E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

יו"ד שבט - ש"פ בשלח - תשס"ו
רמב"ם
המלביש כלאים על חבירו ומטמא חבירו כהן
הרב שלום ריבקין
רב הראשי ואב"ד ס.לואיס, מיזורי

א. כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' אבל ה"ה: "המטמא את הכהן אם היו שניהם מזידין הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על ולפני עוור לא תתן מכשול, הי' הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה שטמאו לוקה", ע"כ

וראה דברים מקבילים לזה ברמב"ם פ"י מהל' כלאים הל' לא: "ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים וה' המלביש מזיד, המלביש לוקה והלובש פטור".

וצריך בירור למה בהל' אבל כתב הרמב"ם "הי' הכהן שוגג" ובהל' כלאים שתיאר את השוגג רק במלים "ואם לא ידע שהבגד הוא כלאים", הרי יש ציורים אחרים של שוגג (כגון: שידע שהוא כלאים, אלא שלא ידע שהתורה אסרה כלאים) ולמה צייר הרמב"ם בהל' כלאים השוגג באופן פרטי זה ש"לא ידע שהבגד הוא כלאים" ותו לא.

(נעתק בשינוי קצת מתוך מכתב להרה"ג חנוך כהן שליט"א, מח"ס "בית חנוך" על ירושלמי זרעים מועד ע"י ב.צ.ר.)

רמב"ם
גרם כיבוי
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

כתב הרמב"ם הלכות שבת פי"ב, ה"ד בנוגע לגרם כיבוי: "ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין רקנים כדי שלא תעבור הדליקה. אפי' כלי חרש חדשים מלאים מים עושין מהם מחיצה. אעפ"י שודאי מתבקעים ומכבים שגרם כיבוי מותר".

וממשיך בה"י "טלית שאחז בה האור . . נותן מים מן הצד שעדיין לא נתלית בה האור ואם כבתה כבתה".

והנה הראב"ד1 (הובא בר"ן שבת פרק כל כתבי והובא במ"מ על אתר וכן בהשגות הרמ"ך הובא בכסף משנה) דוחה דברי הרמב"ם, דאה"נ דפסקינן להלכה דגרם כיבוי מותר, אבל זה רק במחיצת כלים מלאים מים, אבל לא במים עצמן דהו"ל פסיק רישי'.

ומביאין ע"ז ראי' ממה שפסק הרמב"ם בעצמו לעיל פ"ה הי"ג מפרק כירה, וז"ל: "ונותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל בו ניצוצות . . ואסור ליתן לתוכו מים ואפילו מערב שבת מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות", הרי דאסור לגרום כיבוי במים עצמן.

וצריך ביאור א. למה הרמב"ם מיקל בגרם כיבוי ומתיר לתת מים על הטלית הבוער, ולמה הראב"ד מחמיר.

ב. ואיך יתרץ הרמב"ם הסתירה דבפ"ה פוסק דאסור לתת מים בכלי מפני שגורם כיבוי הניצוצות וכאן פוסק דמותר לתת מים בסוף הטלית, כדי לגרום כיבוי האש.

ועפ"י מה שהבאנו בגליון העבר דנחלקו הרמב"ם והראב"ד במהות מלאכת הבערה, דלהרמב"ם הרי"ז משום הבערת האש ולהראב"ד הרי"ז משום שריפת וכליון העצים, מובן2 דהוא הדין דנחלקו במהות מלאכת מכבה דלהרמב"ם הרי"ז משום כיבוי האש ולהראב"ד הרי"ז משום שפועל שיהי' נשאר העץ קיים ולא יהי' נשרף באש.

והנה בצפנת פענח בתשובה כת"י משנת תרע"ח (הובא במפענח צפונות פרק יב ס"ד) מביא וז"ל: "הנה הבערה וכיבוי יש בזה עיון גדול אם המלאכה והחיוב הוא מה שעושה אש או להיפך מה שמכבה אש (הרמב"ם), או מה שעל ידו יכלה הנדלק או להפך מה שישאר הנדלק (הראב"ד). והעיקר בזה בשיטת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דהחיוב משום הדבר בעצמו" (היינו עשיית האש וכיבוי האש ולא משום שעי"ז ישרוף עצים או ישארו עצים) ומבאר שם דאם האיסור הוא הפועל לבד אזי גרם מותר ואמירה לעכו"ם מותר, אבל אם האיסור הוא הנפעל אז אמירה לעכו"ם וגרמא אסורין ג"כ.

וממשיך הרגצ'ובי לבאר וז"ל: "וכן הדין בשבת במכבה דעיקר החיוב משום סילוק האש וכיון שנסתלקה שוב לא כלום הוא, רק החיוב בזמן הסילוק לא מציאות בזה גרם מותר, וכן ההיתר דכל המכבה אינו מפסיד הרי"ז רק במכבה ולא בשאר דברים בשבת", היינו שאם מכבה הוא רק על כיבוי האש הרי"ז רק הפועל ולא הנפעל שיהי' נשאר העץ קיים, ומובן למה גרם כיבוי מותר, וגרם שארי מלאכות אסורין. כי גבי שאר מלאכות האיסור הוא הנפעל, ולפיכך גרמא אסור, וכפי שמביא הרגצובי בצפע"נ הלכות תרומות, זורה ורוח מסייעתו דבב"ק דף ס, דחייב בזה אעפ"י דהפעולה נעשית מאליו ורק הוא גרם לזה3.

ועפי"ז מובן דלהרמב"ם דמלאכת מכבה עיקרה הפועל שמכבה האש, ממילא מיקל בגרם כיבוי וסב"ל דטלית דאחז בה האור נותן עליה מים, אבל הראב"ד דסב"ל דמלאכת מכבה עיקרה הנפעל שישאר העץ קיים, מחמיר בגרם כיבוי היכא דהוה פסיק רישי'.

וי"ל בזה עוד דהנה המגיד משנה מביא מהרשב"א והר"ן ותוס' לתרץ שי' הרמב"ם דבפ"ה פסק דאסור ליתן לתוכו מים מפני שמקרב כיבוי הניצוצות וכאן פסק דמותר ליתן מים על הטלית הבוערת, – דגבי הכלי עם המים, המים מכבים את הניצוצות עצמן, אבל לגבי טלית המים אינם מכבים את האש הבוערת עכשיו אלא מונעים שהאש לא תתפשט.

והנה ביאור זה לחלק בין אם מכבה האש הבוערת עכשיו היינו הניצוץ, ובין מכבה האש כשיגיע לשם אבל לא האש הבוערת עכשיו, אפשר לומר רק לשי' הרמב"ם דכיבוי היינו כיבוי האש, אבל לשי' הראב"ד דמכבה היינו שפועל שיהי' נשאר העץ קיים, מובן דאין לומר חילוק זה, דמה ההבדל בין אם גורם כיבוי להניצוץ הנופל עכשיו או ששופך מים על צד הטלית שאינו בוער עכשיו, הרי הוא עושה את עיקר מלאכת כיבויו שישאר הטלית קיים4.


1) הנה ברמב"ם שלפנינו אין השגת הראב"ד על הלכה זו אמנם ברמב"ם פרנקל מביא שני השגות הראב"ד על הלכה זו ושניהן רק על חציו השני של ה"ו בנוגע להדין דשכח נר דלוק על גבי טבלה מנער את הטבלה והוא נופל ואם כבה כבה, וע"ז משיג הראב"ד דהא לייט עלה רב דפסיק רישיה ולא ימות הוא – ובהשגה שניה מסכים להרמב"ם כי אי"ז פסיק רישי' כי מדובר בנר של שעוה ואי"ז ברור שיכבה הנר, שני השגות סותרות. ואולי אפ"ל דזה טעות הבחור הזעצער, דהשגה הראשונה היא על חלק הראשון של ההלכה דנותן מים על טלית בוערת, דהרי"ז פסיק רישיה. והשגה השניה היא על חלק השני של ההלכה דשכח נר על הטבלא דשם מסכים להרמב"ם כי אי"ז פסיק רישי'.

2) עי' בספר מי טל להגר"י קלמנסון במלאכת מכבה, מביא באריכות גדולה שכן משמע מהמרכבת המשנה ומהחוות יאיר ומהאבני נזר ומכמה מקומות ברמב"ם יעוי"ש, ובאמת שמפשטות לשון המכתב מהרגצ'ובי שהובא לקמן בפנים מוכח נמי דתלויין הן אחד בהשני, דאם נאמר לדעת הרמב"ם דמבעיר הוה משום עשיית האש אז מכבה הוה רק משום סילוק האש, אולם בספרו מי טל במלאכת מכבה ס"ח רוצה לחדש בדעת הרמב"ם דאפילו דמבעיר הוה משום עשיית האש אבל מכבה הוה משום התחדשות הדבר שלא נשרף.

ובאמת כדבריו כן משמע מדברי הצפנת פענח שהבאנו בגליון העבר מצפע"נ הלכות תרומות עמ' 60, דמכבה גחלת של מתכת הוה משום מתקן ולא משום כיבוי האש, ועוד הביא המי טל ראי' לדבריו מדברי הרמב"ם דגבי מבעיר גחלת של מתכת כותב סתם וגבי מכבה גחלת של מתכת כובת אריכות גדולה "שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו".

(והנה בלקו"ש חל"ו ויקהל מדובר שם רק בנוגע למבעיר גחלת של מתכת ולא בנוגע למכבה גחלת של מתכת).

אבל צ"ב בדעת הרמב"ם לפי ביאורו אמאי מבעיר הוה משום ריבוי האש ומכבה הוה משום תיקון הדבר שפועל שלא ישרף העץ?

וי"ל בזה בדא"פ עפ"י המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב' דלהרמב"ם העיקר לברר ולתקן העולם ממילא מבעיר הוה משום ריבוי האש להאיר העולם כמבואר בארוכה בגליון העבר ומכבה הוה משום מתקן העולם ג"כ.

3) עי' בשו"ת אבני נזר או"ח סי' רל דמתרץ הקושיא למה גבי כיבוי אומרין דגרם כיבוי מותר וגבי זורה ורוח מסייעתו דלענין שבת חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה למה לא אומרין גבי זורה נמי דבגרמא מותר. עיי"ש שמתרץ באופן אחר.

4) ועוד דלדעת הראב"ד דמלאכת מכבה היא שפועל שלא ישרף העץ הרי יש ק"ו, ומה התם הרי רק פועל שישאר חלק הניצוץ שיכול לבעור לעוד רגע קטן מאד קיים (ועי' במי טל מלאכת מכבה סי' יג דניצוצות אלו לענין מוקצה נחשבים כאילו אינם במציאות כלל. ולפיכך מותר לשים כלי תחת הנר בלי מים לקבל הניצוצות, ואין מבטל כלי מהיכנו, ואעפי"כ לענין מכבה שפועל שישאר העץ קיים נחשבין ניצוצות אלו למציאות). ואעפי"כ אסור, עאכו"כ פה שפועל שחצי השני של הטלית ישאר קיים. הרי בטוח שיהיה אסור משום מכבה.

רמב"ם
עמרם נצטווה מצוות יתירות [גליון]
הת' אליעזר ראקסין
תלמיד בישיבה

בגליון העבר (עמ' 52) מביא הרב י.א.ר. את דברי הרמב"ם בהל' מלכים פ"ט ה"א: "ובמצרים נצטוה עמרם במצוות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו", ומביא בזה את תמיהת מפרשי הרמב"ם, מהו המקור לדברי הרמב"ם, ומהו בדיוק מצוות אלו. ומעתיק כמה מתירוצי המפרשים בענין, ודוחה אותם, מטעם שא"א לומר שעמרם חדש מצוות אלו, שהרי כבר מצינו אותם מקודם אצל האבות.

ולכאורה בחנם דחה התירוצים דגדולי האחרונים בטענתו דמפני שכבר עשו אותם האבות מקודם, דהרי קיימו האבות את כל התורה כולה, וא"כ איזה מצוה שירצה לתרץ שזהו מה שחדש עמרם, הרי יוקשה דכבר קיימו אותה האבות.

ואפי' את"ל דשונה הדבר, ורק קשה מהמצוות שנזכרו מפורש אצל האבות, וא"כ איך שייך לומר עליהם דעמרם חדש אותם, הרי כבר הקדים אותו הלח"מ והכס"מ בזה, ומבארים הפרש הלשון בין נצטווה (שנכתב אצל אברהם וכו') לבין שאר הלשונות (שנכתבו אצל השאר), ומפרשים דמ"ש נצטווה היינו דוקא כשנצטווה בפירוש על אותו המצוה בתור צווי, וכמ"ש בתורה לגבי מצוות מילה. משא"כ שאר הדברים שכותב הרמב"ם אצל השאר לא נצטוו ע"ז ורק עשו מעצמם1, וא"כ לאור הנ"ל הדרא קושיא לדוכתא, דאפי' אם המצוות האלו כבר נזכרו מפורש מקודם אצל האבות, הרי"ז שרק נזכרו בתורה, ועשו מעצמם, אבל הרמב"ם מחדש בנוגע לעמרם, שנצטווה עמרם, וא"כ שפיר יכולים להיות אלה המצוות?!

ואם כנים הדברים הנ"ל יכולים לומר דזאת הוא עיקר קושיית המפרשים, ועיין בדיוק לשונם.

ב. ולאידך גיסא יוקשה על הנ"ל בזה שמביא חידושו דחדש עמרם מצוות פרו ורבו - שנתעסק בזה, שלא היתה מצוה זו לפני כן. ותמהו עיני דיוקשה עליו קושיה גדולה בזה, דהרי יש רש"י מפורש בבראשית ט, ז, עה"פ "ואתם פרו ורבו", וז"ל: "לפי פשוטו הראשונה לברכה וכאן לציווי", ועיין ג"כ סנהדרין נט, ב, והרי פרו ורבו נאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו . . וקשה דכתוב במפורש שנח הצטווה ע"ז! וביותר אינו מובן דבהא ליכא לתרץ כנ"ל (ס"א) דהא 'ואתם פרו ורבו' בלשון ציווי נאמרה (ולא רק שעשה מעצמו) וכדיוק לשון רש"י 'והשני בלשון ציווי'?

ג. ועוד לא הבנתי מה שרוצה לתרץ בזה קושיית התוס' בראש העמוד (סנהדרין שם) ד"ה ו'הא פריה ורביה' דמקשה התוס': "מנלן שלא ניתנה פריה ורביה לבני נח", וכותב הנ"ל לתרץ שמוכח כן מסברת עמרם, והרי מה ענין שמיטה אצל הר סיני, הרי הגמ' אמרה שלא ניתנה פריה ורביה לבני נח, ורק לישראל, ובזה שואל התוס' מנלן זאת להגמ' שבאמת לא נאמרה לבני נח, ומה מתרץ הנ"ל שמוכח כן מסברת עמרם שגרש אשתו ודחה את מצות פר"ו הלא הי' זה הרבה זמן לפני מ"ת, ואדרבא הרי בסוף קיים מצות פר"ו! וא"ז שאלת התוס' כלל. ועיין תוס' מה שמתרץ בזה, ועדיין יש להקשות עוד ואכ"מ.

ד. ואולי י"ל לתרץ, דמקורו2 של הרמב"ם הוא במכילתא יתרו יט, י וז"ל: "שנצטוו במצרים במצוות יתרות על בני נח", ונראה לכאורה דזה שנצטוו במצרים במצוות יתירות הי' ע"י עמרם, ויובן זה ע"פ המבואר בגמ' (סוטה יב, א) שעמרם גדול הדור הי', ובמדרש רבה (פ"א אות יג): "שהי' עמרם ראש הסנהדרין". ועפ"ז יובן דיוק לשונו של הרמב"ם ובמצריים נצטווה (עמרם) במצות יתירות דמעתיק מלה במלה מהמכילתא. ועדיין צ"ע.

ה. ועפ"ז תתורץ ג"כ שאלת הרדב"ז, דקשה לו למה לא מפרש הרמב"ם מה הם המצוות אשר נצטווה בהן, וע"פ הנ"ל מובן, דהרי במקורו גופא לא נתפרש מה הם המצוות, ודו"ק, ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.


1) זהו ביאור דברי הלח"מ, ולכאורה לאור הנ"ל ג"כ יתורץ קושיית הלח"מ בסוף דבריו, דמקשה, כיון דנחית הרמב"ם, לפרש ג"כ הדברים שלא נצטוו בהם, ועד"מ ביצחק דהפריש מעשר אע"פ שלא נצטווה, א"כ יגיד הרמב"ם דאברהם קיים הכל, די"ל דיש ג' ענינים בזה, א. מה שלא נזכר בתורה כלל (אף שקיימו האבות כל התורה כולה) וזה הרמב"ם אינו מזכיר כלל. ב. מה שנזכר בתורה, אבל לא בתור ציווי, וזהו אצל השאר ולא מזכיר אצליהם המילים נצטוו, ורק הוסיף, ותקן, וכדומה. ג. מ"ש בתורה בלשון צווי ועד"מ במילה דאברהם ובזה הוא מזכיר הלשון נצטווה. (ובנוגע ללשונו בתחלת ההלכה על ששה דברים נצטווה אדם הראשון עין במדרש רבה בראשית פט"ז אות י' . ועצ"ע).

2) ועיין ספר מראי מקומות להרמב"ם, דשם מציין מקורו של הרמב"ם בהמכילתא.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות