הי' ל"הנחילנו" (חסר, עם שורוק (לשון רבים)), ולא ל"הנחילנו" (בקמץ, לשון יחיד).]

ועי' בתניא לעיל פרק טו, שמביא את הגמרא דחגיגה (ט, ב), "דעובד אלקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד", הגם דצ"ל "ואחת" (בל' נקבה), אבל בהמשך [כשמסביר את הדברים בשפה שלו, אז] כותב עפ"י דקדוק: "ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו". ולא חשב "לתקן" את לשון הגמ' כמובן.

ובביאור לשון הגמ' "ואחד", נ"ל עפמ"ש הרה"ק רבי מנחם מענדל מקאצק זצ"ל בס' עמוד האמת (עמ' סג) שמבאר את הגמרא דחגיגה, דעובד אלקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד: "ואחד, עם יחידו של עולם", עכ"ל.

ונראה שהכוונה, דהגם שעפ"י דקדוק צ"ל "ואחת" כנ"ל בלשון נקבה, מ"מ נדו"ד שונה, מחמת הפירוש הפנימי שלו שמרמז ל"יחידו של עולם" ולכן נאמר "ואחד".

ועי' ג"כ בהגדה של פסח עם פירוש חזון עובדיה (ע' 4) שכותב: "מנהג אחינו האשכנזים לסיים בברכה זו 'בורא פרי הגפן' (הגימל בקמץ). ומנהג הספרדים וכל עדות המזרח לכל תפוצותיהם לומר הגפן (הגפן בסגול). טעמם של אחינו האשכנזים מובן, כי בסוף המשפט, כמו באתנח או בסוף פסוק, יש לנקד קמץ במקום סגול, בכל כיוצא בזה. כמו שהניחו המדקדקים סימן ע"ז: "כי אפס כסף", אפ"ת ר"ת אתנח סוף פסוק, אז כסף (הכסף בקמץ במקום הסגול). וכן הוא בהר"ן (נדרים לז, ב) ממ"ש בגמרא שם, מקרא סופרים ארץ ארץ. ופי' הר"ן "שכשיש אתנחתא, נקרא ארץ האלף בקמץ" .. וראיתי להגאון מהרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' כה), שנשאל על מנהג כל העולם (הספרדים) לומר בורא פרי הגפן, הגימל בסגול, שזהו לכאורה של ע"פ הדקדוק, והשיב שמצינו יוצאים מן הכלל בכה"ג. ונראה שהטעם כאן שאומרים הגימל בסגול, לפי שכן ניקוד כתיבת גפן האמורה בתורה, בשבח שבעת המינים של ארץ ישראל, שיש בהם סוד, כמ"ש בשערי הליקוטים להאר"י ז"ל וכו'.

והרה"ג מהר"א מני ז"ל אמר, שאין ללכת במטבע התפלה והברכות אחר הדקדוק, וכמ"ש החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' יוד) בענין נקדישך ונעריצך, שאין אומרים הכף סופית בקמץ, אלא בשווא. [וכ"כ בשו"ת שמן רוקח תליתאה חאו"ח סי' לב אות ב, ע"ש]. עכת"ד". עכ"ל.

ועי' במאמרי אדמו"ר הזקן – הקצרים (עי' תקנח) ד"ה "להבין ענין מה שבכל התורה כתיב תולדות חסר וא"ו בר מן ב' שכתוב מלא וא"ו, והיינו אלה תולדות השמים, ואלה תולדות פרץ… ועל דרך זה תבין מה שכתבו במגילת אסתר בתחלה אחשוורש [צ"ל אחשורוש] מלא ב' ווין, ואח"כ כתיב אחשורש מלא וא"ו אחד, ובסוף המגילה כתיב אחשרש חסר וא"ו, כי זה ידוע … " עכ"ל.

וצריך בירור גדול מהו המקור לשנות הגירסא בפנים התניא?