גרסינן בגמ' גיטין ד, ב: "תנן המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, הא באותה מדינה לא צריך. לרבא ניחא (שבאותה מדינה א"צ, שהרי עדים מצויין לקיימו אבל) לרבה קשיא (שהרי באותה מדינה במדינת הים גם אינם בקיאין לשמה). לא תימא הא באותה מדינה במדינת הים לא צריך אלא אימא ממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך. (ומקשה הגמ') הא בהדיא קתני לה המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם (ותירץ רבה) אי מההיא הוה אמינא הני מילי דיעביד אבל לכתחילה לא, קא משמע לן. ואיכא דמותיב לה הכי, הא ממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך לרבה ניחא לרבא קשיא. לא תימא ממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך אלא אימא הא באותה מדינה במדינת הים לא צריך. אבל ממדינה למדינה בארץ ישראל מאי צריך? ליתני המביא ממדינה למדינה סתם. לעולם ממדינה למדינה בארץ ישראל נמי צריך, דכיון דאיכא עולי רגלים מישכח שכיחי, ע"כ.

ובסוגיא זו חולקין רש"י ותוס' בכמה ענינים. א) בפירוש "אי מההיא", שרש"י פירש מדיוקא דרישא, ותוס' פירש שאי מההיא הוא מהסיפא. ב) מבואר בהמהרש"א שלפי שיטת רש"י יכולים ללמוד בהסיפא שמדובר באותו מדינה בארץ ישראל, ולכן צריכים הרישא. משא"כ לפי תוס' ברור הוא מהסיפא שמדובר ממדינה למדינה בארץ ישראל ולכן אינו מתרץ על שאלתו תירוץ זו.

וצ"ל: א) מהו סברת המחלוקת.

ב) לשיטת תוס' שמהסיפא ברור שמדובר ממדינה למדינה בארץ ישראל, א"כ איך יתרץ שאלת רש"י שהי' צריך הגמ' להקשות מהסיפא דקתני בהדיא, ולא לדייק מהרישא, שהרי רק לשיטת רש"י שהסיפא אינו ברור והוא ג"כ רק דיוקא כו' מובן למה שאל מהרישא.

ג) בשיטת רש"י, שאע"פ שהסיפא הוא ג"כ רק דיוקא ולא כ' בהדיא, מ"מ להדיוק דרישא יש דיוק כנגדו מרבא, משא"כ על הדיוק דסיפא אם יתרץ רבא שמדובר באותו מדינה בא"י דא"צ, א"כ יהי' מובן שבאותו מדינה במדינת הים צריך, כמבואר ברש"י ואם באותה מדינה במדינת הים צ"ל מוכח מזה שהסיבה היא משום לשמה.

ואין לתרץ שמדיוקא דסיפא יש מקום לטעות לשתי שיטות. ז.א. שאע"פ שיש סברה דלשמה מ"מ יש גם הסברה לקיום. משא"כ מדיוקא דרישא, מובן שאין סברה משום קיום כלל. (וע"ד מש"כ בתוס' ד"ה אלא אימא) שהרי לפי רבא מהו הדיוק של הרישא? אם אין זה לאותה מדינה במדינת הים, הוא לממדינה למדינה בא"י שא"צ. וא"כ מוכח שאין הסיבה משום קיום כלל. ז.א. שע"י שמדייק מהרישא ומהסיפא לא הי' לרבא שום דיוק לשיטתו במשנתינו ואדרבה.

ויש ליישב בד"א קושיא הב', שהי' רבא יכול לתרץ שאינו מדייק כלום מהרישא ואז הי' רבא מקשה שא"כ ליתני המביא ממדינה למדינה סתם, כלומר שמזה שתנא במדינת הים מוכח שאכן יש כאן דיוק. ואז הי' רבא מודה שא"צ בא"י אפילו ממדינה למדינה כיון דאיכא עולי רגלים. נמצא שהי' השקו"ט של הגמ' בדיוק כמו שהוא בהמשך מדיוקא דרישא. והחילוק היחיד הי' אם רבא מתרץ עם דיוק או שמתרץ שאין לו דיוק. ואדרבה לדיוקא דסיפא צריכים שקו"ט ארוך עד המסקנא.

ובשיטת תוס' י"ל ע"פ מש"כ המהר"ם שי"ף שבאמת שאלת רש"י הוא גם לפי תוס', ותוס' מקבל את תירוצו, וזה שכתב המהרש"א שלפי שיטת התוס' משמע מהסיפא שאפי' ממדינה למדינה בא"י א"צ הוא רק לפי הל"ק, שהרי המהר"ם שי"ף כ' שלפי הל"ק כבר ידעו מהמסקנא שגם לרבא א"צ בא"י אפילו ממדינה למדינה. ולכן כ' המהרש"א שלפי תוס' משמע מהסיפא שאפי' ממדינה למדינה שהרי לכ"ע ממדינה למדינה א"צ, אבל בהל"ב שלא ידעו מהמסקנא י"ל שתוס' יסכים שהסיפא אינו ברור ורבא יכול לתרץ שמדובר באותו מדינה ולכן לא הקשה הגמרא מהסיפא.

