E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

יו"ד שבט - ש"פ בשלח - תשס"ו
רשימות
ביאור בדא"פ בהרשימה בדין מדבר
הרב אפרים פישל אסטער
ר"מ בישיבה

ביאור הצ"ע על דעת הרמב"ם

בתחילת הרשימה מתרץ דברי הגמ' "כאן בזמן שישראל שרויין במדבר כאן בזה"ז" לדעת הרמב"ם דהוה מדבר רה"ר בזה"ז, דהרמב"ם מפרש הגמ' להיפך מפי' רש"י ותוס'. ומביא ב' אופנים בתי' זה: א. נו"כ הרמב"ם, בזמן שישראל שרוין שם היו כמה רשויות, והיינו האהלים וצדדיהם שהיו רה"י ומקו"פ, ולכן לא פסיקא לי' למיתני רה"ר. ומקשה על זה דתמוה הוא. ב. הר"א בן הרמב"ם, שכל שטח המחנות מלבד מחנה לוי' לא היו רה"ר, ולכן לא פסיקא לי' כו'1.

ולכאו' צ"ב, מ"ט חש להאריך כ"כ ומחלק התירוץ לתרתי (ומקשה על אופן הא'), מדוע אינו מביא מיד תירוץ הנו"כ בביאורו של ר"א בן הרמב"ם? ובפרט דבנו"כ על אתר, מלבד המ"מ שנשאר בצ"ע, הכס"מ מביא התירוץ בביאורו של הר"א, ולא ראיתי כאן מי שיבאר כאופן הא' דלא פסיקא לי' מחמת האהלים.

ואולי אפ"ל בזה, דהנה בסגנון הקוש' על הרמב"ם, לשון השואל בתשובת הר"א הוא "קא קשיא לי . . ופריק אביי ל"ק כאן בזמן שהיו ישראל במדבר וכאן בזה"ז ומפרשי עלמא . . (ומביא המהלך דרש"י ותוס'), ולא ידענא אמאי קא מפליג אפירושא והפכיה", ומשמע דעיקר קושייתו הוא דהפי' בדברי הגמ' כרש"י מסתבר, ומקשה מהו ההסבר לפרש דברי הגמ' איפכא בהתאם לדעת הרמב"ם.

אמנם יעויין במגיד משנה, דאחר שמביא דברי הגמ' (ופרש"י) כותב: "וא"כ רבינו ז"ל לא הי' לא להזכיר מדברות ויערים בסתם" ונשאר בצ"ע. ויש לעיין מהי כוונתו דקשה על הרמב"ם שהזכיר מדבר בסתם, הרי הרמב"ם בחיבורו איירי רק לגבי זה"ז, וא"כ ממ"נ, אם נפרש הגמ' כאן בזה"ז כרש"י לא הו"ל להזכירו כלל, ואם נפרש להיפך (כתי' הנו"כ), אינו צריך להזכיר שמדבר אינו רה"ר בזמן שישראל שרויין? ועוד צ"ב בהא דנשאר בצ"ע, וכי לא ידע המ"מ שאפשר לפרש הגמ' להיפך באופן שיתאים לדעת הרמב"ם?

ולכן יש לפרש, דיסוד קושייתו הוא בעיקר על מה שסתם הרמב"ם דמדבר לעולם הוי רה"ר, ולא חילק בין מדבריות הרחוקים מהישוב למדבריות הקרובים לישוב וכיו"ב. (וכדלקמן שדן בזה הר"א בתשובתו), וא"כ יוצא מזה דלדעת הרמב"ם אין מקום לחלק לגבי דין מדבר כלל, הן אם נחלק כפי' רש"י או איפכא כשאר הנו"כ, ועל קושיא זו נשאר בצ"ע, וכדלקמן.

ועפ"ז י"ל, דבתחילת הרשימה מקשה על הרמב"ם כסגנון הר"א איך אפשר לבאר דברי הגמ' איפכא לדעת הרמב"ם, וכלשונו: "והקשו כל נו"כ משבת (ו, ב) דלפרש"י . . מדבר חשיב רה"ר רק בזמן שישראל שרוין שם", היינו שצ"ב איך לפרש דברי הגמ' (ולא כפענוח המו"ל, דמקשה מפי' רש"י ותוס' בגמ' על פסק הרמב"ם, דהרי גברא אגברא קרמית).

ובהמשך הרשימה שמביא התירוצים ומקשה עליהם, י"ל דעיקר כוונת והדגשת הרבי הוא לבאר שלהרמב"ם לעולם אין שום היכי תמצא לומר דמדבר אינה רה"ר, ודאי לא בזה"ז ואפי' לא בזמן שישראל שרויין שם, ולכן עדיין צ"ע על הרמב"ם (כקושיית המ"מ).

ונקודת דברי הרבי בהרשימה בקיצור; דמה שהיו שם אוהלים וצדדיהם לא שייך זה כלל לשם מדבר, וא"א לומר שמחמתם אין לחשוב מדבר לרה"ר (דהוי כאומר שלא נחשוב סרטיא לרה"ר כיון שבאם נטע א' אהלו באמצע הסרטיא אין זה רה"ר), ולגבי שאר שטח המחנות, הגם שהיו המחנות סדורים, הוי רה"ר להרמב"ם.

ואולי י"ל עוד דגם פי' הב' שמפרש בהרשימה בתי' הר"א שהי' מצמיח בכל שטח המחנות (עי' לקמן בזה) ולכן הי' כרמלית, אין הרבי מקבל תירוצו, מאותו הטעם שלא קיבל תי' הנו"כ דלא חשיב מדבר מחמת האהלים שהיו רה"י וצדדיהם שהיו מקו"פ (ובפשטות זה כולל אפי' היכי דליכא חיפופי), דא"א לומר דמחמתם יטעה איש ויאמר דע"ז קאי מה שאומרים דמדבר הוי רה"ר, ועד"ז אא"ל דכשנאמר דמדבר הוי רה"ר ויטעה איש2, דהכוונה למקום שהי' מצמיח כשדה דהוי כרמלית (משא"כ לפי' הא' בתי' הר"א, ודאי שאיש יטעה דהמחנות הוי רה"ר, שהרי ע"פ האמת מקשה הרבי עליו מדוע לא יהא רה"ר. ויבואר עוד לקמן בפרטיות ב' הפי' בתי' הר"א). ולא האריך בהרשימה להפריך תירוצו כיון דמובן הוא בפשטות ע"פ מה שכבר הקשה על תי' הנו"כ בתחילת הרשימה3.

ונמצא כנ"ל דליכא שום היכי תמצא דמדבר לא הוי רה"ר.

