ע"ד ברכת הגומל שבירך אדמו"ר הריי"צ בצאתו מין המאסר (די"ב י"ג תמוז) מביא בלקו"ש חכ"ו (עמ' 142) שהגם אשר "הסיבה הטבעית למאסרו ("דבר הסכנה") היתה "בעבודה הגדולה" אשר עבד "בהרבצת תורה וחיזוק הדת". שעבד בה עד כדי מסירת נפש בפועל שזהו מצב של זכות בתכלית השלימות ועילוי – ואיך יתכן לומר שהוא "הי' חייב בדבר הסכנה ח"ו?" עי"ש בארוכה הביאור שגם אצל צדיקים שייך "הגומל לחייבים" (והוא ע"ד יעקב שנדמה בעניו שחטא וכו' עיי"ש עוד).

והנה כל הביאור שם הוא רק בנוגע לנוסח ותוכן הברכה, שגם בכה"ג "שדבר הסכנה היתה בעבודה הגדולה" אפשר לומר הגומל לחייבים וכו', אך בגוף השיחה פשוט הוא שמדינא ולהלכה חייב הי' לברך ברכת הגומל (ועי' רשימות חו' לא, ועוד).

ובאמת כבר דנו הפוסקים במוסר נפשו עק"ה וניצל, אי חייב בברכת הגומל או לא, דהחיד"א הביא (מחזיק ברכה סי' ריט) ויכוח קצר מהרב המובהק וכו' אליעזר נחום זלה"ה וכו' ששלח פתקא בחלום לעט"ר אבא מארי נ"ע וז"ל:

בחלומי והנה החכם השלם וכו' והייתי שואלו דבר יצחק אבינו כשניצל מהעקידה בירך ברכת הגומל דהא בא לידי סכנה או לא, וכן ד' שנכנסו לפרדס שהוא מקום סכנה שהרי א' מהן הציץ ומת א' מהן הציץ ונפגע, א"כ ר"ע שיצא בשלום בירך ברכת הגומל או לא, וכן כה"ג כשהי' נכנס ביוה"כ לפני ולפנים שהוא מקום סכנה וכו' בצאתו בשלום מן הקודש הי' מברך ברכת הגומל או לא, אלה השאלות הייתי שואל בחלומי.

וזה אשר השיבו דנלע"ד כי מעולם לא תיקנו לברך כו' אלא דוקא בצרה הבא לאדם בע"כ ושלא מדעתו, ונעשה לו נס אז חייב לברך וכו', האמנם בדבר שהוא לקדש שמו ית' בכולל לקיים כל דברי המלך ודתו אז אף שהקב"ה יעשה לו נס אינו מברך וכן אני אומר כי יצחק אבינו כיון שהכל הי' במאמרו וגזרתו ית' אף שניצל אינו חייב לברך וכן חמ"ו ודניאל דקדשו את ה' לא נחייבו לברך, וכן ד' שנכנסו לפרדס כו', וכן האיש לבוש הבדים הכה"ג הנכנס לפני ולפנים. עכ"ל.

ואחר כל האריכות מסיים שם הטעם "דאם מוסר עצמו על קדוש ה' במצותו וניצל לא נתחייב לברך, דאדרבא אם הי' נשרף או נהרג וכו' על קדושתו ית' היא העולה ואהניא ליה מכל חיי העה"ז וקרינן ביה למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך".

ואולם השואל לא קיבל תשובתו זו, והמשיך בויכוח, דפשיטא שאאע"ה כשניצל מכבשן האש בירך לו ית', ואפשר שאמר מגן אברהם כו', וחמ"ו אמרו הללויה, גם דניאל נתן שבח, וכן בד' שנכנסו לפרדס, וגם כהכ"ג פשיטא שהי' מברך, עי"ש כל האריכות דמ"מ חסד הוא שניצלו, (ולכן חייבים בהגומל לחייבים "טובות").

ופלא שכ"ז לא הוזכר בגוף השיחה שם כשמבאר ע"ד ברכת הגומל דאדמו"ר הריי"צ (ולהעיר שבלקו"ש חח"י יב תמוז מדמה לחנניה מ"ו). ובהא דכה"ג בצאתו מן הקודש הי' עושה יו"ט, נת' בארוכה בלקו"ש חל"ב אחרי האם הי' ע"ד ארבעה צריכם להודות או לפי שנתרצו מעשיו לפני ה' ושני טעמים אלו יסודם בפלוג' הנ"ל שהביא החיד"א*.

ב. והנה בשו"ע הל' שבת ס' שכח (סעי' י) כ' הרמ"א, מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה און מחללין עליו את השבת כדי להצילו, ובמ"ב סקל"א דאין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו, אך אם הכפיה הי' באחד מג' עבירות ע"ג וג"ע ושפיכת דמים, והוא משער שהנאנס ימסור עצמו למיתה בשביל זה אפשר דצריך לחלל כדי שלא יבוא לזה, ע"כ.

ודבריו מפליאים שרק "אפשר" שצריך לחלל כדי להצילו ממיתה, דמש"נ זה מכל שאר פיקוח נפש שדוחה שבת ובמה יש להסתפק כאן (ופשוט שאין הספק בזה, משום דרך "משער שימסור עצמו למיתה", ואינו בוודאות, כי פשוט שגם ספק פיקו"נ דוחה שבת, ורק שא"א לדעת בוודאות מה יעשה זולתו במצב זו.) ולע"ע לא מצאתי מקור לזה בדברי הפסקי' (ועי' לבוש ואדה"ז סוס"י ש"ו).

ואולי אפשר לומר, דספיקתו הוא בפלוגתא הנ"ל שהביא החיד"א ובאמת ספק הוא האם להצילו דלדעת אבי החיד"א, הרי אדרבה אם הי' נשרף או נהרג כו' על קדושתו ית' היא העולה ואהניא ליה מכל חיי העוה"ז, וא"כ גם בכה"ג שהמאנס כופיהו לעבור בא' מג' עבירות אין להצילו מטעם הנ"ל, משא"כ לדעת השואל שם שגם בכה"ג חסד הוא לו להנצל (ולכן חייב ב"הגומל חייבים טובות") פשוט שיש להצילו, ואולי בזה הוא במסתפק שם ועצ"ע.

ועכ"פ לפ"ז נמצא דספק זה אינו שייך לשבת דוקא. וגם בימי השבוע יתכן שלדעתו אין להצילו כי מי יאמר שחסד וטובה היא לו דאולי אדרבה כו' ולכאו' אינו כן וצ"ע. (ועי' לקו"ש חכ"א ע' 176, ובהע' שם.)