ולפי הנ"ל מובן שמחלוקת רש"י ותוס' הוא רק בהל"ק אם ידעו מהמסקנא או לא ידעו. שהרי ברור מהמהרש"א שלשיטת רש"י גם בהל"ק הי' רבא מתרץ שהסיפא מדובר באותה מדינה. ז.א. שלא ידעו מהמסקנא ולפי זה צ"ב מהו סברת המחלוקת בין רש"י לתוס' אם לפי הל"ק ידעו מהמסקנא או לא.

ובאמת כ' המהר"ם שי"ף ע"ד מש"כ בהמהרש"א בסוף ד"ה ואפשר כו' וז"ל: "אילו קתני ברישא באותה מדינה במדה"י הוי' מפרש סיפא בא"י באותה מדינה לכן נקיט ברישא ממדינה למדינה במדה"י לדיוקא דא"י אף ממדינה למדינה א"צ מ"מ למה לי סיפא והשתא אתי שפיר דמפרש רש"י אי מההיא אי מדיוקא דרישא משום דזוהי עיקר הקושי' ודו"ק", עכ"ל. ז.א. שגם לפי הל"ק הי' שייך ללמוד בהסיפא שמדובר באותה מדינה, שבפשטות ד"ה זה אינו ע"פ הביאור בד"ה הא בהדי' שהרי כתב שם שבהל"ק כבר ידעו מהמסקנא.

אבל יש לדייק בלשונו, שלא כ' שרבא יתרץ שהסיפא מדובר באותה מדינה אלא כ' ש"הוי' מפרש סיפא". וי"ל שכוונתו הוא שגם לפי רבה צריכים דיוקא דרישא בכדי שיהי' ברור מהמשנה שבא"י א"צ אפי' ממדינה למדינה. ואילו קתני ברישא באותה מדינה במדה"י לא הי' ברור מהמשנה שא"צ בא"י אפי' ממדינה למדינה.

אבל כ"ז הוא רק לפי המהר"ם שי"ף, אבל מלשון המהרש"א "הוה מוקמינן הסיפא באותה מדינה בא"י כפירוש רש"י", מובן שגם בהל"ק לא ידעו המסקנא, ונמצא שלפי המהר"ם שי"ף המחלוקת דרש"י ותוס' הוא רק אם מלשון הסיפא משמע אפילו ממדינה למדינה או לא. ולפי המהרש"א (אם הוא מקבל שיטת המהר"ם שי"ף בנוגע לשיטת התוס') המחלוקת הוא אם ידעו המסקנא בהל"ק או לא, וכנ"ל שצ"ב בסברת המחלוקת.

ויש לומר שיסוד המחלוקת בין רש"י לתוס' הוא בפירוש "הא בהדיא קתני לה". שתוס' פירשו שקושיית רבא הוא שמהסיפא ברור שממדינה למדינה בא"י א"צ, וא"כ למה לי דיוקא דרישא. משא"כ רש"י פירש שקושיית רבא הוא (כמבואר בהמהר"ם ד"ה הא בהדיא) מאי אתי סיפא לאשמועינן כיון דממאי דקתני ממדינה למדינה במדינת הים צריך שמעינן דבארץ ישראל אפי' ממדינה למדינה א"צ. ז.א. שלפי תוס' משמע מהגמ' שא"א ללמוד בהסיפא באותה מדינה, משא"כ לפי רש"י קושיית הגמ' הי' שמהרישא כבר משמע הכל.

ולפי זה מובן סברת מחלוקת רש"י ותוס' לפי המהרש"א. שתוס' סוברים שבהל"ק ידעו שגם לפי רבא א"צ בא"י אפילו ממדינה למדינה ולכן פשוט שהסיפא מדובר ממדינה למדינה. משא"כ רש"י שלפי פירושו אינו מוכרח לומר שברור מהסיפא שמדובר ממדינה למדינה יכול ללמוד שגם לפי הל"ק לא ידעו מהמסקנא.

וע"ז י"ל בפי' המהר"ם שי"ף שאע"פ שגם לרש"י כבר ידעו בהל"ק המסקנא, אבל מ"מ יש לספק אם מלשון המשנה מוכח שמדובר ממדינה למדינה. ז.א. שזה שגם לרבא א"צ בא"י אפילו ממדינה למדינה משום עולי רגל, אינו הוכחה שזהו פי' בלשון המשנה. ולכן מסביר רבה איך מלשון המשנה מוכח כמותו. והוכחה זו הוא מהרישא "ממדינה למדינה במדה"י". והקשה רבא א"כ מאי אתי סיפא לאשמועינן, ורבה מתרץ – שגם לכתחילה א"צ.

משא"כ לפי תוס' שפירוש "בהדיא קתני" הוא שברור מהסיפא שמדובר אפילו ממדינה למדינה, יש לו הוכחה מהגמ' שכשתני במתניתין המביא גט בא"י פירושו הוא גם ממדינה למדינה בא"י, בלי ספק. ולכן מפרש תוס' "אי מההיא" על הסיפא.