ב'רשימות' חוברת קעו (עמ' 10) כותב רבינו זי"ע, שאף ששינוי החוזר לברייתו אינו קונה, אעפ"כ השינוי של "ויפח באפיו נשמת חיים" נקנה באדם ובגופו – שהרי קם לתחיית המתים – אע"פ שזהו שינוי החוזר לברייתו מכיון ש"עפר אתה ואל עפר תשוב". והוא מפני שגם כאשר "אל עפר תשוב" נשאר עצם הלוז שנשאר קיים לעולם (וא"כ אי"ז שינוי החוזר לברייתו), ולכן ממנו דוקא קם לתחה"מ. ע"כ.

ולכאו' יש להבין, מדוע נאמר שהשינוי חוזר לברייתו בחזירת הגוף לעפר (ועל כך התירוץ הוא שעצם הלוז אינה חוזרת לעפר), ולא נאמר שהשינוי של "ויפח באפיו נשמת חיים" חוזר לברייתו בשעת יציאת הנשמה מן הגוף – שהוא היפוכו של "ויפח באפיו נשמת חיים" (ולזה אין לכאו' קשר לקיומה של עצם הלוז)?

וי"ל ע"פ משנ"ת בסה"מ תרנ"ט (עמ' כ) שאף שיש לגוף מקור וקיום בפני עצמו שאינו מן הנפש, עכ"ז גם חיותו זו נמשכת לו ע"י הנפש דוקא, ולכן בהסתלקות הנפש נפסד גם הגוף במשך הזמן (עד להסתלקותם המוחלטת של כל חלקי הנפש, שהיא נעשית בתקופת הזמן שאחר הפטירה יעו"ש), "ועצם לוז שנשאר קיים לעולם הוא מפני שממנו אינו מסתלק החיות כו' כידוע".

ועפ"ז י"ל שפעולתו של השינוי ד"ויפח באפיו נשמת חיים" נמשכת גם אחר יציאת הנשמה מן הגוף, והוא חוזר לברייתו רק בהפסד הגוף בשובו לעפרו. ועל כך מתרץ רבינו מעצם הלוז שנשאר קיים לעולם מפני החיות שבו, וא"כ אין השינוי ד"ויפח באפיו נשמת חיים" חוזר לברייתו.