בגמ' (גיטין ד,ב – ה,א) איתא: המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו והוינן בה מאי ואינו יכול לומר אילימא חרש חרש בר איתויי גיטא הוא וכו' עיי"ש, והנה בתוס' ביארו שלא אמר "כגון אלם או שלא ראה כתיבת הגט דא"כ הוה לי למימר ולא אמר" וביאר ע"ז המהר"ם בהחילוק בין הלשון "ואינו יכול" ל"ולא אמר" הוא דאינו יכול משמע שעכשיו בשעת נתינת הגט אינו יכול לומר בפ"נ וכו', משא"כ "ולא אמר" משמע שלא הי' יכול לומר אפי' מקודם, ולכן דוקא בפקח ונתחרש מתאים הלשון ואינו יכול, דעד השתא הי' ראוי לומר בפ"נ וכו' ועכשיו נתחרש.

אבל לפי' פי' הנ"ל צ"ב דאיך ס"ד הגמ' לומר דמיירי בחרש הרי בחרש לא שייך הלשון אינו יכול כמו באלם, וע"י במהר"ם גופא שמבאר דבאמת הוי מצי למיפרך שאלה הנ"ל אלא דעדיפא מיני' פריך.

אבל לכאורה עדיין צ"ב שהרי התו' מסביר ומפרש פי' על מה שסברנו דהמשנה מיירי בחרש ולא באלם, ולפי ביאור הנ"ל יוצא דהדיוק מלשון המשנה הוא רק לפי המסקנא דפקח ונתחרש וצ"ע (ועי' ג"כ בים של שלמה שהקשה כן).

ולכן נ"ל לפרש באו"א בדברי התוס' דהחילוק בין חרש לאלם הוא דבחרש הוי חסרון בעצם האדם שאינו בר הוכחה שיוכל להעיד, משא"כ אלם אינו חסרון בעצם האדם אלא פומיה הוא דכאיב ליה היינו שלפועל חסר לו הכלי להעיד.

ועפ"ז יש לבאר דברי התוס' שכוונתם הוא ד"אינו יכול" משמע שלא רק שיש איזה חסרון צדדי בזה שאינו מעיד, אלא שבעצם מהותו אינו יכול והיינו חרש אבל אלם בעצם יכול להעיד ורק שיש איזה חסרון צדדי. ולפי"ז נמצא שזהו ביאור לא רק להעדיף פקח ונתחרש מאלם, אלא גם חרש מעיקרו מאילם מעיקרו, והיינו שהתוס' שואל ע"ז שהגמ' הציעה שמדובר בחרש והקשה חרש בר שליחות, למה לא אמר הגמ' אלם ואז אין קושיא וע"ז מבאר התוס' שאינו יכול משמע חרש ולא אלם.