והשתא מובן שפיר קושית המ"מ על הרמב"ם (שנשאר בצ"ע), דאינו מקשה רק מדברי הגמ' דמסתבר לפרש כרש"י כאן בזה"ז לא חשיבא מדבר, אלא מקשה דסתימת הרמב"ם הוא דמדבר לעולם הוי רה"ר וליכא היכי תמצא שלא יהא רה"ר, וא"כ איך בכלל מחלקת הגמ' בזה באיזה אופן שיהי'?

והשתא י"ל דזהו דמאריך להביא קודם תי' הנו"כ ואח"כ פי' הר"א וכו', דרצונו לבאר היטב מכל הצדדים דליכא שום ה"ת דמדבר לא הוי רה"ר, שעפ"ז מובן יותר הקושי בדעת הרמב"ם4 (וכ"ז הוא הקדמה לב' תירוצי הרבי שבא בהמשך לזה וכדלהלן.) ועוד י"ל ע"פ הנ"ל דמביא תחילה תי' הנו"כ ופורך אותו, כיון שפירכא זו נוגעת גם לאופן הב' שמפרש תי' הר"א, כנ"ל.

ועפ"ז הבנתי עוד בדקדוק הל' והמשך דברי הרשימה, דאחר שמסיים כל תירוצי המפרשים כותב עוד ב' תירוצים, "ואפ"ל שבזה"ז אינו רה"ר אבל קאי רק במדבר הגדול", ואחר השקו"ט בתי' זה מוסיף עוד "ואולי אפ"ל בל' אביי כו'", ובפשטות הכוונה שבא לתרץ כאן לדעת הרמב"ם דברי הגמ' "כאן בזמן הזה" באו"א בנוסף להתי' שהביא עד כאן, ובאופן שיתפרש דברי הגמ' "כאן בזה"ז" ע"ד פרש"י. אמנם מסגנון הל' שלא כ' "ועוד אפ"ל" ואפ"ל באו"א" וכיו"ב לכאו' לא משמע הכי.

וע"פ הנ"ל (מלבד די"ל דכיון דאינו מקבל אף א' מהתי' ואפי' פי' הב' בתי' הר"א וכשנ"ת, ונשאר דעת הרמב"ם בצ"ע, ע"ז כותב "ואפ"ל כו'") י"ל, דעד כאן בהרשימה מת' הקו' על הרמב"ם כפי שהובא בתשובת הר"א, דהיינו איך נפרש דברי הגמ' לדעת הרמב"ם, אבל אחר שביאר היטב שלכל הפירושים אינו מתורץ עומק הקושיא על הרמב"ם דאין מקום לחלק כלל לגבי מדבר (כקושיית המ"מ), מתרץ נקודה זו לדעת הרמב"ם, וזהו שכותב בב' אופנים "ואפ"ל . . קאי רק במדבר הגדול", והיינו דאה"נ במדבר רגיל אין שייך לחלק5, "ואואפ"ל . . דבין בזמה"ז ובין בזמן שישראל כו' דין מדבר כר"ה", והיינו דבאמת לעולם לא חילקה הגמ' לגבי דין מדבר6.

ביאור דעת הר"א בשיטת הרמב"ם

בהמשך הרשימה בתי' הר"א בן הרמב"ם שכ' "שהיו המחנות סדורים" מפרש הרבי כוונתו "דלאו כאו"א הלך בכ"מ, ובמקום דגל ראובן לא היו שכיחים מדגל יודא, ורק שמחנה לוי' שהכל שכיחים אצל מרע"ה רה"ר היא וכמ"ש בפירש"י שבת (צו, ב)".

והנה ז"ל תשובת הר"א (סי' טו) בתירוצו: "איכא עלמא אחרינא דמפרשי, בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורין בו, והוא מקום דירתן, היה לגבן כמו בקעה ושדה וממאי דדמי להו, ובזה"ז שאין ישראל דרין בו, אלא כל מי שירצה מהלך ועובר בתוכו בלבד הוא רה"ר, וטעמא דמסתבר הוא".

ולכאורה הי' אפשר לפרש כוונתו (דלא כפי' הרבי בהרשימה), שכיון שהיו המחנות סדורים למקום דירה, לא הי' בהם שטח פתוח להילוך רבים כלל (ע"ד שהי' במחנה לוי' אצל מרע"ה), ולכן אינה רה"ר.

אבל אינו, דמלבד מה שמסיום לשונו "כל מי שירצה מהלך ועובר כו'" לא משמע הכי, הרי אמרינן בגמ' ב"ב ס, א: ש"אין פתחי אהליהם מכוונין זה כנגד זה", ובפנ"י שבת ה, ב, כתב דמזה חזינן שהיה ריוח בין הדבקים כמו המובאות. והגם שראי' גמורה מהגמ' בב"ב ליכא, שהרי בפשטות לא אמרינן התם אלא שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, ודעת הרשב"ם שם הוא דמחנות ישראל הוו רה"י, אבל הרי בפשטות מסתברא מילתא שהי' ריוח בין האהלים, להלך בהם, ושטח זה הוי רה"ר7.

(ואין לומר דכוונת הר"א כדעת הרשב"ם הנ"ל, שהרי בריטב"א ב"ב שם מפרש שיטתו שהיו המחנות או חצר (המוקף מחיצות) או מובאות שאינם מפולשים, דא"כ לא הו"ל להר"א להאריך, והו"ל למימר כן בהדיא. ומטעם זה פשוט דאי"ל דכוונתו (כמ"ש בבית מאיר שבת ה, ב לדעת הרמב"ם) דהריוח בין אהליהם הי' פחות מטז אמות).

אמנם עי' במאירי בריש מכילתין שכתב: "ומשה הי' עומד במחנה לוי' והיא היתה רה"ר, שכל בנ"י היו באים שם לדון ולשאול ואין מי שימחה בידו, ומחנה ישראל כאו"א הי' יודע בו רשותו ואין לחבירו רשות עמו". ומשמע דמפרש דרק במחנה לוי' הי' רשות לכ"א ליכנס בו משא"כ בשאר המחנות לא הי' רשות (ולא רק דלא היו שכיחים8).

וא"כ צ"ב מדוע לא מפרש בהרשימה תי' הר"א כדברי המאירי? והגם דבתחילת לשונו "והוא מקום דירתן . . כמו בקעה ושדה" לא משמע כ"כ דכוונתו לזה דאין רשות ליכנס בו, אבל מהמשך לשונו "בזה"ז . . כל מי שירצה מהלך" משמע כדברי המאירי.

ואולי אפ"ל, בהקדם דבהמשך הרשימה כתב על תי' הר"א "ולכאורה התי' דוחק קצת". ובפשטות הכוונה (וכן פי' כמה בהגליונות שלפני ח' וי' שנים), מהו בכלל היסוד לומר כדברי הר"א שלא היו מצויים במחנה ראובן ממחנה יודא, מהיכי תיתי לומר כן רק משום שהי' להם "מחנות סדורים"?

אבל אם נפרש כן, צ"ב מדוע כ' דתירוצו "לכאורה דוחק קצת" ותו לא, הרי ליכא שום יסוד לתירוצו?

וממשיך בהרשימה להקשות "ובפרט לדעת הרמב"ם שלא הזכיר בחיבורו שרה"ר צריך שיהיו ס"ר בקעים בו . . א"כ מהו השיעור כמה אנשים צריכים לבקוע שיחשב אז לרה"ר".

וקשה אצלי טובא, מדוע לא הקשה הרבי עליו יתירה מזו, הרי לדעת הרמב"ם דמדבר חשיב רה"ר בזה"ז (שבביאור דעתו בזה קיימינן השתא), לכאו' הוא משום דס"ל דגדר רה"ר הוא מקום הפתוח והפקר לכל, אבל אין צריך שיהא בו שום הילוך של רבים בפועל (ע"ד ל' רש"י ג, ב "הילוך תמיד לרבים"), וא"כ הרי היו מחנות ישראל פתוחים זל"ז (שהרי אינו מפרש כדברי המאירי הנ"ל שלא הי' רשות), ואיך נימא דרק משום דלא הי' שכיחים ללכת ממחנה למחנה לא הוי רה"ר?

ומאד יפלא מה שמסיים הקושיא על הר"א בדרך שאלה "א"כ מהו השיעור . .", וכי 'ספק' זה הוא שקשה בתי' הר"א, הלא כל תירוצו מופרך מעיקרא לכאורה.

ואולי אפ"ל בזה, דהנה בהא דס"ל הרמב"ם דמדבר הוי רה"ר אפ"ל בב' אופנים:

א. להרמב"ם גדר רה"ר הוא מקום הפתוח ומופקר לכל, היינו שהמקום ראוי ואפשר שהרבים ילכו בו, אבל אין צריך שום הילוך של רבים בפועל בתוכו.

ולאופן זה צ"ל דמה דחלוק כרמלית מרה"ר, הגם שגם כרמלית פתוח להרבים, הוא משום שאינו מקום נוח וראוי לרבים ללכת שם, ומובן הוא בפשטות בכל אופני הרשויות דכרמלית, וגם לגבי בקעה י"ל דהוי שדה שאין בו דרך סלולה לרבים, וממילא נקרא אינו ראוי להילוך רבים (וע"ד ל' המאירי ו, א, "בקעת שדות שאין רגל רבים דורסת שם").

ואם יבא בע"ד לחלוק ע"ז ולומר שאינו כן, דבקעה ראוי להילוך הרבים, עי' בגור ארי' בשבת ו, ב שכתב: "וא"ת ומאי ס"ד דמקשה דמדבר הוי רה"ר וכי עדיף מדבר מן בקעה? ואין זו קו' אצלי כיון דמדבר מקום הפקר לכל נקרא רה"ר טפי מבקעה דלא הוי מקום הפקר, הא קמ"ל כו'", ומבואר מדבריו דמפרש דבקעה לא הוי רה"ר כיון שאינו מופקר לרבים כרה"ר, וא"כ אפשר להוציא מדבריו לדעת הרמב"ם דגדר רה"ר הוא מקום המופקר וראוי להילוך הרבים (והגם שהגו"א קאי על הס"ד דהגמ' אבל להרמב"ם דס"ל דמדבר הוי רה"ר נכון הוא ע"פ האמת).

ועוד י"ל לאופן זה, דמתאים למ"ש בפי' קדמון ממצרים (רפי"ד מהל' שבת): "והתחיל בזכרון רה"ר ואמר איזו היא רה"ר. רשות עיקר זו המילה היא מאמר וממשלה . . ואמרו מזה הלוקח רשות מרבו כלומר שיעשה זה הדבר ממאמרו וממשלתו, ומזה קראו למקום שהיחיד לבדו שולט בו רה"י ולמקום שכל הרבים שולטים בו רה"ר". וי"ל דזהו כשנ"ת דאין צריך הילוך הרבים בפועל אלא מקום המופקר ששולטים בו הרבים, וע"ד רה"י שאין דין שצ"ל בו יחיד, אלא זהו הגדרת עצם הרשות9.

ב. להרמב"ם גדר רה"ר הוא מקום המופקר לכל, ויש להרבים צורך בו (עכ"פ לעת מן העתים), ולכן משמש הרשות כדרך לרבים. היינו, שגם להרמב"ם צריך שיהא הילוך של רבים בפועל ברה"ר, אבל אין צריך הילוך תמיד לרבים (כל' רש"י הנ"ל), אלא סגי שיהא צורך לרבים ללכת בו לעת מן העתים.

ומפורש אופן זה בדעת הרמב"ם בסוף תשובת הר"א שכתב "והבקעה והאסטרטיא וקרן זוית אע"פ שיש רשות לרבים להכנס לתוכן אין להם צורך בהם כיער שהכל צריכים לעצים, ולא דרך עליהם כמדבר, הילכך לא דמי יער לכרמלית כלל אלל למדבר שהוא רה"ר", ומבואר להדיא שאינה רה"ר אלא אי איכא צורך להרבים ללכת בו (אף אם אין הילוכם בה תמיד).

ולכאורה י"ל דיהא נפ"מ לדינא בין ב' אופנים הנ"ל לגבי מדבריות הרחוקות מן הישוב ואין השיירות מצויות בו, דלאופן הא' הוי רה"ר כיון דסוכ"ס הוי מקום המופקר וראוי להילוך הרבים, ולאופן הב' כיון שאין לרבים צורך בו לא הוי רה"ר.

אמנם עי' בתשובת הר"א שדן בזה, וכ' דלפי פירושו בהרמב"ם מובן שכל המדבריות גם הרחוקות מן הישוב הוי רה"ר, משא"כ להפירוש שאמרת - היינו השואל - שצריך הילוך תמיד לרבים, נמצא דבמדבריות שהשיירות מהלכות בהן תמיד הוי רה"ר, אבל במדבריות הרחוקות מן הישוב לא הוי רה"ר, וא"כ נתת דבריך לשיעורין. עכת"ד. וצ"ע דלכ' סותר הר"א את עצמו, שהרי ס"ל דרה"ר הוא אי איכא צורך לרבים כנ"ל, וא"כ איך כ' דגם דלפירושו גם מדבריות הרחוקות מן הישוב שלכאו' אין לרבים צורך בו הוי רה"ר?

וצ"ל דלדעת הר"א גם במדבריות הרחוקות נקרא רשות המשמש דרך לרבים, כיון שלעתים רחוקות ביותר יש לרבים (שיירה) צורך ללכת בו, משא"כ לדעת השואל שצריך הילוך תמידי לרבים ודאי שאי"ז רה"ר.

וע"פ משנ"ת בשיטת הר"א לדעת הרמב"ם יש לפרש כוונת הרבי: "לכאורה התי' דוחק קצת", דאין כוונתו להקשות שאין שום יסוד לומר שלא הלכו ממחנה למחנה, דאה"נ דאיכא סברא לומר כן (וית' זה לקמן), אלא לשיטתו בגדר רה"ר וכרמלית תירוצו דוחק קצת, דאה"נ דמה שלא הי' הדרך להלוך ממחנה למחנה דומה לכרמלית (הפתוח ומופקר לרבים אלא) שאינו משמש דרך לרבים10.

אבל לכאו' סו"ס אינו דומה לכרמלית ממש שאינו משמש דרך לרבים כלל, משא"כ הכא לעתים רחוקות עכ"פ מסתבר שהי' הולכים ממחנה למחנה, וא"כ אולי יספיק זה שיהא נקרא רה"ר. והרי כן הוא דעת הר"א לגבי המדבריות הרחוקים מהישוב (אבל יש מקום לחלק בזה כדלהלן).

ולדרך זה יובן היטב מה דלא הקשה בהרשימה על תי' הר"א דצ"ל שכיחים ממחנה למחנה, מדעת הרמב"ם בענין זה גופא דמדבר הוי רה"ר11, די"ל דנקט הרבי בקושייתו עליו הענין דס"ר כיון שזה נוגע ליסוד ביאורו לדעת הרמב"ם. שהרי נת', דלהר"א מחד גיסא דעת הרמב"ם בגדר רה"ר הוא, דלא סגי במה שמופקר לרבים, אלא צריך לשמש (בפועל) דרך לרבים, אבל לאידך ס"ל דאין צריך הילוך תמיד לרבים, וא"כ צ"ע מהו השיעור וההגדרה הקובע דמשמש זה דרך לרבים?

הן אמת שהי' איזה מקום לומר, דלגבי מחנות ישראל, כדי שיהא נקרא משמש דרך לרבים, צריך להיות שכיחי ממחנה למחנה (אפי' אם אינו תמיד), דבלא"ה נמצא דיש הגבלה על ה'רבים' דמקום זה, ולא הוי דרך המשמש (לרוב מנין ובנין ד)רבים הנמצאים בסמיכות מקום בתוך העננים (משא"כ במדבריות הרחוקים מהישוב), אבל לא מסתבר כלל לומר כן לדעת הרמב"ם דלא נאמר שיעור ס"ר לגבי רה"ר, וא"כ סגי במה שמשמש דרך לרבים דמחנה זה.

ועפ"ז מובן מה דמסיים הקושיא על הר"א "מהו השיעור כמה אנשים צריכים לבקוע שיחשב אז לרה"ר", דזהו נקודת המבוכה בדברי הר"א בשיטת הרמב"ם, כנ"ל.

ועפ"ז יבואר היטב המשך הרשימה: "ובשלמא לרש"י ותוס' הרי ס"ל דצ"ל ס"ר בוקעים (רש"י עירובין נט, א ותוס' שבת ו, ב), ומפ"ז דייק רש"י בשבת (צו, ב) שהיו הכל מצוין אצל מ"ר".

ולא הבנתי, דבפשטות כל דברי הרבי מיותרים, דמאי מחדש לן עכשיו בזה? וא"א לפרש כפי' המו"ל, דמבאר דלדעת רש"י ותוס' דצריך ס"ר אתי שפיר מה דבזמן שישראל שרוין שם הוי רה"ר, שהרי אפי' אי צריך סתם הילוך רבים (וכל' רש"י כאן12,) מובן שפיר חילוק הגמ', דבזה"ז ליכא הילוך רבים כלל משא"כ בזמן שישראל שרויין שם?

וגם דוחק גדול לפרש כוונת הרבי, דבשלמא אי הי' ס"ל הרמב"ם כדעת רש"י ותוס' הי' תי' של הר"א מובן שפיר וכו', דסוכ"ס מה מוסיף בזה שמאריך לפרש זה, אחר שכבר כ' דהרמב"ם לא ס"ל כן?

וע"פ הנ"ל מובן היטב כוונתו, דדבריו בזה באים בהמשך למה ששאל לפני כן "מהו השיעור כו'", דע"פ המבואר נמצא דבגדר רה"ר ישנם ג' שיטות: א. לרש"י צריך שיהא בפועל הילוך תמיד לרבים. ב. לאופן הא' שנת להרמב"ם צ"ל מופקר ופתוח לרבים, ותו לא. ג. לדעת הר"א שיטת הרמב"ם היא דעה ממוצעת, צ"ל מקום המשמש דרך לרבים (בשעת הצורך). וזהו שאומר דבשלמא לרש"י ותוס' דצריך הילוך בפועל מבואר דהשיעור לדעתם הוא ס"ר, (ועד"ז אם נפרש כאופן הא' בהרמב"ם מובן דאין צריך שום הילוך כלל), אבל לפי' הר"א בדעת הרמב"ם צ"ע מהו השיעור?

ואולי נכלל בסיום דבריו "ומפ"ז דייק רש"י בשבת (צו, ב)..." עוד נקודה, דהנה בפשטות יסוד דברי הר"א שמחנות ישראל לא היו רה"ר הוא בגמ' שבת שם (שמעתיק הרבי לעיל בתוך תירוצו), דאמרינן "משה היכן הוה יתיב במחנה לוי' ומחנה לוי' הוי רה"ר וכו'" ומשמע דרק מחנה לוי' הי' רה"ר, ובשלמא לרש"י ותוס' דס"ל דצריך ס"ר מובן דברי הגמ' שם, וזהו דיוק דברי רש"י שם "שהיו הכל מצויין", משא"כ להרמב"ם נצטרך לפרש דברי הגמ' שם באו"א (ועיג"כ בבית מאיר ה, ב, שמקשה כן לדעת הרמב"ם והגאונים דלא בעינן ס"ר, והובא תירוצו לעיל).

ואחר כ"ז, שנתבאר דעת הר"א דגם להרמב"ם רה"ר הוא מקום המשמש דרך לרבים, מובן שפיר דא"א לומר דמ"ש הר"א: "ובזה"ז שאין ישראל דרין בו אלא כל מי שירצה מהלך ועובר בתוכו בלבד הוא רה"ר", דכוונתו שבזה"ז הוי רה"ר כיון שמופקר להרבים (כמשמעות השטחית של "מי שירצה"), משא"כ בזמן שישראל שרויין שם, (ואי"צ שום הילוך בפועל), וכדברי המאירי, שהרי כנ"ל אין כן דעת הר"א בביאור שיטת הרמב"ם. ולכן מהדר הרבי בהרשימה למצוא פי' אחר בדברי הר"א.

ואדרבא, יש לפרש כוונת הר"א בלשונו "ובזה"ז שאין ישראל דרין בו אלא כל . . בלבד"13, דכוונתו דבזה"ז אפי' אי אין הצורך ללכת במדבר תמיד כמו שהי' בזמן שישראל דרין בו, שהרי תגרי אוה"ע היו הולכים בו וכו', אלא הצורך הוא לכל מי שירצה להלך ולעבור בו בלבד, הוי זה מקום המשמש דרך להילוך הרבים.

(וכ"ז מלבד מה שנראה, דגם המאירי אין כוונתו דאין לא' רשות ליכנס במחנה שאינו שלו (כהמשמעות השטחית של "ואין לחבירו רשות"), דמלבד שזה מילתא שאינו מסתברא כלל, הרי מדיוק לשונו "כאו"א הי' יודע בו רשותו ואין לחבירו רשות עמו" משמע דאין כוונתו לענין הרשות, אלא ע"ד ביאור הרבי בתי' הר"א דמחנותיהם סדורים ולא שכיחים לבא מזה לזה. ומ"ש אח"כ "ואין מי שימחה בידו", אין כוונתו למחאה ממש, ושבמחנות ישראל היו מוחין זב"ז, אלא שבמחנה לוי' שהיו כולם באים למשה הרגישו כל הבאים שזהו מקומם, משא"כ בשאר מחנות ישראל לא הרגישו בנוח לגמרי כבמקום מגורם14.)

ביאור פירוש הב' בתי' הר"א

בהמשך הרשימה מבאר דברי הר"א באו"א "ואואפ"ל בתירוץ הר"א ע"פ המובא בתוד"ה אילן (חולין פח, ב) שבזמן שהיו ישראל במדבר הי' מצמיח וא"כ הי' דינו כשדה".

וצ"ב בכוונת התי', הרי בתוס' חולין שם מבואר רק שהי' מצמיח בדרך נס במדבר, וא"כ מהו היסוד לומר דהנס הי' שהצמיח בכ"מ באופן שלא הי' בכל שטח המחנות דרך לרבים שלא הצמיח, או אפי' אם כן הצמיח נעשה לדרך סלולה ע"י אלפי החונים במחנה שהלכו בה?

ואולי אפ"ל, דמפרש הרבי ל' הר"א "היו מחנותיהם סדורים והוא מקום דירתן" שכוונתו דבשעת חנייתן במדבר שהי' להם כל הנצרך, הי' כל שטח המחנות מקום דירה שלא הי' בו צורך (כ"כ, וברגילות) ללכת ממקום זה למקום אחר כאנשים הדרים בעיר, ולכן מסתבר שהנס שאירע שהי' מצמיח הי' זה בכ"מ באופן שלא הי' בו דרך סלולה לרבים.

ואפ"ל עד"ז לגבי פי' הא' לעיל בהרשימה בתי' הר"א דלא הי' נמצאים ממחנה ראובן אצל מחנה יודא, דמהיכי תיתי לומר כן? אלא כנ"ל בל' הר"א "היו מחנותיהם כו'" דכיון דהי' להם כל הנצרך ולא הי' צורך כ"כ ללכת ממקום למקום, לכן לא הי' שכיחים מדגל יודא כו'.

ויש לפרש עפ"ז המשך הרשימה "וא"ת א"כ יומא (עה ) ל"ל לתרץ בש"ס בדברים שבאין להם ממדה"י . .", דבפשטות הוא הערה צדדית לגמרי. אבל ע"פ הנ"ל י"ל, דמוסיף זה כיון שעדיין יש לבע"ד לחלוק ולומר דהגם שהי' מקום דירה, אבל אם בנ"י הי' טורחים לזרוע מעצמם מסתבר שהי' זה בסמיכות לאהליהם כדי לשמור עליהם (שהרי אדם חס על מעשה ידיו), ולכן מבאר דע"פ המבואר ביומא דף עה מובן דצ"ל שהי' מצמיח מעצמו בדרך נס וא"כ הי' מצמיח להרבים בכל מקום ומקום.

ויש להעיר דרך אגב, במה שמבאר בהרשימה דההכרח להגמ' ביומא שם לומר שהי' דברים שבאים להם ממדינת הים הוא משום "דישראל לא היו זורעים ורק מעצמו הי' מצמיח". ומפרשים המו"ל, "ובמילא לא הי' בזה כדי אכילה לכל בנ"י".

ולא הבנתי פירושם כ"כ, הרי מלבד מה שאין צריך שיהא כדי אכילה לכל בנ"י, אלא קצת אכילה לאיזה מבנ"י לקיים בו ויתד תהי' לך על אזניך (ומ"ש המו"ל אח"כ דא"כ לא שייך קיום ויתד וגו' אלא לגבי מיעוט מבנ"י, לכאו' אינו מובן הרי אפשר דבזמנים שונים הי' מצמיח לחלקים אחרים מבנ"י), הרי מהו ההכרח שכיון שמעצמו מצמיח בדרך נס א"א שהי' בו לכל בנ"י?

ונראה דאולי הכוונה, שאם מה שהי' מצמיח הי' ע"י מה שטרחו בנ"י מעצמם לזרוע, מסתמא הי' טרחתם לזרוע עץ למאכל כו' (והרי מצינו שנתאוו לאכול עוד דברים חוץ מהמן "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים"), משא"כ אם הי' מצמיח מעצמו בדרך נס, אינו מסתבר כלל שהי' זה לאכילה, שהרי לזה כבר נתן להם המן בדרך נס, ומסתבר שלא הי' אלא ליופי וכיו"ב, וא"א לקיים ויתד גו'.

(אבל העירוני מהמשך הרשימה "שוב מצאתי במ"ר שה"ש ע"פ גן נעול דפליגי בזה אם מתגרי או"ה או שצמח להם במדבר", דמבואר שהי' מצמיח מעצמו (ע"י הבאר) לאכילה, אבל לכאו' י"ל דמביא זה רק לראי' שהי' מצמיח מעצמו ע"י הבאר, אבל לא שדעת הגמ' כהמדרש שהי' אוכלים ממה שהי' מצמיח. ועוד זאת, הרי בהמדרש עצמו פלוגתא היא, ולרבנן הי' אוכלין ממה שקנו מאוה"ע, ודעת הגמ' שהביא רק הא דהיו קונין מתגרי אוה"ע ודאי הוא כדעה זו.)

ביאור תירוץ הא' של הרבי

בהמשך הרשימה "ואפ"ל שבזה"ז אינו רה"ר, אבל קאי רק במדבר הגדול, שבו הלכו ישראל בצאתם ממצרים . . והא דנקט בשבת (ו, ב) המדבר בה"א הידיעה . . הוא מפני שבעיקר אתי לרבוי מדבר הגדול...".

והנה לפי תירוץ זה בהרשימה דאיירי הכא לגבי מדבר הגדול, נמצא דלא השמיענו שום ברייתא הדין שכ' הרמב"ם דכל מדבריות הוו רה"ר, דברייתא הא' לא מנתה מדבר בכלל, וברייתא הב' איירי במדבר הגדול, ופלא הוא.

אמנם לגבי הברייתא הב' מבאר הרבי בהמשך הרשימה לכאורה, דבאמת לא איירי רק במדבר הגדול אלא נקט מדבר הגדול מחמת החידוש שבדבר, ונכלל בזה גם הדין דכל המדבריות הוו רה"ר, וא"כ ליכא להקשות מהו מקורו של הרמב"ם15. אבל דברי הרבי בהרשימה בזה גופא צ"ב, מדוע לא נחית כלל לבאר מדוע לא נקט ברייתא הא' דין כל המדבריות הראוי להילוך בנ"א, הרי לא מסתבר להשמיטו רק מחמת המדבר הגדול שאינו ראוי להילוך?

ואולי אפ"ל בזה בהקדם דהנה גם בהברייתא שנמנה מדבר כרה"ר הוא נמנה אחרון. אמנם הרמב"ם בהביאו דין רה"ר כ' "איזו היא רה"ר מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשין להם". ויש לעיין מה ראה הרמב"ם להקדים דין המדברות שלא כהסדר שנמנה בהברייתא?

והנראה בזה, דהנה נת"ל בארוכה ב' אופנים בדעת הרמב"ם דמדבר הוי רה"ר: א. גדר רה"ר הוא מקום הפתוח ומופקר לרבים. ב. גדר רה"ר הוא מקום המשמש דרך לרבים, אפי' אי אינו הילוך תמיד לרבים. והיינו דלאופן הא' סגי מה שראוי להילוך בנ"א, משא"כ לאופן הב' צ"ל הילוך בפועל (אבל לא תמיד). ונת"ל דדעת הר"א הוא כאופן הב'.

ואולי אפשר להוכיח דהרבי בהרשימה ס"ל כאופן הא'. שהרי במ"ש דמדבר הגדול אינו רה"ר לשונו הוא "והוא מפני שאינו ראוי כלל להלוך בנ"א". והנה דברי הרבי בזה בפשטות חידוש גדול הוא, דאף שמבואר בתנחומא שהלכה שם שיירה ובלעה נחש כו', אבל לכאו' אין ראי' מזה שאין כל המדבר ראוי כלל להילוך בנ"א. ויתירה מזו הרי מביא בהרשימה מגמ' ומדרש שתגרי אוה"ע היו מצויים בהמדבר הגדול (וכן הרי יתרו בא לישראל ועוד ועוד).

והנה לפי דעת הר"א שגם להרמב"ם צ"ל מקום המשמש דרך לרבים, לכאו' הי' אפ"ל באופן זה, דמדבר הגדול שנחשים ועקרבים מצויים בו, ואנשים נמנעים מללכת בו, לכן לא נקרא זה מקום המשמש דרך לרבים, אבל לא שאינו ראוי כלל להילוך בנ"א. ועפ"ז הי' מובן שאין זה סתירה להא דתגרי אוה"ע היו באים לישראל. וא"כ, מהא דדייק הרבי דמדבר הגדול אינו רה"ר משום דאינו ראוי כלל להילוך, משמע להדיא דס"ל דגדר רה"ר לדעת הרמב"ם הוא מקום מופקר וראוי להילוך הרבים, ותו לא.

(ולפי דברי הרבי לכאו' צ"ל (והעירני לזה הר"נ שפירא שיחי'), דבזמן שהיו ישראל שרויין במדבר הגם שהיו מצויין בו נחשים ועקרבים עדיין הי' ראוי להילוך תגרי האומות, משא"כ אח"כ בזמן התנאים דהי' מעשה שבלעה נחש לא הי' ראוי להילוך כלל (ואולי משום המעשה שהי' נמנעו לגמרי ללכת בו). ועצ"ע. ואין התנחומא תח"י לעיין בו בפנים.)

וי"ל, דלהר"א דגדר רה"ר הוא מקום שמשמש הילוך לרבים, ה"ז חידוש יותר לומר דמדבר הוי רה"ר מסרטיא ופלטיא המשמשים דרך לרבים הרבה יותר ממנה16. אמנם א"נ כדמשמע מהרשימה דגדר רה"ר הוא מקום הפתוח וראוי להילוך רבים ותו לא, הרי סרטיא ופלטיא ומדבר היינו הך בזה.

ונראה דלהמשמע מהרשימה יש לבאר חילוק הסדר דהברייתא והרמב"ם, דלגבי הברייתא י"ל דסדר דבריו הוא דנקט קודם מה שמצוי יותר. אמנם הרמב"ם נקט מדבר קודם, דדוקא מדבר מגדיר יותר גדר רה"ר, שהוא מקום הפתוח וראוי להילוך רבים לבד, משא"כ בסרטיא ופלטיא אפשר לטעות דהוא מצד הילוך בפועל של רבים.

משא"כ לדעת הר"א דמדבר חידוש יותר, אף דהסדר בהברייתא דנקט מדבר לאחרונה מובן הוא, די"ל דהוא באופן דלא זו אף זו, אבל הסדר בהרמב"ם לכאו' עצ"ע, שהרי ס"ל דרה"ר הוא שמשמש דרך לרבים, והרי ודאי סרטיא ופלטיא משמשים יותר כדרך לרבים, ועוד הרי ל' מדבר (בסתמא) כולל מדבריות הרחוקות מהישוב שכמעט שאינם משמשים דרך לרבים כלל.

ועפכ"ז יש לבאר עומק החילוק שבין תי' הר"א ותי' הרבי לדעת הרמב"ם, דלהר"א דהא דמדבר הוי רה"ר הוא חידוש יותר, מובן דצריכה הברייתא להזכירו להדיא, ולכן לשיטתו פי' דברי הגמ' "כאן בזה"ז" דזה קאי על הברייתא שהזכירה רה"ר. אבל להמבואר, דבהרשימה ס"ל דסרטיא ופלטיא ומדבר הם היינו הך ממש, י"ל דלכן מפרש ד"כאן בזה"ז" קאי על הברייתא דלא נקט מדבר, דליכא שום חידוש מיוחד דמדבר הוי רה"ר17, ולא נקט הברייתא אלא רה"ר שמצוי בינינו.

וזהו דלא טרח בהרשימה לבאר כלל מ"ט לא נקט ברייתא הא' מדבר, דאין זה צריך הסבר כנ"ל, אלא מבאר לגבי ברייתא דנקט המדבר בה"א הידיעה דהוא מחמת החידוש שבדבר.

ויש להוסיף ע"פ משנ"ת, דמ"ש בהמשך הרשימה "ולפי' הר"א א"ש דחשיב בברייתא המדבר, דלכ' למאי נפ"מ ומאי דהוה הוה", לכאו' עדיין צע"ק לדעתו, דאף דזה א"ש לגבי הברייתא שכן מנתה מדבר, אבל לכאו' הברייתא שלא מנתה מדבר משום דאיירי בזמן שישראל שרויין שם, איך יספיק טעם כזה שלא למנות דין מדבר הנוגע לזה"ז, הרי מאי דהוה הוה? ובפשטות אפ"ל דלא מקשינן הכי לגבי מה שלא הביא הברייתא דין מסוים, דאולי לא נחית לפרט כ"כ. אמנם לכ' מה דמדבר הוי רה"ר הוא חידוש יותר לדעת הר"א כנ"ל, ולא יספיק דאיירי בזמן שישראל שרויין שם שלא להביא חידוש דין זה.

וזאת למודעי, דכל משנ"ת הוא בדרך אפשר ממש וממה שעלה בידי ע"י דיבוק חברים, ובדרך הצעה לפני הלומדים ומעיינים בדברי הרשימה, דהיות שדברי הרבי נכתבו בקיצור ממש, ועמקו דבריו הקדושים מאד כנודע, וי"ל בכמה אופנים בכל דברי הרשימה.


1) כך פי' גם המו"ל (דגם תי' הר"א הוא דלא פסיקא לי'). ואין הכוונה כמו שראיתי מי שפירש דלהר"א לא חשיב רה"ר משום דהוי מחנה לוי' מיעוט בין שאר כל המחנות. דלכאורה אינו, דמלבד דמל' הרשימה דאחר שמביא תי' הנו"כ ומפריכו ממשיך "והנה הר"א בן הרמב"ם כ' וכו'" משמע דזה אופן ב' בתי' הנו"כ דלא פסיקא לי' (ובפרט דנקודה זו דלא פסיקא לי' לא כתבו להדיא הנו"כ שעל אתר), הרי אי באמת פסיקא לן דכל המחנות הוו כרמלית, הו"ל להברייתא למנות מדבר כרה"ר אפי' אי הוי רק מיעוט, ע"פ המבואר לקמן בהרשימה דלרש"י ותוס' מנה דמדבר הוי רה"ר בזמן שישראל שרויין משום החידוש היוצא מזה אלינו עיי"ש, וא"כ לא שנא אי הוי זה מיעוט בזמן ההוא.

2) וכמבואר לעיל הערה 1 דגם כוונת תי' הר"א דלא חשיב מדבר משום דלא פסיקא לי'.

3) ולא בא בהרשימה כאן אלא לפרש כוונת הר"א בתירוצו, אבל לא שמקבלו.

4) מ"ש בפנים לבאר דברי הרשימה ע"פ לשון המ"מ בקושייתו הוא לרווחא דמלתא, אבל נראה (בדא"פ) דאפי' אם לא כיוון הרבי לדבריו ממש, י"ל דכוונת המשך הדברים בהרשימה הוא כשנ"ת.

5) אולם, לפי תי' זה של הרבי שכוונת הגמ' לחלק לגבי זה"ז בין כל מדברות למדבר הגדול, אפ"ל פי' אחר בקו' המ"מ על הרמב"ם שהזכיר מדברות בסתם (דלא כשנ"ת בפנים), דכוונתו דהו"ל להזכיר חילוק זה שבין כל המדבריות למדבר הגדול. ואם נפרש קו' המ"מ בסגנון זה, יובן היטב היתרון בתי' הב' של הרבי דיוצא דבאמת ליכא שום חילוק בדין מדבר בזה"ז דלעולם הוי רה"ר.

6) מ"ש בפנים לפרש ל' הרבי "ואפ"ל" דמשמעו דאינו 'עוד' תי' להרמב"ם, אלא מתרץ עומק הקושיא עליו הוא אפי' אם נפרש שמקבל הרבי (פי' הב' ב)תי' הר"א (דיש סברא לחלוק על מ"ש לעיל ואכמ"ל), ומ"ש לעיל בפנים שאינו מקבלו הוא ליתר שאת.

7) ולכאו' פשוט שאין לומר בכוונת הר"א, דהוי ככל בקעה ושדה ממש שאין דרך הרבים להלוך בו כלל (כל' המאירי הובא לקמן בפנים), שהרי במחנות ישראל איירינן שהיו בו אלפי ישראל, ובודאי היו נמצאים גם מחוץ לאהליהם מזמן לזמן.

8) אבל עי' בזה לקמן.

9) כך י"ל ע"פ דברי הפי' קדמון, אבל לכאורה אין זה כוונתו ממש, דבהמשך דבריו נשאר בצ"ע על דעת הרמב"ם דמדבר הוי רה"ר.

10) וכ"ז אם נניח שצריך כל מחנה לשמש דרך לבנ"י שבכל המחנות, אבל באמת גם זה מוקשה כהמשך הרשימה.

11) וגם לדעת הר"א דלהרמב"ם צריך גם שישמש דרך לרבים, אבל הרי גם מדבריות הרחוקים מן הישוב הוי רה"ר כנ"ל.

12) ועי' בקהלות יעקב (לבעל השו"ת משכנ"י) שהאריך להוכיח דרש"י בסוגיין מדייק בזה שאי"צ ס"ר.

13) בפשטות כוונתו שלכן ליכא ההגבלה דהמחנות סדורים, אבל לכאו' הא פשיטא. ועוד דגם לפי' זה, מתאים משנ"ת בכוונתו, ומ"ש בפנים הוא ליתר שאת.

14) ואין לומר דמצד זה עצמו שלא הרגישו בנוח לא הוי רה"ר, דמעולם לא שמענו לומר דמקום הפתוח לרבים והיא רחבה טז אמות וכו', שאינו רה"ר כיון שאין הבאים מרגישים בנוח כבמקום מגוריהם.

15) אבל לכאו' עצ"ע, דסו"ס לשון הברייתא באמרו "המדבר" בה"א הידיעה קאי על הזמן שהיו ישראל שרויין שם, ונימא דלא ילפינן מזה לזה"ז. אמנם כבר כתב הראי"ב גערליצקי שיחי' (לפני י' שנים) דצ"ל דהרמב"ם סומך על מקור מפורש בירושלמי שבת פ"ק דמדבר הוי רה"ר, ועפ"ז שוב י"ל דלכן מפרש גם בסוגיין דהברייתא דנקט "המדבר" הוא רק להרבותא שבדבר, אבל נכלל בזה גם שאר מדברות.

16) וכדמוכח גם מזה שלדעת הר"א שואל הרבי (לעיל בהרשימה) "מהו השיעור כמה אנשים צריכים לבקוע וכו'", היינו שיש נפ"מ בשיעור האנשים שהמקום משמש כדרך אליהם (ונת"ל בארוכה).

17) אלא דבמה דנקט רק סרטיא ופלטיא יש מקום לטעות דצריך הילוך בפועל של רבים, וי"ל בזה כשנת"ל דלדרך זו (דרה"ר הוא מקום הראוי לרבים) פי' רשות הרבים הוא מל' ממשלה, שהרבים שולטים בו, ואי"צ הילוך בפועל של רבים. וא"כ כמו דפשוט דברה"י אין צריך שיהא היחיד בתוכו לשם הרשות, הוא הדין - לדעת הרמב"ם - לגבי רה"ר, וליכא מקום לטעות בזה (ואדרבא, הדעה דס"ל שצריך הילוך בפועל של רבים (וכ"ש הדעה דצריך ס"ר) חידוש הוא).

רשימות
צירוף שני שמות על נושא אחד
הת' מ"מ איטצינגער
תלמיד בישיבה

ברשימות חוברת קיט (ח"ה עמ' 65 בדפוס קה"ת תשס"ד) כותב כ"ק אדמו"ר: "אדנ"ע נקרא ע"ש אבי הצ"צ ר' שלום שכנא, רז"א – ע"ש אדה"ז ואבי' של הרבנית רבקה נ"ע (אהרן)". עכלה"ק.

וצ"ע דהרי ידוע מכתבו של כ"ק אדמו"ר מאדר"ח טבת תשי"ב (אג"ק חי"ב עמ' קפה) וז"ל: "אין הענין שכל א' נשאר בפני עצמו, אלא ששניהם יחד מהוים שם חדש", ע"כ. ומציין שם גם לשו"ת צ"צ אבה"ע ח"א, וע"ש.

ועפ"ז לכאו' מה שאדנ"ע והרז"א נקראים ע"ש שני אנשים א"ז נחשב נקראים על שמם, כיוון דזהו שם חדש.

(ומה שכ' כ"ק אדמו"ר מהוריי"ץ (אג"ק ח"ט אג' ב'תתקצ) דמאוד לא רוצה שיצרפו ב' שמות - של א' מהאדמו"רים עם עוד שם - משום דאין מערבין בין קודש לחול, ע"ש. י"ל דבנדו"ד אי"ז שייך, דשניהם צדיקים, והוה קודש וקודש, הגם דלא היו נשיאים.)

רשימות
החשבון דיג"ש בלוי
הת' מ"מ מרוזוב
תלמיד בישיבה

ברשימות חוברת כא מבאר כ"ק אדמו"ר במה שאיש הוה מבן יג שנה דכתיב גבי לוי "איש חרבו", ובאותו פרק הי' לוי בן יג שנה, וקרי לי' איש. וז"ל: בפי' המיוחס לרש"י נזיר (כט, ב) ד"ה ור"י "איש הוי מבן יג"ש ולא בפחות וכו' גמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני יג"ש היו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב".

ואפ"ל שהוא מדויק, ומיום ליום. והוא: אחרי שנשא יעקב את לאה ובא אלי' - שמביאה א' נולד ראובן, וכמוש"א יעקב ראשית אוני (בראשית מט, ג), שהוא הי' טפה ראשונה שלו (פירש"י עה"ת), חכה ז' ימי המשתה, ואח"כ עבד שבעה שנים ברחל ושש שנים צאן. ואח"כ נס מלבן ז' ימים, ויום א' שלן על מעבר יבק. בסוכות יח חודש, לשכם בא ע"ש, ולכן חנה מחוץ לעיר, וא"כ ע"כ הי' שם גם בש"ק, ורק ביום א' יצאה דינה, ועוד ב"י, שביום הג' בהיותם כואבים לקחו איש חרבו, ואז נעשה לוי בר מצוה. וכדאיתא כ"ז בבראשית כט-לד. מגילה יז. וב"ר פע"ט . . וא"כ הי' אחרי הנישואין דלאה: יג"ש יח חדש ועשרים (או כ"א) יום. ולאה ילדה לז' (פרד"א. הובא ביל"ש), ואיתא בר"ה (יא, א) יולדת לז' יולדת למקוטעין – ו"ח וב' ימים (עיין בתוד"ה אלא, שם). וא"כ נולד לוי יח חדש וכ' יום אחרי הנישואין (ג' עיבורין, ושבועיים טומאת לידה של ראובן ושמעון). ואתי החשבון מדויק מיום ליום שדוקא ביום הג' נעשה לוי בן יג"ש. עכ"ל.

ובגליונות תרצז-תש הקשו ע"ז כמה קושיות, ומהם: א. לכאו' צריך להוסיף גם ז' ימי המשתה של רחל. ב. מפירש"י בראשית כט (ל-לא) מוכח שיעקב לא נס מלבן כ"א ארבעה ימים. ג. לפי המבואר בלקו"ש ח"ה עמ' 262 הע' 9 לכל הדיעות נולדה עם שמעון תאומה, וא"כ הטומאת לידה נמשך שבועיים.

ונראה לתרץ כ"ז ובהקדים: למה כתב רש"י "גמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני יג"ש היו והרוצה לחשוב יחשוב", דאם באמת יש לזה חשבון, למה צריכים לה"גמירי".

ואולי אפ"ל (בדוחק עכ"פ), שהחשבון הנ"ל בנוי ע"פ פשטות משמעות הכתובים בלי שום פירושים (וגם טומאת לידה הוי דבר המובן בפשטות, וכן פשטות משמעות ויחן - דאמאי חנה מחוץ לעיר, וע"כ דע"ש הי'). ומפני שאפי' בפשש"מ מוכח שהחשבון אינו כפי פשטות משמעות הכתובים (דדרך שבעת ימים אין הפי' שבעת ימים כפשוטו, וכן נולדה תאומה עם שמעון), לכן צריכי לה"גמירי לה" - דאין יכולים ללמוד מפשטות משמעות הכתובים. ו"הרוצה לחשוב יחשוב" הוי לפי פשטות משמעות הכתובים (מובן שהכוונה כאן ב"גמירי" הוא שהיו בני יג"ש, ולא קאי אדין זה דבן יג"ש הוי איש).

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות