בגמ' גיטין ו, א איתא דבני מחוזא כיון דניידי מצריך רבא שיאמרו בפ"נ ובפ"נ אפי' כשמביאים גט באותה שכונה. הנה רש"י פי' "דניידי" שאין מכירין החתימות שביניהם, והתוס' פירשו שהולכין להם מכירי החתימות קודם שתוודע הליכתן וכו' (ומתוך כך אין נזהרין לקיים שטרם קודם הליכתן). ונמצא לכאו', דלרש"י מעולם לא היו מכירי החתימות, משא"כ לתוס' שכן היו, אלא שהלכו להם.

ויש להעיר מפלוגתת רש"י ותוס' בריש מכילתין (ב, ב) בפי' א"ב דאתיוהו בי תרי: דרש"י פי' "לרבא לא בעי למימר שהרי שנים הם ואם יערער בעל הרי הם מצויין לקיימו". והק' התוס' "וקשה דאטו בכיפה תלו להו שיהו מזומנין לקיימו כשיבא הבעל ויערער וכו'". ונמצא לכאו', דלרש"י באם מצויין מכירי החתימות בשעת הנתינה, הר"ז נק' "עדים מצויין לקיימו" ולא בעינן למימר בפ"נ ובפ"נ (לרבא); משא"כ לתוס', צריכים שיהיו עדים מצויין לקיימו באופן שיהיו מזומנין – גם אחר הנתינה – כל זמן שיערער הבעל.

ומובן א"כ, שרש"י לא הי' יכול לפרש "דניידי" גבי בני מחוזא כפירוש התוס' [ – דהרי זה ש"הולכין להם וכו'" אינו חסרון לשיטתו]. אלא דלכאו' הא גופא צ"ב, מהו הסברא לומר דה"מצויין לקיימו" שבשעת נתינה יהני גם באם ידוע לנו שלא יהיו מצויין לקיימו אח"כ, בעת ערעור הבעל?

והנראה בזה, דהנה רש"י במתני' כתב דבא"י "מסתמא כשר דהא בקיאין לשמה ועדים מצויין תמיד לקיימו וכו'". ומדייקים מזה, דלרש"י, הא דעדים מצויין לקיימו (אינו רק מניעת חשש שיוכל להיות בעתיד ע"י ערעור הבעל, אלא) הוא סיבת הכשר הגט עכשיו בעת נתינתו.

[והביאור בזה י"ל: תוקף כל שטר הוא החתימות שעליו, ותוקף החתימות הוא זה שאפשר לקיימם, היינו זה שיכולים לברר אמיתתם. (מעין הצורך בכל "עדות" שתהי' עדות שאתה יכול להזימה). ונמצא א"כ, דכשעדים מצויין לקיימו, אז הוי התוקף לכשרות הגט לפנינו, ותו איכא למימר דמסתמא כשר עכשיו].

ועפ"ז אפ"ל, דתק"ח באמירת בפ"נ ובפ"נ היתה (לרבא) שבעת נתינת הגט צריך להיות כשרות הגט בשלימות, היינו שיהי' בו גם ה"כשרות" הבאה מהא דעדים מצויין לקיימו. [ובהאותיות דלעיל: שבעת נתינת הגט יהי' בו התוקף הבאה מצד האפשריות לקיימו]. ומבואר א"כ שיטת רש"י, דבאם עדים מצויין לקיימו בשעת נתינת הגט, א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ אף באם העדים ילכו להם אח"כ.

אלא דכ"ז שייך רק באם נקטינן ד"עדים מצויין לקיימו" מוסיף בכשרות הגט עכשיו, משא"כ באם לומדים – כפשטות הענין – דהוה רק מניעת חשש דלעתיד, אז אין סברא לומר, כמובן, דהעדים מצויין דעכשיו, ימנע החשש דלעתיד (באם לא יהיו אז עדים מצויין לקיימו).

וי"ל דזהו שיטת התוס', ולכן פליגי ארש"י כנ"ל. ועפ"ז יומתק גם מה שמוסיפים התוס' בדבריהם "ומתוך כך אין נזהרין לקיים שטרם קודם הליכתן"; דהתוס' באו בזה לומר דבאמת הצורך דעדים מצויין לקיימו הוא צורך תמידי, אלא דע"ז ילה"ק לכאו' דתמיד יש אפשרות שהאשה תצא ממקומה וכיו"ב, וע"ז אומרים, דבמקרה כזה הרי האשה כבר תקיים גטה, משא"כ בבני מחוזא דלא אפשר כיון שהולכין להם קודם שתוודע הליכתן וכו'.

[והנה ע"פ הנ"ל בביאור דברי רש"י ב"אתיוהו בי תרי", אולי יש לנו פתח לבאר עוד דבר תמוה לכאו', והוא מה שנתקשו באחרונים בשיטת רש"י בטעם הדין דאתיוהו בי תרי (לשיטת רבא), דבדף ב' כתב "שהם מצויין לקיימו" כנ"ל, אבל בדף ה' כתב (על מה שאמר רב הונא דשנים שהביאו גט אין צריכים לומר בפ"נ ובפ"נ, וטעמו "ומה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני", ופרש"י "כלומר) אם רצו הן אומרים אנו מעידים שגירשה ונתן לה גט או לשלוחה גט". וצ"ע: א. מהו הקשר בין ב' הטעמים? ב. מהו הסברא דמה אילו יאמרו וכו'? (דלכאו' ק' לומר דהוא מדין מיגו – דמיגו בבי תרי לא אמרינן, ועוד – ולאידך, באם נלמוד דהוה כאילו שכן אמרו העדים, אז לא נצטרך שהם יקיימוהו בכלל, ושוב צ"ע דברי רש"י בדף ב' כנ"ל).

ולדברינו דלעיל אואפ"ל, דהסברא דמה אילו יאמרו וכו' משמש כיסוד לשיטת רש"י בדף ב' – דבאם עדים מצויין לקיימו בשעת הנתינה שוב א"צ שיהיו מצויין אח"כ (בעת ערעור הבעל); דכמו שבאם היו אומרים בפנינו גירשה, אין אנו חוששים ומצריכים שום בירור (וכדומה) אחר הגירושין.

עד"ז כאן היות דבשעת נתינת הגט, הי' להגט (גם) התוקף דעדים מצויין, אין צריכים שיהי' המשך להבירור הזה, וכנ"ל. ועצ"ע].