E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

יו"ד שבט - ש"פ בשלח - תשס"ו
לקוטי שיחות
מלאכת מחשבת בהוצאה
הרב אברהם הרץ
ר"מ בישיבה רב ושליח בבנסנהרסט

בלקו"ש חי"ד פר' ואתחנן הערה 37: "ואפילו לפי מה דשקו"ט האחרונים במלאכת הוצאה אם העקירה היא העיקר או ההנחה או ששניהם עיקריים, או ששניהם טפלים לגבי ההוצאה עצמה הרי כל השקו"ט הוא רק מתי נק' (בעיקר) שהוציא (או שהכניס) החפץ מרשות לרשות, אבל לכ"ע גדר המלאכה הוא ההוצאה (או ההכנסה) וכל פרט של ההוצאה (וההכנסה) הוא עכ"פ חלק מהמלאכה.

ובמפרשים כתבו לבאר מחלוקת הראשונים בדף (ג, א) בפטורי דאתי לידי חטאת אם חשיב העקירה או ההנחה דתלוי בשאלה הנ"ל.

והנה בסוגית הגמ' ה, ב: "המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך", ומבואר בפירש"י שם ד"ה 'אינו חייב עד שיעמוד', דהטעם דפטור משום שעקירה ראשונה לא היתה ע"מ לצאת, והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת דגמרינן ממשכן שיתכוון לעשות המלאכה, אבל אם אינו יודע שהוא שבת או כסבור שמלאכה זו מותרת.

ובמפרשים כתבו לבאר (ראה בתוצאות חיים ס"ט סקי"א) דאין כוונת רש"י שצריך מחשבה בשעה שמתחיל המלאכה לגמור את המלאכה, דבמלאכת כותב וכיו"ב אם נתכוין לכתוב אות אחת וחזר ונמלך וכתב עוד אות חייב אע"פ שלא נתכוין בתחלה לכל המלאכה, דמלאכת מחשבת פירושה שיתכוין למה שעושה ולא יהי' מתעסק כמבואר לקמן (עב, ב) כשנתכוין להגבי' את התלוש וחתך את המחובר דפטור דהוי מתעסק [ומה דצריך הפטור דמלאכת מחשבת בשבת דבכה"ג שאין אפילו איסור, ומתעסק דכל התורה היא פטור רק בחטאת דקרא בחטאת כתיב] (ראה בחי' רעק"א שם).

ולכך כשכותב אות אחת הרי נתכוין לכתיבה, ואע"פ שלא נתכוין לשני' כשכתב הראשון מ"מ הוי מלאכת מחשבת דכל אות שכתב נתכוין לה, והטעם דבהוצאה צריך שיתכוין בעקירה ע"מ לצאת אע"פ שנתכוין לעקירה להגבהה משום דאם עקר ע"מ להצניעו בביתו נמצא שלא נתכוין למלאכת הוצאה, והוי עקירתו רק טלטול בעלמא ומתי חשיב כוונה לעקירה שהיא תחלת הוצאה, רק כשעוקר ע"מ לצאת.

ולפי"ז כתב שם בתוצאות חיים דלא צריך כוונה ע"מ להניח משום דהכוונה ע"מ לצאת מהני שיחשב מעשה עקירה דהוצאה, והנחה היא פעולה נוספת לגמר המלאכה, ואח"כ אם נמלך והניח הרי נתכוין להנחה וחייב ומדייק מהגמ' ונמלך עליהם והוציאן פטור, משמע דאם נמלך להניחן חייב, וכן משמע ברש"י שם שכתב והיא לא היתה ע"מ לצאת.

והנה ברשב"א בעבודת הקודש שער ג' פ"ה הלכה ב' וז"ל: "דבר תורה אין המכניס והמוציא אף מרשות הרבים לרשות היחיד ומרשות היחיד לרשות הרבים חייב עד שיעקר מרשות זה על דעת שיניחנו ברשות השני ויעקור מזה ויניח בשני". ומבואר שם דצריך להתכוין בשעה שעוקר ע"מ להניח ולא סגי רק בכוונה להוציאן (וכן מבואר בירושלמי הובא בתוצאות חיים שם).

ויש לבאר דהרשב"א לשיטתו בדף ג, א, שכתב: "ויש מפרשים איפכא שהנחות קא חשיב משום שעל ידו נגמרה מלאכה והיא עיקר המלאכה שע"י הנחה אתי בהו בעלמא לידי חיוב חטאת אבל עקירות לאו מידי קא עביד זה, וזה נראה עיקר".

והביאור: "דהנחות היא עיקר המלאכה" שאז חשיב (בעיקר) מעשה ההוצאה, דכל זמן שלא הניח לא חשיב הוצאה מרשות לרשות, (כמבואר בההערה הנ"ל) ולכך חשיב הנחות, ולפי"ז הרשב"א לשיטתו שפיר כתב דאם נתכוון לעקור ע"מ לצאת ולא נתכוין להניח לא היתה כוונתו למעשה ההוצאה שהיא המלאכה דבלי הנחה לא חשיב העקירה תחלת ההוצאה וצריך שיעקור ע"מ להניח, שאז חשיב נתכווין למלאכת הוצאה.

אבל רש"י סובר דבעקירה ע"מ לצאת כבר נעשה עיקר ההוצאה, והנחה היא רק פרט נוסף לגמר המלאכה, ולכך גם בנתכוין לעקור ע"מ לצאת יש כוונה למלאכת הוצאה.

לקוטי שיחות
הערות במכתבי רבנו
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי - עומר, אה"ק

א. בלקו"ש כרך ל"ו, הוספות פורים בעמ' 267, אודות משלוח מנות, במכתב ד"ה בהוספה, איתא: "לחנך ולהרגיל את הילדים לעבור על מדת הילדות". אחרי התיבה האחרונה, צויין "(?)".

כנראה המו"ל לא הבין את משמעות התיבה, שהניקוד שלה צ"ל יו"ד בפתח ו-וא"ו במלאפום, שהיא מידת הילדותיות, שטבעה לדאוג אך ורק לעצמו ולא לזולתו (ראה למשל במכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע הנדפס ב'קובץ מכתבים' שבסוף התהילים 'אוהל יוסף יצחק', עמ' 199 ד"ה דרכם של קטנים, בשם אדמו"ר הזקן).

ב. במכתב שבעמ' 266, ד"ה 'און אין דעם זעלבן טאג', מסופר על היום שבו אמרו ילדי ישראל למרדכי "בין לחיים בין למוות איתך אנחנו" שבו ביום התבטלה הגזירה, נחתמה מפלת המן, והיהודים ניצלו בשלימות, אם-כי נודע להם על כך רק חודשים רבים לאחר-מכן.

ולכאורה לפי סדר העניינים במגילה, הרי זה אירע "ביום השני" של משתה אסתר, שאכן תלו בו את המן (ראה שו"ע אדה"ז סי' תצ ס"ב), אבל ביטול הגזירה על ישראל נכתב רק בכ"ג בסיון?

לקוטי שיחות
מאמר פרעה לי יארי ואני עשיתני
הרב פסח צבי שמערלינג
שליח כ"ק אדמו"ר - פאר ראקאווי, נ.י.

בלקו"ש חכ"א שיחה ב' לפר' וארא בהערה 33 מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע ש"לי יאור ואני עשיתני" יש לפרש בכמה אופנים: א. "אני ואפסי עוד", כבתניא שם [פכ"ב] - אבל לא זו היתה כוונת פרעה (שלכן לא כתב בתניא "כמאמר פרעה", אף שכ"כ בתו"א ואוה"ת ובכ"מ). ב. "ואני עשיתני" גם את עצמי, ופשיטא את היאור, אבל לא ש"אני ואפסי עוד". וזו היתה כוונת פרעה במאמרו. [ולהעיר מפרש"י יחזקאל (שם, ג. ועד"ז בכמה מפרשים שם) "ואני עשיתני - בגבורתי ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי"].

אולי יש לקשר את הדיוק באופן הא' שמזה שלא נאמר בתניא "כמאמר פרעה" - ע"ד שכתב בפרק כד "וכמאמר בלעם לא אוכל לעבור את פי ה'" - עם המובא בהערות ותיקונים לתניא שם (פכ"ב) שהלשון בתניא "יאור לי ואני עשיתני" הוא "חבור שני כתובים: יחזקאל כט, ט ושם כט, ג . . וצ"ע הטעם".

ולפי מ"ש בהערה הנ"ל בלקו"ש אולי י"ל הטעם בדא"פ עכ"פ שלכן חיבר כ"ק אדמוה"ז כאן בתניא ב' פסוקים שונים (ודלא כבלקו"ת, ועי' בהמשך ההערות ותיקונים שם ובהערות בלקו"ש שם, ודו"ק), כי רצה להדגיש שמיירי כאן על הנושא ולא על "מאמר פרעה" עצמו ולכן לא רצה לצטט ישירות מהפסוק כי שם הרי בפירוש מיירי במאמר פרעה, ודו"ק.

לקוטי שיחות
הציון ל"אין לך דבר העומד בפני הרצון"
צבי הירש נאטיק
תושב השכונה

במכ' כללי-פרטי ל"כל החונים/ות במחנה גן ישראל בכל מקום שהם", שנדפס בהוספות ללקו"ש חכ"ד עמ' 439, איתא: "והבטיחו חכמינו זכרונם לברכה שאין לך דבר העומד בפני הרצון וכו'". ובהערה שם: "והבטיחו . . הרצון: מגילה ו, ב. וראה רמב"ם הל' תשובה רפ"ה".

וכפה"נ כוונתו בהציון למגילה הוא להאימרה המפורסמת (אחד מה'יב פסוקים ומאמרי חז"ל') "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין".

וברמב"ם שם: רשות לכל אדם נתונה וכו'.

הערה זו (כמו רובו של המכ') נעתקה ממכ' דומה די"א מנ"א ה'תשמ"א, נדפס בהוספות ללקו"ש חכ"ג עמ' 406-7.

והנה בסה"מ תש"ג עמ' 12 איתא: "וכמאמר אין לך דבר שעומד בפני הרצון", ובהערה שם מציין כ"ק אדמו"ר: "הובא בכ"מ. ולע"ע לא ידעתי מקומו".

וכן רגיל בכ"מ לציין בתור מקור ל"אין לך דבר העומד בפני הרצון" לסה"מ ה'תש"ג ולהערת כ"ק אדמו"ר הנ"ל שם.

ולכאורה המ"מ הרגיל בכגון דא הוא: "ראה זח"ב קסב, ב".

ולהעיר משיחת י"ב תמוז תשח"י סי"ט (תורת מנחם - התוועדויות חכ"ג עמ' 149): וע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתביו ש"אין לך דבר העומד בפני הרצון" וכו'.

לקוטי שיחות
הערות במכתב כללי-פרטי משלישי בתמוז ה'תשל"ו
צבי הירש נאטיק
תושב השכונה

במכ' כללי-פרטי משלישי בתמוז ה'תשל"ו, שנדפס בהוספות ללקו"ש חי"ג עמ' 231, בהערות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו על לשון הרמב"ם הל' שמיטה ויובל בסופן[1], הערה ד"ה 'דבר המספיק לו' נדפס: ב"ר פע"ה, וצ"ל: פ"ע, ה. וכ"ה לנכון במכ' מג' תמוז ה'תשל"ב בהערות בתוכן הנ"ל - נדפס בהוספות ללקו"ש ח"ח עמ' 346.

המכתב המקורי דשנת ה'תשל"ו (שממנו נעתק בהוספות ללקו"ש) אינו תחת ידי, אבל כפה"נ שהט"ס היא גם במקור, וכפה"נ שזה אירע כאשר מישהו "הקריא" להמתקתק את לשון ההערה, שבקריאה נשמע "פ"ע, ה" כמו "פע"ה".

שם בסוף הערה ד"ה "מכל באי העולם": "והרי אפילו בעבודת לויים וכהנים עצמם כו"כ דרגות הן: מררי גרשון קהת, כהן כה"ג וכיו"ב".

סיום הערה זו נעתק מ"הוספה לאחר זמן" שבשוה"ג להערות דמכתב ה'תשל"ב הנ"ל, ונשמטו כאן ה"פסיקים", ולכאורה צ"ל כאן (כמו בשוה"ג שם): מררי, גרשון, קהת, כהן, כה"ג וכיו"ב.


[1]) ביאור כ"ק אדמו"ר על לשון הרמב"ם הנ"ל נדפסו בקונטרס: משיחת י"ב תמוז, ה'תשכ"ד (ביאור בדברי הרמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל "ולא שבט . . נדבה רוחו אותו כו'"), שיצא לאור לקראת כינוס השלוחים העולמי, ה'תשס"ג.

לקוטי שיחות
"כל המקבל עליו עול תורה פורקים ממנו עול דרך ארץ, ולכך לא נשתעבד לוי במצרים"
צבי הירש נאטיק
תושב השכונה

בלקו"ש ח"כ עמ' 238: "מפרשים זאָגן, אַז דאָס וואָס מלאכת השעבוד איז ניט געווען אויף שבטו של לוי איז מצד דעם וואָס עתידין לשאת את הארון . . 'לשאת את הארון' האָט נישט דערלאָזט ענין השעבוד".

ובהערה 37 שם: "וראה מדרש תלפיות אות יוד ענף יעקב מש"ך: צוואת יעקב שלוי לא ישא ארונו לפי שלעתיד במדבר (יהא) [ישא, ראה שוה"ג שם] ארון השכינה וכל המקבל עליו עול תורה פורקים ממנו עול דרך ארץ ולכך לא נשתעבד לוי במצרים", עכ"ל.

לכאורה יש להעיר לסיום ההערה מפירוש 'יפה תואר' לשמו"ר פ"ה, טז (שנסמן בלקו"ש שם הערה 34), דאהא דאיתא במדרש שם: "א"ר יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי הי' מעבודת פרך כו'" - כתב ב'יפה תואר' שם, וז"ל: "ובדברי רז"ל ראיתי לפי שהי' שבט לוי עתיד לעבודת ה' לכן לא ניתן בשעבוד פרעה", עכ"ל.

לקוטי שיחות
עבודת הביטול של האבות
הת' מנחם מענדל צירקינד
שליח בישיבת ליובאוויטש - מנצ'סתר, אנגלי'

בלקו"ש חלק לא שיחיה א' לפר' וארא מביא הרבי את ביאור האדמו"ר הזקן בתו"א על פסוק "ושמי הוי' לא נודעתי להם", דזהו תשובתו של הקב"ה למשה בטענו "למה הרעות לעם", דאמר לו דדוקא לבנ"י בזמן יציאת מצרים אני מתגלה בשם הוי' (שם העצם, הוי' דלעילא, אור הסובב), דלא נתגלה עד עתה אפילו להאבות. ומבאר הרבי דהפירוש בזה הוא, דאע"פ שהאבות הן הן המרכבה, מ"מ לא זכו לגילו זה, דבכדי לזכות לגילוי זה צריך הקדמה של גלות מצרים דוקא. והיינו, דגילוי האבות הי' רק באוא"ס השייכת לעולמות ולא בשם הוי', ורק ביציאת מצרים (מלשון מיצר וגבול) זכו בנ"י לשם הוי'. וממשיך הרבי לבאר דפעולת הגילוי של שם הוי', פועל ביטול במציאות בהאדם לגמרי, שלא נרגש בעצמו כלל. וע"י ביטול זה יוצא מכל המיצרים וגבולים, דזהו ענין של יציאת מצרים בשלימות. והרבי מוסיף לבסוף דדוקא כאשר האדם מרגיש אלקות בלבד, ואין לו שינויים בזה כלל, זהו ראי' שיצא ממצרים לגמרי, ונתגלה בו שם הוי' [עכת"ד הנוגע לענינינו].

והנה ע"פ הנ"ל מובן שכשהאדם במעמד ומצב של ביטול במציאות לגמרי, ה"ז סימן שיש לו גילוי דשם הוי' (מדת האמיתיות של הקב"ה כמבואר שם). וא"כ צ"ב המבואר בתניא (פרק לט) דזה שהאבות הן הן המרכבה, היינו מצד הביטול במציאות שלהם (דאין להם רצון לעצמם). ועוד יותר, כל הכח שיש לנו להשיג מדריגה זו של ביטול במציאות הוא ע"י האבות שהם בחי' חכמה - כ"ח מ"ה [כמבואר בתניא], הביטול במציאות1. ועכצ"ל דהאבות היו בטלים במציאות לגמרי, וא"כ לכאורה הם היו בדרגא של גילוי שם הוי', דהרי עבודתם היתה בתכלית הביטול לאלקות בלי שום הרגש לעצמם2, וא"כ מה הפי' "ושמי הוי' לא נודעתי להם"?

ואפשר לומר, דאע"פ שהאבות היו בטלים במציאות לגמרי, מ"מ ביטול זה לא הי' מצד מדרגת גילוי שם הוי', ורק בבנ"י הביטול שלהם הוא מצד מדריגה זו. וביאור הענין הוא ע"ד החילוק בין ביטול דחכמה וביטול דמלכות3. דהנה מבואר דהביטול דחכמה - כ"ח מ"ה (דאצילות) הוא ביטול בתכלית, שבטל ודבוק במקורו באוא"ס. ומ"מ הביטול דמלכות (דאצילות) דהוא ג"כ בטל בתכלית, פועל עלי' יותר מבחכמה, וכמבואר שעולה לשרשו ומקורו ועד לעצמות. וי"ל דהחילוק בזה הוא בין גדלות הביטול לעמקות הביטול, היינו סיבת הביטול. דלגבי חכמה הביטול הוא מצד הקירוב שהוא מרגיש ומשיג אלקות ולכן הוא בטל, והיינו שמבין גדלות הדבר להתבטל בו, וממילא הביטול שלו הוא בתכלית. משא"כ בהביטול דמלכות שהוא מצד הריחוק, הרי הביטול שלו הוא דוקא מצד שאינו משיג ומרגיש את מקורו, ומ"מ הוא בטל בתכלית. וא"כ יש לו עומק יותר (א טיפערע ביטול), למעלה מטעם והשגה4.

ועפ"ז יש לומר החילוק בין הביטול דהאבות דלא מצד גילוי שם הוי', וביטול דבנ"י שנעשה ע"י שם הוי'ה הוא, דאע"פ שהאבות היו ג"כ בטלים במציאות, מ"מ הסיבה לזה הוא מצד הקירוב שלהם למקורם (כמבואר בתניא), ביטול מצד גדלות, [ובד"א ביטול דממילא], ובזה לא יכול לעלות [ולהמשיך], רק באוא"ס השייך לעולמות. משא"כ הביטול שנעשה בבנ"י הוא מצד הריחוק, ומצד זה היו צריכים (וזכו) לגילוי שם הוי' למעלה מעולמות, והביטול שנעשה בא בעומק יותר (מער טיף), [וזהו גם החילוק בין הביטול שנעשה בעבודת יעקב, וביטול בעבודת ישראל, כמבואר בתרס"ו]. ועוד יש להאריך בזה.


1) עיין לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1068.

2) ולהעיר דהטעם דלא זכו מובן מזה שלא היה הקדמה של גלות מצרים, (וע"ע בס' הערכים חב"ד). אלא דאינו מובן דמ"מ, אם היו במדריגה זו לכאורה משמע שזהו מצד גילוי שם הוי'.

3) וזהו גם החילוק בין ז"א ומלכות, חכמה ובינה, אורות וכלים, וכו'.

4) וע"ד החילוק בין אהבה ויראה.

לקוטי שיחות
עבודת יוסף
הת' שמואל ראובן שוחאט
תלמיד בישיבה

בלקו"ש חל"ה שיחה ב' לפר' וישלח (עמ' 152 ואילך) מבאר הרבי את החילוק בין אופן עבודת בני רחל, יוסף ובנימין, לעבודת בני לאה ושאר השבטים, דעבודת בני רחל עניינם [בכללות] עבודת הצדיקים - קיום התו"מ ועבודת בני לאה עניינם [בכללות] עבודת הבע"ת - הפיכת הרע לטוב, ואיך ששרש עבודות אלו הוא באמותיהם, דלאה שייכת לעבודת הבע"ת, ורחל לעבודת הצדיקים. ועפי"ז מבאר הרבי בנוגע לדינה שנקראת "בת לאה" (וישלח לד, א) שגם תוכן עבודתה הוא "יציאה" לחוץ, להפוך את הרע לטוב, ואשר ע"כ גם יכלה להחזיר בתשובה את עשו (אם יעקב לא היה מונע ממנה). ומביא שם הרבי בהערה 38 "שלפעמים מבואר דיוסף ע"ש "יוסף ה' לי בן אחר" (ויצא ל, כד) ענינו לעשות "מאחר" "בן" ענין התשובה וכו'". עיי"ש הביאור בזה.

והנה מצינו ברש"י ישן בריש פר' וישב ד"יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה תמה ואמר מי יכול לכבוש את כולו . . יוסף, דכתיב .. ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם", וכן ברש"י (ויצא ל, כה) דיוסף הוא "שטנו שלו עשו"1.

וצלה"ב דמצד א' אומרים דדוקא דינה ענינה לעבוד עם עשו, ולאידך גיסא אומרים דיוסף הוא "שטנו של עשו", ובפרט כשדינה היא "בת לאה" ויוסף הוא "בן רחל" כנ"ל, ויותר תמוה זה שהרבי בכלל לא העיר על הנקודה הזאת [אלא רק בנוגע לענין "יוסף ה' לי בן אחר" שגם אצלו יש את אותו ענין].

והנה בנוגע לעבודת יוסף, "יוסף ה' לי בן אחר" מבאר הרבי בלקו"ש חכ"ו שיחה א' לפר' בשלח (עמ' 87 ואילך) וזלה"ק: "אז פון 'אחר' זאל מען מאכן א בן. פון א אידן וועלכער איז אן 'אחר' . . דארף מען פון אים מאכן א 'בן' . . בנים אתם לה' אלקיכם" וממשיך לבאר שם דברי המדרש (פסיקתא דף רכג פ"ג, פסיקתא רבתי פי"ב, ועוד (וכמו שמציין הרבי שם בהערה 32)) דמלחמת עמלק היתה צריכה להיות דוקא ע"י יהושע, דכיון שיהושע הי' מזרע יוסף, ועמלק מזרע עשו, ומלחמת עמלק היתה נגד "הנחשלים אחריך" (תצא כה, יח) (וכמו שרש"י מפרש שם "חסרי כח מחמת חטאם"), הנה לכן הי' זה דוקא ע"י יהושע שענינו הוא להראות להם שהם בנים לאבינו שבשמים ולהצילם, וזהו "יוסף ה' לי בן אחר". עיי"ש.

והנה ע"פ הנ"ל יוצא דביוסף ישנם שני ענינים; א. הפיכת הרע לטוב, ב. כיכוש הרע וכליונו, ובפרטיות יותר, הא' הוא בנוגע לבני ישראל2 בעבודת התשובה "יוסף הי' לי בן אחר" - הפיכת ה'אחר' שבתוכינו ל"בנים אתם לה' אלוקיכם", והב' כיבוש אומות העולם וכליונם, ובפרטיות אלופי עשו3, וכמו במלחמת עמלק דהי' החזרת הנחשלים אחריך בתשובה, ומלחמה נגד עמלק וכליונם4 דאפ"ל שהם הם ב' העניינים המובאים בשיחה בחל"ה ובהערה שם, דמצד א' ענינו של יוסף הוא עבודת הצדיקים (קיום התו"מ) ובדרך ממילא כיבוש אלופי עשו, ומצד שני ענינו הוא עבודת הבע"ת לעשות 'מאחר' 'בן'. אשר ע"כ בנוגע לעשו עצמו דישראל מומר הי' (כדאיתא בקידושין יח, א5), דמצד עבודת הצדיק שביוסף לא הי' מחזירו למוטב, משא"כ מצד עבודת הבע"ת שבו.

אבל בנוגע לאלופי עשו שהיו משאר אומות העולם הרי מצד עבודת הצדיק שבו ענינו לכובשם ולכלותם, ולכאורה לזה התכוון הרבי בשיחה ובהערתו שם עיי"ש6.

וזהו מה שמוסיף הרבי בשיחה בחל"ה שם בנוגע ליציאת דינה לראות בבנות הארץ, בכדי להחזירן למוטב, וזלה"ק: "שנתקיים מעין זה, שהרי בני יעקב פעלו על אנשי שכם שימולו כל זכר שזהו ענין של גיור שהי' נהוג בימים ההם כדי להיכנס למשפחת אברהם", וכן בנוגע ל"בנות הארץ" "כמפורש בקרא בזאת נאות לכם גו' להמול גו' ואת בנותיכם נקח לנו וגו' (וישלח לד, טו- טז), דזה דוקא בנוגע לבני לאה ולא בנוגע לבני רחל". עיי"ש.

וליתר ביאור, נביא את דברי המדרש בב"ר פר' פו, ב (לגירסת רש"י, מת"כ בב"ר שם): "ויוסף הורד מצרימה כבשון המד"א וירד מים עד ים שלט בהון המד"א כי הוא רודה בכל עבר הנהר". ומבאר הרבי בלקו"ש חכ"ה שיחת וישב-י"ט כסלו, בנוגע למדרש הזה דכשיוסף "הורד מצרימה" והתלבש בעניני העולם - מלך מצרים, לא רק שהטרדות לא בלבלו אותו בדביקותו לה' אלא הוא גם פעל עליהם שירגישו (דערהערן) אלוקות. וזלה"ק: "דערמיט וואס יוסף "הורד מצרימה" . . מיט דער ירידה גופא האט זיך אויפגעטאן דער "כבשון", ווארום ווען יוסף קומט אן אין מצרים, איז דאס גופא מאכט איבער מצרים, ביז אז אויך אין דעם "מקום" פון מצרים האט זיך דערהערט אלוקות". דמכאן משמע דלא רק ענינו של יוסף לכבוש בדרך מלחמה כנ"ל בנוגע לאלופי עשו אלא דיותר מזה בנוגע למצרים עבודת יוסף היתה באופן נעלה יותר, באופן של כיבוש דהמנגד עצמו משלים עמו, וכל זה מצד עבודת הצדיק שבו, כנ"ל.

ויותר מזה, הרבי מבאר בלקו"ש ח"י שיחה ב' לפר' מקץ (עמ' 138 ואילך) בנוגע לציווי יוסף על המצריים שימולו7 [דציווי המילה דאז היתה על יליד ביתו ומקנת כספו שברשותו הם וטפלים אליו] וזלה"ק: "כיון שיוסף הוא השליט על הארץ" (מקץ מב, ו) והי' נתון "על כל ארץ מצרים" (שם מא, מג) ובלעדו "לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים" (שם מד), היינו שהיו נתונים תחת שלטונו וברשותו כמקנת כסף, א"כ הסברא נותנת בפשוטו של מקרא שיש עליו חיוב להשתדל שיהיו נימולים"8 וממשיך שם: "ע"פ הנ"ל שמחוייב יוסף להשתדל שימולו, מוכרח לומר . . מחו"ב הי' יוסף . . לומר להם בתור תנאי שימולו" וה'מכה בפטיש' הוא מה שמסיים הרבי שם בהשיחה בפי' ה"יינה של תורה" בפרש"י עה"ת, וזלה"ק: "ולא זו בלבד שעניני עוה"ז לא הטרידו אותו מדביקותו ועבודתו לקונו, אלא שפעל והשפיע גם בהעולם שמחוץ הימנו, ולא עוד אלא שהכריח את אנשי מצרים, שהיא ערות הארץ, שימולו, ולהכניע בזה את בחינתם (שהם שטופי זימה)". עי"ש באריכות הביאור בענין. דמכל הנ"ל משמע דעבודת יוסף במצרים היתה כיבוש מצד שהוא "השליט על הארץ" ולא מצד "יוסף ה' לי בן אחר".

ולהעיר ממה שכותב הרבי ברשימות חוב' כ אות ב וזלה"ק: "יוסף, יוסף לי ה' בן אחר שמאחר נעשה בן, שגם בארץ מצרים בירר, וליקט את יוסף. דמכאן משמע ד"יוסף ה' לי בן אחר" הוא ענין אחד בנוגע ליוסף, וענין שני הוא הבירור במצרים ד"וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים" (ויגש מז, יד) וראה ברשימה שם בהע' 20, ונוסף ע"ז שגם "וילקט יוסף את כל הכסף" הוי משום שהוא הי' "השליט על הארץ" ולפי הנ"ל את שפיר. ועצ"ע.

ולסיכום: עבודת יוסף מתחלקת לשתים: א. עבודת התשובה - ד"יוסף ה' לי בן אחר". ב. עבודת הצדיקים, ובזה גופא ב' ענינים: א. עבודת עצמו וקיום התו"מ בלי בלבולים. ב. כיבוש העמים. ובכיבוש שני אופנים: א. כיבוש אלופי עשו באופן של כליון. ב. כיבוש מצרים באופן שהמנגד משלים עמו ומרגיש אלקות עד שהם מלים את עצמם.


1) וכן מביא הרבי בלקו"ש ח"ל פר' וישב א' בהערה שבשולי הגליון על הע' 35, עיי"ש.

2) ולהעיר מלקו"ש חל"ו פר' וארא ב' הע' 41 "שע"פ פשטות הכתובים, מזמן האבות ואילך כבר נעשו ישראל מובדלים מכל שאר העמים שעל פני האדמה, עיי"ש.

3) ולהעיר מ"ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה את כולם", "יוסף שטנו של עשו", כנ"ל בפנים.

4) ולהעיר מ"תמחה את זכר עמלק" (תצא כה, יט).

5) וכמו שמבאר הרבי בלקו"ש חט"ו עמ' 192, עיי"ש.

6) ועפ"ז מובן לכאו' למה הרבי לא ציין לענין הזה באלופי עשו כאן בשיחה.

7) וראה בהשיחה שם בהערה 9 גודל החידוש בזה.

8) וראה בהשיחה שם בהע' 24 דבני שכם מלו בכדי "להיות עם אחד" (וישלח לד, טז) - להכנס למשפחת אברהם, עיי"ש. ואתי שפיר לפי מה שהבאתי לעיל בפנים בנוגע למילת שכם ע"י השבטים, ומובן עפ"ז החילוק בין מלת בני שכם ע"י השבטים למילת יוסף על המצריים דהני מצד עבודתם [יוסף עבודת הצדיקים ושאר השבטים עבודת הבע"ת] כנ"ל בפנים בארוכה. וד"ל.

לקוטי שיחות
כי ביצחק יקרא לך זרע [גליון]
הרב בנימין אפרים ביטון
שליח כ"ק אדמו"ר - וונקובר ב.ק. קנדה

בגליון תתקט )עמ' 17( הביא הרב י.ד.ק. מש"כ בלקו"ש חט"ו (עמ' 192 ואילך) בענין החילוק בין עשו וישמעאל בשייכותם לאברהם ויצחק, דישמעאל לא הוגדר כישראל, "אברהם יצא (ונפרד) ממנו ישמעאל", ולכן לא הי' יורשו של אברהם, משא"כ עשו אע"פ שגם הוא "יצא ונפרד" מיצחק ("יצחק יצא ממנו עשו") מ"מ מצינו שעשו נשאר בגדר ישראל והי' יורשו. עיי"ש.

ובהערה 12 מביא על הנאמר בפנים שישמאעל לא הוגדר כישראל, "וכמש"נ (וירא כא, יד) "ביצחק יקרא לך זרע", שישמעאל לא הי' זרע אברהם . . משא"כ עשו שנכלל ביצחק, כדמוכח ממרז"ל (נדרים לא, א) על הפסוק הנ"ל "ולא כל יצחק" הרי שהוא נכלל ביצחק". ע"כ לעניננו.

והקשה מהא דתנן בנדרים שם "[האומר קונם] שאיני נהנה לזרע אברהם, אסור בישראל ומותר בעובדי כוכבים" - ומקשה בגמ' "והאיכא ישמאעל" ומפרש רש"י "דזרע אברהם הוא והוא מן העובדי כוכבים", ומשני "כי ביצחק יקרא לך זרע כתיב" [ובאותו זרע קא נדר, רש"י] ושוב מקשה "והאיכא עשו" ומשני "ביצחק ולא כל יצחק", ומפרש רש"י "ועשו אינו נקרא זרע יצחק להכי מותר בעובד כוכבים".

ועפ"ז צ"ב כוונת רבינו בהערה "משא"כ עשו שנכלל ביצחק כדמוכח. - ולא כל יצחק", שהרי בגמ' שם מבואר לכאו' להיפך דעשו אינו נקרא זרע יצחק דאל"ה הי' אסור בעובדי כוכבים, וצ"ע. ועד"ז מקשה מסנהדרין (נט, ב) עיי"ש בדבריו. ע"כ תוכן שאלתו.

ולא זכיתי להבין את קושייתו הרי כוונת רבינו בקטע זה שבפנים ובהערה להדגיש שעשו שייך יותר ליצחק מישמעאל לאברהם. ופירוש ההערה בפשטות (במלים אחרות) היא הגם ש"ביצחק יקרא לך זרע", דהן ישמעאל לא הוי זרע אברהם והן עשו לא הוי זרע יצחק (ואברהם) וכמסקנת הגמ' שם מ"מ מצינו חילוק ביניהם, בישמעאל הלימוד הוא "ביצחק יקרא לך זרע" ואין לישמעאל שום שייכות לאברהם, משא"כ בעשו הלימוד הוא "ביצחק ולא כל יצחק", דהיינו הגם שגם עשו אינו נחשב לזרע יצחק (ואברהם) כי רק "ביצחק" (חלק מיצחק) יקרא לך זרע", מ"מ "נכלל" [לשון רבינו] עשו ביצחק, ויש לו שייכות כלשהי ליצחק יותר מישמעאל לאברהם, וז"פ. [ועד"ז מתורץ גם קושיתו מסנהדרין שם וצ"ע].

וע"ד המובא בפנים השיחה, דהגם שבין על ישמעאל ובין על עשו נאמר שיצאו ונפרדו מאברהם ויצחק מ"מ מצינו חילוק ביניהם, ישמעאל לא הי' בגדר ישראל ואינו יורש, משא"כ עשו הוי בגדר ישראל ויורש, דמורה על שייכות כלשהי בין עשו ליצחק יותר מישמעאל לאברהם, וכמו"כ היא הכוונה בההערה וכמוש"נ.

[אגב אורחא יש להעיר דבלקו"ש שם בשוה"ג להערה 12 נדפס "ולהעיר מב"ר פפ"ב, יג. וכו'" ולכאו' צ"ל פפ"ב, י"ד.]

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות