E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

יום הבהיר י"א ניסן - חג הפסח - תשס"ו
פשוטו של מקרא
אין מוקדם ומאוחר בתורה בפשש"מ
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

מצינו כמה פעמים בפירש"י שכדי להבין כוונת הפסוק או בכדי לתרץ איזה אי הבנה בפסוק, שמפרש, שהסדר בהתיבות שנכתבו בפסוק צריך לפרשם בסדר אחר מכמו שנכתבו בפועל. ועל ידי שמפרש שמה שכתבו מאוחר בכתוב כאילו נכתב קודם מובן כוונת הכתוב או האי הבנה שהי' בכתוב.

היות שבכמה מקומות שפירש רש"י על דרך זה יש דברים שאינם מובנים לי, וגם יש שינוי לשונות ברש"י בין מקום אחד לחבירו, אעתיק בסמוך כל המקומות (שמצאתי עד עתה) בפירש"י בענין זה, ואח"כ אכתוב מה שאין מובן לי.

ולהעיר שהרשימה שאביא להלן הם רק מקומות ששם פירש רש"י שאין הפסוק כסדרו ולא בנוגע לאותם מקומות שרש"י מפרש שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ששם מדובר בשני מאורעות שונים שהיו בזמנים שונים ולדוגמא:

בפירש"י ד"ה ויגוע יצחק (וישלח לה, כט) "אין מוקדם ומאוחר בתורה, מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק שנים עשר שנה וכו'".

ואין להקשות (על מה שכתבתי שבשני מאורעות שונים משתמש רש"י בהכלל דאין מוקדם ומאוחר בתורה, משא"כ במאורע אחד משתמש רש"י בלשון מקרא מסורס וכדומה, כדלהלן).

ממה שפירש רש"י בתחילת פרשת וירא בד"ה 'ויאמר . . אם נא' וגו' (יח, ג): "...והי' אומר להקב"ה להמתין . . ואע"פ שכתוב אחר וירץ האמירה קודם לכן היתה ודרך המקראות לדבר כן, כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם שכתב אחר ויולד נח ואי אפשר לומר כן וכו'", עכ"ל.

ושם בפסוק "לא ידון רוחי באדם" בד"ה והיו ימיו וגו' פירש רש"י (ו, ג) :"...ואם תאמר, משנולד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה. אין מוקדם ומאוחר בתורה וכו'", עכ"ל.

נמצא שרש"י מפרש שמה שכתב באברהם "האמירה" אחר "וירץ", (הגם שהאמירה הי' קודם לכן), הוא משום אין מוקדם ומאוחר בתורה והרי מדובר במאורע אחד ובזמן אחד.

שאולי אפשר לתרץ ששם מדובר בשני פסוקים ש"וירץ" נאמר בפסוק ב, ו"ויאמר" בפסוק ג, ולכן אי אפשר לפרש שזהו מצד מקרא מסורס. משא"כ בהרשימה שאביא בסמוך שם מדובר בנוגע לפסוק אחד.

ונתחיל בהרשימה א' לאחד: א. (מקץ מא, נז) על מה שכתוב שם: "וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף וגו'", פירש רש"י בד"ה 'וכל הארץ באו מצרימה': "אל יוסף לשבור, ואם תדרשהו כסדרו, הי' צריך לכתוב מן יוסף".

ב. (שמות ד, כ) פירש רש"י בד"ה 'וישב ארצה מצרים, ויקח משה את מטה': "אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא".

ג. (בשלח טז, כ) על מה שכתוב: "...וירם תולעים ויבאש וגו'", פירש רש"י בד"ה 'ויבאש': "הרי זה מקרא הפוך, שבתחלה הבאיש ולבסוף התליע וכו'".

ד. (תרומה כז, ד) על מה שכתוב: "ועשית לו מכבר מעשה רשת נחשת וגו'", פירש רש"י בד"ה 'מכבר': "...ומקרא זה מסורס, וכה פתרונו ועשית לו מכבר נחושת מעשה רשת".

ה. (תצוה כט, ל) על מה שכתוב: "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו וגו'", פירש רש"י בד"ה 'ילבשם הכהן': "אשר יקים מבניו תחתיו לכהונה גדולה"

ועל דרך זה פירש רש"י בפרשת צו בד"ה 'המשיח תחתיו מבניו' (ו, טו וכדלקמן).

ו. (תשא ל, יח) על מה שכתוב: "ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה וגו'", פירש רש"י בד"ה 'לרחצה': "מוסב על הכיור" עכ"ל.

פירוש, דהסדר בכתוב הי' צריך להיות ועשית כיור נחשת לרחצה וכנו נחשת.

ז. (ויקרא א, טו) על מה שכתב: "...והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח", פירש רש"י בד"ה 'ומלק, והקטיר, ונמצה': "אפשר לומר כן, מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה . . ופשוטו של מקרא מסורס הוא, ומלק והקטיר וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר".

ח. (צו ו, טו) פירש רש"י בד"ה 'המשיח תחתיו מבניו': "המשיח מבניו תחתיו".

ט. (אמור כב, ב) פירש רש"י בד"ה 'וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי, ולא יחללו את שם קדשי': "סרס המקרא ודרשהו".

י. (בלק כב, לג) על מה שכתוב: "...אולי נטתה מפני כי עתה גם אתכה הרגתי וגו'", פירש רש"י בד"ה 'גם אתכה הרגתי': "הרי מקרא מסורס, והוא כמו גם הרגתי אותך, כלומר, לא העכבה בלבד קראתך על ידי, כי גם ההריגה".

יא. (פנחס כז, ב) פירש"י בד"ה 'לפני משה ולפני אלעזר': "לפני משה ואחר כך לפני אלעזר אפשר משה לא ידע אלעזר יודע אלא סרס המקרא ודרשהו".

יב. (ואתחנן ד, לח) על מה שכתוב: "להוריש גוים גדולים ועצמים ממך מפניך וגו'" פירש רש"י בד"ה 'ממך מפניך': "סרסהו ודרשהו להוריש מפניך גוים גדולים ועצומים ממך".

וצריך להבין:

א. התוכן הכללי של כל פירושי רש"י אלו הוא שאין מוקדם ומאוחר במקרא, ואם כן למה משנה רש"י בלשונו בין פירוש אחד לשני, ופעמים מקצר ופעמים מאריך

ב. בפירוש רש"י (א) אומר רש"י "ואם תדרשהו כסדרו" וצריך עיון למה לא אמר "(אם) תפרשהו" שהרי המדבור בנוגע לפשוטו של מקרא.

וכן על דרך זה בפירוש רש"י (ט) שרש"י אומר: "סרס המקרא ודרשהו". ובפירוש רש"י (יב) שרש"י אומר "סרסהו ודרשהו", צריך עיון למה לא אמר רש"י ופרשהו וכלשון רש"י בתחלת פרשת בראשית ד"ה 'בראשית ברא': "...ואם באת לפרשו כפשוטו. כך פרשהו".

ג. בפירוש רש"י (ו) כתב רש"י בקיצור: "מוסב על הכיור" וצריך עיון שעל דרך זה הי' יכול לפרש בפירוש רש"י (ד). דהיינו להעתיק רק תיבת "נחושת" מן הכתוב ולפרש "מוסב על המכבר".

ד. בפירוש רש"י (ז) כתב רש"י: "ופשוטו של מקרא מסורס הוא, ומלק והקטיר וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר". וצריך עיון לאחר שרש"י כותב שהוא מקרא מסורס הי' לו לפרש כבשאר מקומות, דהיינו, ומלק ונמצה והקטיר, ותו לא ולמה כתב וקודם הקטרה וכו'.

ה. בפרשת לך לך כתוב (יד, יב): ויקחו את לוט ואת רכשו בן אחי אברם וגו'. וצריך עיון למה לא פירש רש"י כאן שזה מקרא מסורס וצריך להיות ויקחו את לוט בן אחי אברם ואת רכשו וילכו ואולי אפשר לומר שכאן היא דבר פשוט מאוד, לכן אין צריך רש"י לפרש זה.

אבל עדיין צריך עיון בזה, שיש כמה מקומות שהדבר פשוט ואעפ"כ פרש רש"י שם.

ו. בפרשת בא כתיב (יב, טו): "...כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה הנפש ההיא מישראל". ולמה לא פירש רש"י כאן סרס המקרא, וכדומה.

ז. בתחלת פרשת ויקרא כתיב: "...אדם כי יקריב מכם" וגו'. וצריך עיון שלכאורה הי' צריך להיות הסדר בכתוב "אדם מכם כי יקריב". ולמה לא פירש רש"י כאן סרס המקרא וכדומה.

פשוטו של מקרא
למה אין חשבון פרטי מתרומת הזהב למשכן
הרב יצחק רסקין
שליח כ"ק אדמו"ר - בארלינגטאן ווערמאנט

בפרשת פקודי בחומש הנדפס עם ביאורי הרבי באנגלית (הידוע לעלמא דבר בשם "גוטניק חומש") עמוד 280-1 נראה שיש טעות בהבנת הענין הן בציטוט הכלי יקר, והן השאלות על הכלי יקר, וכדלקמן:

השאלה היא: למה עשה משה חשבון על מה שנעשה מן הכסף והנחושת, ולא עשה חשבון על מה שנעשה מן הזהב? ומתרץ הכלי יקר: אמרו במדרש כאשר משה בא לעשות חשבון כדי להראות לבנ"י שלא לקח שום דבר לעצמו אבל הי' חסר מן החשבון של הזהב 1775 שקלים. אבל באמת 1775 שקלי הזהב השתמשו בהם בשביל ווי העמודים בחצר המשכן ופרט זה נעלם מהם. יצתה בת קול ואמרה ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים ומכיון שחשבון זה של הזהב הי' בעייתי, לכן התורה לא הזכירה חשבון פרטי איך השתמשו בזהב.

עפ"י פשט יש קושיות בדברי הכלי יקר.

חשבון הזהב נעשה ראשון (בפסוק כד) קודם להחשבון של כסף ונחושת (פסוקים כה-לא). ואם הבת קול מאשרת נאמנות משה לגבי חשבון הזהב, א"כ להמשיך בחשבון של כסף ונחושת מיותר לגמרי כי ה' בעצמו אישר נאמנות משה. ע"כ מהמודפס בחומש הנ"ל. מיוסד ע"פ התוועדות ש"פ פקודי תשד"מ.

והנה: א. החשבון שנדמה להם שחסר הי' בשקלי כסף ולא בזהב. ולפי"ז שאלה א' שהם מצטטים, אינה שאלה, כי הבת קול היתה על חשבון הכסף, שמסופר בתורה אחרי הזכרת חשבון הזהב. ב. הציטוט מהכלי יקר, שהנקודה היא שמכיון שזה הי' חשבון בעייתי וכו', אין אלו דברי הכלי יקר.

הכלי יקר כותב ב' נקודות: א. "לפי שכבר גמרו כל מלאכת המשכן. . וכל מה שהי' להם לעשות מן הכסף והנחושת כבר עשו הכל. ע"כ הי' משה שמח שנשלמה מלאכת הכסף והנחשת, והי' להוט ליתן חשבון להוציא א"ע מן החשד ולא רצה להמתין עד אחר שנעשו גם הבגדי כהונה . . ואחר שכבר כלתה המלאכה מן הכסף והנחשת ראה לתן חשבון מיד. אבל על הזהב לא הי' יכול לתן חשבון עדיין. לפי שעדיין לא עשו כל בגדי כהונה . . ולפי שהיו צריכים עוד אל הזהב לא הי' יכול משה לתן חשבון עדיין מן הזהב".

ב. ואם תאמר עדיין קשה למה לא עשה חשבון מן הזהב אחר שגמר עם הבגדי כהונה תשובה לדבר, "לפי שאמרו במדרש . . כשבא משה ליתן חשבון. חסרו מן המשקל 1775 שקלים ושכח ולא הי' יודע מה עשה בהם. יצתה בת קול ואמרה "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים" (פסוק כח). - לקיים מה שנאמר "לא כן עבדי משה בכל ביתו נאמן הוא (במדבר יב, ז)" עכ"ל המדרש.

ואם כן אחרי שראו ישראל שמן השמים מעידים עליו על כן לא רצו עוד לקבל ממנו חשבון על הזהב, כי אמרו אילו הי' מענה דבר לעצמו מן הזהב לא היו מעידין עליו מן השמים אפי' על הכסף, שהרי סוף סוף לא יצא ידי חשבונו. ועוד שהבת קול אמרה בכל בתי נאמן הוא גם הזהב בכלל. ע"כ לא נתן מן הזהב.

והשאלה ע"ז בהתוועדות הנ"ל (שאלה ג' עמ' 1138): "עפ"י תירוץ הכלי יקר שעיקר החשבון הי' על הכסף והנחושת שכבר נגמרה מלאכתן, אלא שבהכרח להזכיר גם זהב, שלא יהי' מקום לחשד כו' מדוע מקדים הכתוב את סכום הזהב לפני חשבון דכסף ונחושת, הרי מכיון שעיקר כוונתו לתת חשבון על הכסף והנחושת (שכבר נגמרה מלאכתן). צריך להתחיל בכסף ונחושת ואח"כ יש מקום להוסיף (כדי שלא יחשדו) שקיבל גם כך וכך זהב, אלא שעדיין אינו יכול לפרט את כל מה שעשו כו', מכיון שנמצאים עדיין באמצע המלאכה (שהרי צריכים לעשות בגדי כהונה) ולכן מזכיר רק את הסכום הכללי של הזהב (תשע ועשרים ככר)?

ג"כ בחומש הנ"ל היו יכולים להוסיף שאלה א' שבשיחה הנ"ל והיא:

הפסוק ואת האלף גו' עשה ווים לעמודים, נאמר לפני נתינת החשבון על נחושת, וא"כ מדוע לאח"ז הוצרך לתת חשבון על נחושת?

והתירוץ לכ"ז הוא כמובא שם (בחומש הנ"ל עפ"י שיחה הנ"ל) שלא הי' מספיק זהב ומשה בעצמו נדב משלו ואין חשד עליו לגמרי בנוגע לחשבון הזהב ולכן לא הוצרך לחשבון פרטי של הזהב, וראה בכהנ"ל התוועדות ש"פ ויק"פ תשמ"ג; לקו"ש חכ"ו עמ' 280.

פשוטו של מקרא
וחמושים עלו בני ישראל
הרב אלחנן יעקובוביץ
נחלת הר חב"ד, אה"ק

שמות יג, יח, רש"י ד"ה 'וחמושים' -"אין חמושים אלא מזוינים וכן הוא אומר" כו', ובחצאי עגול מרש"י ישן מסביר למה צריך הכתוב לספר לנו ש"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", שלכאורה אם יש צורך בזה בודאי לקחו, וכמו שיש עוד דברים שבני ישראל לקחו והתורה לא מספרת את זה, שבפשטות זה מפני שאין הוראה מיוחדת מזה ולא ענין של פלא ונס שהתורה מספרת ענינים אלה, להראות גדולתו ורוממותו וידו החזקה, אבל דברים פשוטים שהחיוב מצריכים אותם אין התורה מספרת.

שעל זה בא הביאור, שכיון שהתורה מתחילה (בפסוק יח) 'ויסב אלקים את העם דרך המדבר', הנה לשבר את האוזן איך הי' להם (במדבר) כלי זיין להלחם בעמלק ובסיחון ועוג ומדין, לכן כתבה התורה (גם) "וחמושים", שעלו עם כלי זיין.

וצע"ק הל' ברש"י (ישן בחצע"ג) "שאילו הי' דרך חשוב לא היו מחומשים להם כל מה שצריכין אלא אדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן כל הצורך כו'". ואף שממשיך שלא תתמה כו' מהיכן היו להם כלי זיין כו'" שמשמע שמדבר בכלי זיין אבל מתחילת הקטע משמע שהיו מחומשים "כל הצורך" ולאו דוקא כלי זיין שהרי לפני זה אומר "שאילו הי' דרך יישוב לא היו מחומשים להם כל מה שצריכים אלא כאדם העובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך" וזה לא מדבר בכלי זיין שהרי כאן כשהוא פורש למדבר שצריך לזמן "כל הצורך" משמע שאותם הדברים שהי' קונה בדרך ביישוב מכין עצמו כשפורש למדבר והרי זה (גם) בשאר דברים.

ולעיל יב, מ ברש"י ד"ה 'וגם צדה לא עשו' להם פרש"י "לדרך, מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו האיך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו. הוא שמפורש בקבלה זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כללותיך לכתך אחרי במדבר גו'".

שמכאן משמע שלא הכינו להם "כל הצורך", וגם מהפסוק עצמו לכאורה משמע כן "וגם צדה לא עשו להם".

ואח"כ כותב רש"י "דבר אחר, חמושים - אחד מחמשה יצאו וארבע חלקים מתו בשלשת ימי אפילה".

ויש לעיין למה הוסיף רש"י פירוש אחר, והרי נתבאר היטב פירוש (ראשון) חמושים שעלו עם כלי זיין, וכדי לשבר את האוזן כדפרש"י וגם שלכאורה הפירוש השני רחוק מפשש"מ, שאינו לפי כללי הדקדוק, שכך לא אומרים על חומש, ולבד זאת שאין צורך להשתמש בלשון רבים אם רוצים לומר על חלק אחד מחמשה מהציבור, שהרי אפשר לומר 'וחמישית עלו בני ישראל מארץ מצרים', וגם אם רוצים לומר בלשון רבים היו צריכים לומר וחמישיות (או וחומשים) אבל -לכאורה- לא "חמושים" שאין בזה שום משמעות -לכאורה- של חלק אחד מחמשה.

וי"ל בדא"פ, שאם בכניסתם לארץ הי' ציווי מיוחד (יהושע א, יד) "ואתם תעברו חמושים" - אף שהי' להם הבטחה (דברים ג, כב) "לא תיראום כי ה' אלקיכם הוא הנלחם לכם" ובסוף פ' עקב (יא, כה) לא יתייצב איש בפניכם פחדיכם ומוראכם גו', ואעפ"כ הציווי הי' ואתם תעברו חמושים, הנה כאן בודאי הי' צ"ל ציווי.

אלא שי"ל דאדרבא, כיון שקבלו הבטחות שפחדכם ומורכם גו' הי' מקום לחשוב שאין צריכים כלל לכלי זיין ולכן הי' צורך לצוות משא"כ ביציאתם ממצרים לא הי' להם הבטחות מעין אלה.

אבל א"כ, כנ"ל לא הי' צריך כלל להדגיש ענין זה, שהרי אם חשבו שצריכים לקחת כלי זיין, שלקחו - כמו שלקחו שארי דברים שהיו צריכים להם לדרך.

וי"ל בדא"פ, שלכן הביא רש"י עוד פירוש ש"חמושים" הוא אחד מחמישה, ולא יקשה נקוד התיבה, שאינה מתאימה לענין חומש, שיש כו"כ תיבות בתורה שלא נכתבו בדיוק לפי כללי הדקדוק, ובפרט בתיבות אלו שיש בהן כמה משמעויות.

וכבר נתבאר בדא"פ בכמה מקומות, שעצם הדבר שנכתב תיבה וכו' באופן שאינו "חלק" כביכול, הרי זה עצמו מראה שהתורה רוצה שיפרשו בה כמה פירושים ואלו ואלו דברי אלקים חיים, שזה ניתן לחז"ל שיפרשו ברוח קדשם כוונת התורה - גם בפשש"מ כמה וכמה פירושים ועאכו"כ ברמז וכו'.

פשוטו של מקרא
כתפות האפוד בבגדי כהן גדול [גליון]
הרב ישראל יצחק זלמנוב
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

בגליון תתקטו (עמ' 78) הסתפק הרב ב.ו. איך היו כתפות האפוד: האם היו שתי הרצועות שוים ברחבם לכל ארכם כפי שמשמע מתחלת רש"י בפסוק ו', או שהיו רחבים מלמטה ומתקצרות למעלה כפי שמשמע מהמשך רש"י.

ולכאורה אין שום קשיא, דיש לומר שהכתפות היו "מרוחקות זו מזו כשיעור הבדלת כתפים" - כלשון רש"י בפסוק ו', דהיינו שלצד המרכזי של גב הכהן היו שוין בריחוקן זו מזו לכל ארכם. משא"כ לצד החיצון (או הצדדי) היו רחבים מלמטה (- ונקפלים לפני הכהן) ומתקצרות למעלה.

ולפי זה יומתק לשון רש"י בפסוק ו' שהיו "מרוחקות זו מזו כשיעור הבדלת כתפים", וגם היו "לשני קצות רחבו של סינר" (דהיינו חלקו התחתון של האפוד). והסינר הי' נקפל לפני הכהן כדברי רש"י בפסוק כו. וא"כ מוכרח לומר כדלעיל. וגם יומתק הלשון "כמין שתי רצועות", דהיינו שלא היו כרצועות ממש (שוים ברחבם לכל ארכם), אלא רחבים מלמטה ומתקצרות למעלה.

וגם יומתק מה שבתחלת רש"י בפסוק ו' אינו כותב "רצועות רחבות", כי כאן ההדגשה הוא על הכתפות איך ש"עומדות לו על שתי כתפיו", משא"כ בפסוק ז' ששם היא לאחרי הביאור (בהמשך רש"י בפסוק ו') איך שהיו הטבעות בכתפות מלמטה, מול טבעות החושן, כבר מוכרח לפרש שהיו "רצועות רחבות", שאל"כ יוקשה איך היו הטבעות בכתפות האפוד מול טבעות החושן.

[וזה שכתוב ברש"י פסוק ז' שהיו "נקפלות לפניו כנגד החזה" הוא בהמשך ל"זוקפן על שתי כתפותיו עד שנקפלות...", דהיינו שקאי איך שהכתפות נקפלות לפני הכהן מלמעלה (- במקום שהיו אבני השהם), ולא מלמטה (- מן הצד) כי שם הוא כנגד מתניו וקצת כריסו - כלשון רש"י בפסוק כו - ולא כנגד החזה.]

אבל עדיין צ"ע, כי ברש"י בפסוק ז' כותב "...רחבו של אפוד, שלא הי' רחבו אלא כנגד גבו של כהן", וברש"י בפסוק כו כותב "ונקפל הסינר לפני הכהן על מתניו וקצת כריסו מכאן ומכאן עד כנגד קצות החושן".

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח