E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

יום הבהיר י"א ניסן - חג הפסח - תשס"ו
נגלה
המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' ברה"ר דרך עליו
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

בשבת (ח, ב) מביאה הגמ' מ"ש בהברייתא (ו, א) שאם עומד אדם על האסקופה (שהיא מקום פטור) העומדת בין רה"י ורה"ר, ונטל מן הרה"י והוציא לרה"ר, ה"ה פטור, ומקשה ע"ז "לימא תהוי תיובתא דרבא, דאמר רבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' ברה"ר, אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב. [ומתרץ:] התם לא נח הכא נח". ופרש"י (ד"ה 'דרך') וז"ל: "דרך עליו - שהגביהו למעלה מי', דלא שליט בי' אויר רה"ר, והוי מקום פטור. חייב - כי הדר מנח; ואע"ג דדרך מקום פטור אזיל". עכ"ל. כלומר הדמיון דדיני' דרבא לגבי הדין דאסקופה הוא כי גם דיני' דרבא הוא שעבר דרך מקום פטור, ואעפ"כ חייב, וזה סותר את הדין דהברייתא שפטור.

אמנם התוס' (ד"ה 'לימא') כתבו וז"ל: "פרש"י אע"פ שהעבירו למעלה מי', דהוי מקום פטור. ולא נהירא, דא"כ ה"ל למיפרך מרבנן דאמרי (לעיל ה, ב) המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב. ומאי פריך נמי לימא תהוי תיובתא דרבא, לימא הא רבנן קיימי כוותיה, ועוד דבהמוצא תפילין (עירובין צח, ב) תנן עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות, ודייק בגמרא הא הוציא חייב חטאת, לימא מסייע ליה לרבא דאמר רבא המעביר כו'. ולפי' הקו' מה ענין זה לזה. לכך נראה כפי' ר"ח דמפ' שהעבירו דרך עליו שהעבירו לפניו [מימינו לשמאלו] נגד גופו, דה"א כיון שהגיע כנגדו הוי כמונח, ונמצא שלא העביר ד' אמות יחד. ומשני התם לא נח דאין זה הנחה [דרך עצמו]". עכ"ל.

והנה בנוגע קושיית התוס' מעירובין תירץ החתם סופר (וראה גם בן אורי ועוד) וז"ל: "מה שהקשו תוס' (ד"ה 'לימא') אפירש"י מעירובין צח, ב, לימא מסייעא ליה לרבא וכו', רש"י בעצמו יישב זה, דפירש התם (צט, א) במתניתין עומד אדם ברשות היחיד (ד"ה 'הא') כגון למעלה בגג שהוא למעלה מיו"ד, ושפיר הוה מסייעא ליה לרבא, אלא דקשיא היא גופיה מנא לן לפרש כן, וכן הקשו תוס' בעירובין צח, א, ד"ה 'אמר רבא' ע"ש. אך פשוט דרש"י סבירא ליה כשיטת הראב"ד, דמייתי רשב"א בשמעתין לעיל גבי נתן עירובו בבור דאסור לכתחלה לטלטל פחות מד' אמות כמו כל חצי שיעור. וכשהוקשה לו ממתני' עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל הרבים, תירץ התם מיירי למעלה מיו"ד, וכיון דהוה תרתי לטיבותא, פחות מד' אמות וגם במקום פטור, לא גזרו רבנן ע"ש, וא"כ ע"כ מתני' איירי בעומד על הגג, ולא קשיא מידי קושית תוס' אפירש"י." עכ"ל.

אמנם החת"ס עצמו מקשה ע"ז, וז"ל: "ומ"מ הראב"ד, אע"ג דגם בהשגותיו פי"ב הלכה טו הולך בשיטה זו, דאסור לטלטל לכתחלה פחות מד' אמות, מ"מ לעיל מזה בהשגה הלכה יד פירש כשיטת רבינו חננאל דרך עליו ע"ש, והרמב"ם פירש דרך עליו כרש"י, ומתיר לטלטל לכתחלה פחות מד' אמות, וא"כ מתני' דעומד אדם ברשות היחיד אין הכרח דמיירי על הגג, ותיקשי קושית תוס' מאי מייתי מסייעא לרבא, וצ"ע". עכ"ל.

ז.א. דעכ"פ על הרמב"ם קשה, איך יתרץ קושיית התוס' מעירובין. ויש להוסיף שלא רק שאין הכרח שהרמב"ם ס"ל שמיירי כשעומד על הגג למעלה מי', כ"א יתירה מזו, כן משמע מהרמב"ם עצמו, שהרי כתב (פט"ו מהל' שבת ה"א) וז"ל: "עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברה"י כולה. ועומד ברה"י ומטלטל ברה"ר, ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות", עכ"ל. ואם זהו דוקא אם עומד למע' מי', בודאי שהו"ל לפרש כן.

עכ"פ הדרו קושיות התוס' לדוכתם. והנה יש להוסיף על קושיות התוס' גם קושיית המפרשים (מתק שפתים וכו'), דאיך מדמה הדין דאסקופה לדיני' דרבא, הרי יש לחלק ביניהם, שבדיני' דרבא המק"פ הוא מה שהוא למעלה מיו"ד, ושם הרי תחתיו עכ"פ הוה מקום חיוב, משא"כ האסקופה היא מק"פ לגמרי.

[וכמו שכתבו התוס' לעיל (ו, א ד"ה 'התם') וז"ל: "...ומעביר ד"א ברה"ר דרך למעלה מי' דחייב, אע"ג דאי הוה מנח לי' למע' מי' פטור, מ"מ תחתיו, במקום שמהלך מקום חיוב הוא, אבל סטיו הקרקע נמי מקום פטור הוא", עכ"ל]. וא"כ אפ"ל שרק בדיני דרבא חייב, ולא כשמוציא דרך האסקופה שהוא מק"פ גמור, שאז הוא פטור.

ולתרץ הקושיות י"ל בהקדים דלכאו' צ"ע לרש"י שפי' דברי רבא שהעביר החפץ ד"א ברה"ר דרך למע' מי"ט, ומחדש רבא שאעפ"כ חייב, דלכאו' כבר אמר ר"א דין זה, דהנה לקמן (צב, א) אי' "אמר ר"א המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן משא בני קהת...", הרי שכבר אמר ר"א שגם למעלה מיו"ד ה"ז העברה, ומה חידש רבא.

והביאור בזה שבהעברת ד"א למעלה מי"ט ישנם ב' אופנים: א. הולך בעצמו עם החפץ ד"א ברה"ר כשהוא אוחז החפץ למעלה מי"ט. ב. עומד במקום א', ומעביר החפץ ד"א למעלה מי"ט. ובזה חלוק דיני' דרבא מדיני' דר"א -ר"א אמר שחייב אם הולך עם החפץ ד"א ברה"ר כשהחפץ נמצא למעלה מי"ט, ורבא מחדש שכ"ה גם אם מעבירו ד"א ברה"ר למעלה מי"ט בלי הליכה, כ"א שמעביר החפץ עצמו.

והטעם שהוצרך רבא לחדש דין זה, כי יש מקום לחלק ביניהם, שהרי כל הדין הזה ילפינן ממשא בני קהת, ובלא"ה לא היינו אומרים כן, שהרי למעלה מי"ט מק"פ הוא, וה"ז חידוש, והיות שאין לך בו אלא חידושו, לכן הי' אפ"ל שרק במצב כמו שהי' במשא בני קהת, הדין הוא שחייב למע' מי"ט, ולא במצב אחר ושם הרי הלכו עם המשא, אבל כשמעביר בלי הליכה, אין לנו ראי' שחייב, לזה מחדש רבא שגם כשמעבירו בלי הליכה ילפינן מבני קהת.

וסברת רבא היא, שממשא בני קהת רואים שהעיקר במלאכת העברה הוא התחלת המקום וסוף המקום ורחב השטח שביניהם, אבל אי"צ שיעביר את הרה"ר עצמו, שלכן כשהתחיל ברה"ר, וסיים לאחר ד"א ברה"ר, ה"ה חייב. וכשרואים זה הרי כבר פשוט שכ"ה גם אם העביר הד"א למעלה מי"ט בלי הליכה, כי מאי שנא.

כלומר, רבא מחדש שאין מביטים על משא בני קהת באופן כללי, שאז אין ללמוד ממנו לשום מציאות אחרת, כ"א שמשא בני קהת מגלה לנו שצריכים רק ההתחלה ברה"ר וסוף ברה"ר במקום שלאחר שטח של ד"א, אבל לא שצריך לעבור הרה"ר עצמו [וכידוע שבכלל אם אפשר להסביר איזה דין בהסברה שכלית לא אמרינן שהוא גזה"כ וחידוש גרידא].

[ואי"ז החקירה הידועה בנוגע להעברת ד"א, האם העברת הד"א עצמן הוא חלק מהמלאכה, או רק שיעבור מתחלת ד' ותסתיים בסוף ד' - כי אף אם העברת ד"א הוא אכן חלק מהמלאכה, עדיין יש לומר שד"א אלו אצ"ל בתוך הרה"ר, כ"א אפ"ל על גב הרה"ר, וק"ל.]

והנה כמו שהוא בהעברת ד"א, עד"ז הוא בנוגע להוצאה, שיש לחקור, בנוגע הא דאמרו חכמים לעיל (ה, ב) שהמוציא מחנות (רה"י) לפלטיא (רה"ר) דרך סטיו (כרמלית, שהוא מק"פ מה"ת) חייב, האם זהו רק כשהולך עם החפץ מרה"י לרה"ר דרך מק"פ חייב, או גם אם עומד במקום א' ומעביר החפץ מרה"י לרה"ר דרך מק"פ, ג"כ חייב, וטעם הסברא לחלק ביניהם הוא ע"ד הנ"ל בנוגע ההעברה:

דהנה שם איתא: "ת"ר המוציא מחנות (רה"י) לפלטיא (רה"ר) דרך סטיו, חייב, ובן עזאי פוטר . . קסבר מהלך כעומד דמי . . לרבנן . . היכא אשכחנא כה"ג דחייב . . מידי דהוא המוציא מרה"י לרה"ר דרך צידי רה"ר". והקשו בתוס' (ד"ה 'מידי') וז"ל: "וא"ת מה פשוט לן יותר דרך צדי רה"ר מדרך סטיו. וי"ל דדרך בית שיש לפניו צדדין. וכן הי' מסתמא במשכן". עכ"ל.

והנה בפשטות כשהוציאו במשכן מרה"י לרה"ר דרך צידי רה"ר (מק"פ מה"ת), הי' זה ע"י הליכה עם החפץ, ולא שעמד במקומו והוציא החפץ מרה"י לרה"ר דרך צידי רה"ר, כי בד"כ "צידי רה"ר" תופס מקום גדול מדי שיהיו יכולים לעשות כן. ולכן היות שזהו חידוש שגם אם הוציא מרה"י לרה"ר דרך מק"פ ה"ה חייב (כפי שרואים מקושיית הגמ' "היכא אשכחנא כה"ג". היינו שע"פ שכל מצ"ע אצ"ל חייב בזה), וחייב רק לפי ש"כן הי' מסתמא במשכן", יש מקום לומר שאין לך בו אלא חידושו, וחייב רק אם הלך כן עם החפץ, ולא אם הוציא החפץ מרה"י לרה"ר דרך מק"פ ע"י עמידה במקום אחד.

לאידך, כמו שרבא מחדש בנוגע להעברת ד"א, שלאחר שרואים שכן הוא הדין בהולך עם החפץ למעלה מי"ט ממשא בני קהת, אמרי' כן גם כשמעביר החפץ עצמו למעלה מי"ט כשהוא עומד במקום א', בפשטות כ"ה גם בהוצאה, שלאחר שילפינן מהמשכן כשהולך עם החפץ מרה"י לרה"ר דרך מק"פ, שהוא חייב, אמרי' כן גם כשמוציא החפץ עצמו מרה"י לרה"ר דרך מק"פ כשהוא עומד במקום א'.

ועפכ"ז יש לתרץ קושיות התוס' על רש"י. דהנה הקושיא הראשונה והשני' הן "דא"כ הו"ל למיפריך מרבנן דאמרי לעיל המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, ומאי פריך נמי לימא תהוי תיובתא דרבא, לימא הא רבנן קיימי כוותי", הנה עפהנ"ל י"ל דאא"פ להקשות מהברייתא הנ"ל, כי הברייתא הנ"ל מיירי כשהוא עצמו הולך עם החפץ מרה"י לרה"ר דרך מק"פ. משא"כ ברייתא דידן איירי שה"אדם עומד על האסקופה", והוא מוציא מרה"י לרה"ר דרך המק"פ שעומד עליו, מבלי לילך עם החפץ, ולכן אולי יש לחלק ביניהם, שרק כשהולך עם החפץ באופן כזה ה"ה חייב, כי כן הי' במשכן במק"פ דצידי רה"ר, משא"כ כשעומד במקומו ומוציא, באופן כזה ה"ה פטור.

וכל הקושיא היא רק מדברי רבא, שהוא אכן איירי ג"כ כשעומד במקומו ועושה כן, ואעפ"כ חייב, מזה יש להקשות שדברי רבא אינם מתאימים עם הברייתא דידן, כי בשניהם עומד במקומו ועושה המלאכה דרך מק"פ, ובברייתא אי' שפטור, ורבא אמר חייב.

ואף שיש לחלק ולומר שרבא איירי באיסור העברת ד"א ברה"ר, והברייתא איירי במוציא מרה"י לרה"ר, ואין לדמותם - הנה י"ל שקושיית הגמ' היא בעומק יותר: הגמ' הביאה דברי רבא רק כעין גילוי מילתא מהו הפי' בהברייתא דלעיל בנוגע המוציא מחנות לפלטיא, והקושיא היא אכן מהברייתא הנ"ל:

כלומר לאחר שאמר רבא דינו - שנת"ל שרבא למדו מדינו של ר"א שההולך עם המשא למע' מי"ט חייב ממשא בני קהת, ואמר רבא שאם מצינו דין זה בהולך עם החפץ, יש לנו מעצמנו לדמות לזה גם כשמעביר החפץ בעמדו במקומו, - מסתבר שכ"ה גם בנוגע להוצאה, שלאחר שמצינו דין זה בהולך עם החפץ (שלמדו החכמים מצידי רה"ר שהי' במשכן), יש לנו מעצמנו לדמות לזה גם כשמוציא החפץ בעמדו במקומו, וא"כ יש ראי' מדברי רבא שמה שאמרו חכמים שהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, אי"ז רק כשהולך עם החפץ, כ"א גם כשעומד במקומו ועושה כן - הנה עכשיו (לאחר שיש לנו דברי רבא), כבר יש להקשות על הברייתא דידן מהברייתא דלעיל, כי עכשיו כבר אין לחלק ביניהם ולומר שרק בהולך בעצמו חייב ולא כשעומד במקומו, כי מדברי רבא נשמע שאינו כן; וא"כ כבר קשה מהברייתא דלעיל.

נמצא שבאמת קושיית הגמ' היא אכן מהברייתא דלעיל, אבל רק מטעם דברי רבא, ולכן הביאה הגמ' הקושיא מדברי רבא.

ופשוט שאין קשה קושיא הב' של התוס' (שיש לתרץ הקושיא על רבא ולומר שהרבנן קיימי כותי'), כי בדברי רבנן עצמם, אין רואים את דינו של רבא, כי רבא איירי בהעברת ד"א והרבנן איירי בהוצאה, וגם הרבנן איירי כשהולך עם החפץ, ורבא כשהעביר החפץ בעמדו במקומו, - אלא להיפך י"ל, שמדברי רבא נמצא שהרבנן דבן עזאי ס"ל שחייב גם כשמוציא החפץ בעמדו במקומו, וזה סותר את הברייתא שלנו, וזהו קושייתם, שהיות ובהברייתא שלנו אי' שפטור, ה"ז ראי' נגד רבא, כי לרבא צ"ל חייב, כשיטת חכמים במוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו. אבל אין לומר להיפך, שמהרבנן יש ראי' לרבא.

ומתורץ עפ"ז ג"כ איך מקשה על רבא מהברייתא, והרי המק"פ שבנדון דרבא, תחתיו הוה מקום חיוב, משא"כ המק"פ דהברייתא הוא מק"פ לגמרי, - כי עפהנ"ל אין הקושיא על רבא מעצם דין הברייתא, כ"א שע"פ דברי רבא נמצא שהפי' בהברייתא דלעיל (המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב) הוא גם במעביר החפץ בלי הליכה ממקומו, וזה אינו, כי בברייתא דידן אי' שפטור, ומזה יש ראי' נגד סברת רבא, ובמילא פשוט שאין לתרץ שהמק"פ דרבא הוא באופן אחר מהמק"פ דהברייתא, כי זה אינו נוגע כלל, כי כל מה שנוגע כאן מדברי רבא הוא רק מה שמדמה העברת החפץ דרך מק"פ בלי הליכה, להדין דהעברת ד"א דרך מק"פ ע"י הליכה, וע"ז הוא מה שהקשה בגמ'.

ועפ"ז מתורץ ג"כ הקושיא הג' של התוס' (דאיך מביא סיוע לרבא מהדין דאם עמד אדם ברה"י וטלטל ד"א ברה"ר חייב חטאת, דמה ענין זה לזה), - כי עפהנ"ל נמצא שהנקודה בדינו של רבא היא שהעיקר בהעברת ד"א הוא ההתחלה והסוף, והרחק השטח בינתיים, מבלי שצריך לעבור הד"א ברה"ר עצמו, הנה זהו גם הנקודה בהדין שאם עמד ברה"י וטלטל ד"א ברה"ר שחייב חטאת, כי כשהאדם עומד ברה"י ומטלטל ברה"ר, הרי גם כאן לא עבר החפץ ד"א בתוך הרה"ר, אלא שהתחיל בתחילת ד"א ברה"ר, וסיים בסוף הד"א, כי ידו של אדם כשהוא ברשות שני', אינו נעשה אותו הרשות, וא"כ ידו של אדם העומד ברה"י ופשוטה לרה"ר, אין היד רה"ר, וא"כ כשהוא עומד ברה"י ומטלטל ד"א ברה"ר, הרי אין החפץ עובר ד"א בתוך הרה"ר, כי ה"ז בידו הפשוטה לרה"ר מרשות אחרת, אלא שסו"ס התחיל החפץ מתחלת ד"א וסיים בסוף ד"א, וא"כ ה"ז ממש כמו דינו של רבא, שעמד במקומו, והחפץ לא עבר ד"א ברה"ר, כ"א שהתחיל ברה"ר ונסתיים אחר ד"א ברה"ר.

ולפ"ז אצ"ל שמ"ש שמסייע לי' לרבא הוא לפי שעומד למעלה מי"ט (ומטעם הסברא בשיטת הראב"ד), כ"א המסייע לי' לרבא הוא מטעם נקודת הדין של רבא (שלמד מדינו של ר"א ש"המוציא משאוי למעלה מי"ט חייב שכן משא בני קהת"), שהעיקר הוא ההתחלה והסוף, וכנ"ל. ובמילא מובן המסייע לי' לרבא גם לשיטת הרמב"ם שלא ס"ל כהראב"ד.

[והא דפרש"י שם שעומד למעלה מי"ט, אי"ז לפי שרק מטעם זה יש סיוע לרבא, כ"א לפי שלפועל ס"ל לרש"י כהראב"ד, אבל גם בלא זה מובן איך זה מסייע לרבא, וכנ"ל.]

נגלה
גדר איסור העברת ד' אמות ברשות הרבים
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

חקירת האחרונים והנפק"מ

א. ידועה חקירת האחרונים בהגדר דאיסור העברת ד"א ברה"ר בשבת; באם יסוד האיסור הוה עצם העברת הד"א, והעקירה וההנחה הוו רק כעין 'תנאי' בהאיסור, או שיסוד האיסור הוה עקירת החפץ ממקומו בתחלת הד' והנחתו בסופן.

ויסוד השאלה היא, באם האיסור ד'מעביר' הוה בתוכנו ענין של הוצאה מרל"ר או לא; דבפשוטו הרי במעביר אין שום שינוי רשות, אבל לאידך ידועים דברי בעה"מ (ר"פ הזורק) והר"ן (על המשנה דאבות מלאכות ב'כלל גדול') דיסוד האיסור ד'מעביר' הוא זה שלאדם יש ד"א ושלכן כשהוציא החפץ חוץ לד"א הר"ז כאילו שהוציאו מרשות שלו לרשות אחרת.

והרי להצד שאין באיסור זה משום הוצאת החפץ מרשותו, הרי הגדרת המלאכה היא לכאו' עצם העברת ד"א ברה"ר, משא"כ להצד שיסודו מדין הוצאה מרשות אחת לרשות אחרת, הרי עצם המלאכה הוא זה שעוקרים את החפץ מהתחלת הד' ומניחים אותו בסופן.

ולהבליט הנפק"מ בין ב' האופנים מביאים מש"כ הרלב"ג (בדרשותיו לפר' יתרו) דהמעביר ב' אמות ברה"ר אחת וממשיך ההעברה ברה"י ואח"כ נכנס אמה אחת לרה"ר שניה ה"ה חייב, והרי הלכה זו תתכן רק באם נקטינן שיסוד האיסור ד'מעביר' הוה משום הוצאה מרל"ר, דאז י"ל דכאן אע"פ שלא העביר ד"א לפועל מ"מ הרי החפץ נח מחוץ להרשות שהי' מונח בו מקודם (דהרי ע"י הפסק הרה"י יש יותר מד"א ממקום עקירת החפץ), משא"כ באם יסוד האיסור הוה גוף העברת הד"א, מובן שא"א להתחייב בלי העברת ד"א ברה"ר בפועל.

ולאידך מביאים דברי המאירי במס' סוכה, דלהתחייב בהעברת ד"א לא צריכים שהעקירה וההנחה יהיו ברה"ר דוקא אלא שיכולים להיות ברה"י (ומתרץ לפ"ז מדוע 'גזירה דרבה' היתה 'שמא יעבירנו' (שם מג, א) ולא 'שמא יוציאנו'; דהרי האדם עומד ברה"י, והחשש הוא שילך לבקי שבפשטות עומד ג"כ ברה"י, וא"כ הרי באם לא יעמוד לנוח בהליכתו ברה"ר נמצא שמעולם לא יעבור על הוצאה (דלא הי' הנחה ברה"ר), ומאידך כן יעבור על 'מעביר' מחמת העקירה וההנחה ברה"י).

[וגם מש"כ - המאירי - במכילתין דלפני ההנחה בהוצאה א"א להיות 'ידיעה' המחלקת (גם להשיטה דבעלמא יש ידיעה לח"ש) משום דעדיין לא נעשתה המלאכה בכלל, משא"כ לאחרי העברת ב' אמות כן אפשר להיות ידיעה המחלקת עיי"ש.]

אשר ביאור שיטתו בפשטות הוא, דסב"ל שהעקירה וההנחה הוה רק כעין 'תנאי' במלאכת 'מעביר', ושלכן אין נוגע איפה נעשו כל זמן שגוף העברת הד"א הי' ברה"ר (והיות שגוף המלאכה הוה העברת ד"א - ולא עקירת חפץ ממקום א' והנחתו במקום שני - לכן הרי כשהעבירו ב"א עשה בזה 'חצי' שיעור המלאכה, והוה כח"ש דעלמא שתתכן בה 'ידיעה המחלקת').

[ויש להעיר; הנה ידועה השאלה מדוע ליתא איסור דאורייתא דח"ש בהוצאה שנעשתה בלי עקירה או בלי הנחה - להשיטות דאיסור ח"ש נאמר גם באיסורים שאינם של אכילה, וגם באיסורי שבת (אשר כן הוא שיטת רש"י ואדה"ז בשלחנו) - ורבינו זי"ע בלקו"ש (בכ"מ) מביא הביאור בזה, דחצי הוצאה הוה 'חצי מלאכה' ולא 'חצי שיעור', והדברים עתיקים.

והנה גם בהעברת ד"א ברה"ר ליתא לאיסור ח"ש (ואדרבא, לקמן על סוגיית הגמ' ח, ב, נחלקו הראשונים - ראה ברשב"א שם בארוכה - באם העברת פחות מד' אמות ברה"ר הוה מותר או אסור מדרבנן). והנה להשיטות דלעיל דגדר ח"ש הוה ענין של הוצאה מרל"ר, מבואר היטב דאותו הסבר מדוע אין דין ח"ש בהוצאה, מבאר גם מדוע ליתא לדין זה ב'העברה', אמנם להשיטה דהעברה אינה ענין של הוצאה מרל"ר אלא העברה גרידא, לכאו' לא יכולים להשתמש עם הסבר זה - של חצי מלאכה כו' - לענין העברה. וראה בפתיחת הפמ"ג להל' שבת ביאור מעניין לזה מדוע באמת אין דין ח"ש בהעברת ד"א, אשר ביאור זה מתאים דוקא לשיטה זו שאין העברת ד"א מיסוד הוצאה מרל"ר ע"ש, ואכהמ"ל עוד.]

'עקירה ראשונה לשם כך' בהעברת ד"א

ב. והנה בסוגיית הגמרא (ה, ב) מבואר דבכדי להתחייב במלאכת הוצאה בעינן שהעקירה הראשונה תהי' 'לשם' ההוצאה (ואשר לכן הרי "המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור"), אמנם בנוגע לאיסור 'מעביר' מצינו שנחלקו רש"י ותוס' באם בעינן לתנאי זה או לא;

דהנה הזכרתי לעיל (בחצע"ג) קושיית הראשונים (סוכה מג, א) מדוע 'גזירה דרבה' הוה משום 'שמא יעבירנו' ולא 'שמא יוציאנו'? ורש"י (שם) כתב בזה ב' תירוצים: א. שהגזירה יכלול גם מקרים שהשופר הי' מונח בכרמלית וכיו"ב (שאז ליכא למיגזר ביה משום הוצאה כמובן), ב. "או הגביהו ע"מ ליטלו ולא להוציאו ונמלך להוציאו פטור משום הוצאה אם לא עמד לפוש בינתיים כדאמרינן במס' שבת (ה, ב)".

והתוס' (שם) העתיקו דברי רש"י, ועל תירוץ השני כתבו "וטעם זה לא יתכן, דגבי העברה נמי אם מתחילה נטלו ע"מ שלא להעבירו אע"פ שהעבירו אח"כ לא מיחייב אם לא עמד לפוש בינתיים, [ומסיימים] וטעם ראשון נראה" (ואח"כ מוסיפים עוד תירוץ, ואכ"מ).

ועכ"פ נמצא מזה שנחלקו רש"י ותוס' באם בעינן 'עקירה ראשונה לשם כך' גם לגבי 'מעביר'; דרש"י סב"ל דלא בעינן משא"כ התוס' דפליגי עליו בזה. ולכאו' הרי דברי רש"י בזה צ"ע דמ"ט לחלק בין האיסורים בדין זה? (וידוע מה שיש בזה תירוץ מה'כפות תמרים', ומה שהאחרונים מקשים עליו, ואכהמ"ל.)

ובספר 'מקור הלכה' ביאר שיטת רש"י ע"פ השיטה דלעיל (של המאירי ודעימיה) שיסוד האיסור ב'מעביר' הוה עצם ההעברה, והעקירה וההנחה הוו רק 'תנאי' בחיוב המלאכה - ודלא כבהוצאה שעיקר המלאכה הוא עקירת חפץ מרשות אחת והנחתו ברשות שניה - ואשר לכן סב"ל דדין זה דצ"ל 'כוונה' בשעת העקירה עבור המשך המלאכה לא יתכן במלאכה זו שהעקירה אינה חלק מגוף המלאכה.

ולכאורה יש להוסיף, דזה שרש"י סב"ל כשיטת המאירי בזה מוכח גם מתירוצו הראשון כאן - דרצו לכלול בסיבת גזירתם גם מקרים כאלו שהשופר מונח מעיקרא בכרמלית וכיו"ב - דהרי מדבריו מובן דיתכן להתחייב על העברת ד"א גם כשהעקירה היתה שלא ברה"ר, והרי דבר זה מתבאר לפי השיטה שהעקירה וההנחה אינן מעיקרי חיוב של ההעברה כנ"ל. ואכן ב'תוצאות חיים' (ס"א) הוכיח כן מדברי רש"י אלו. ונמצא דב' תירוצי רש"י בזה מיוסדים על שיטתו בגדר 'מעביר'.

אלא דלפ"ז אינו מובן לכאו' מדוע פליגי התוס' על רש"י בתירוצו השני; דהרי מזה שמסכימים עם רש"י בתירוצו הראשון מובן לכאו' שגם הם סב"ל שיכולים להתחייב על 'מעביר' כשהעקירה היתה שלא ברה"ר (ודלא כשיטת מהר"י בתוס' בעירובין לב, ב ד"ה 'הכא באילן'), וע"כ דגם התוס' מסכימים להשיטה דעקירה והנחה אינן חלק מגוף המלאכה ד'מעביר', ומדוע א"כ פליגי על רש"י שמבאר לפי שיטה זו ההבדל בין הוצאה למעביר בענין הצורך לכוונה בעת העקירה?

(ולהוסיף, דהתוס' כתבו בכ"מ (בריש מכילתין ובעירובין לג, א) דמחוייבים על העברה מרה"י לרה"י דרך רה"ר, וכבר נחלקו האחרונים בהסברת חיוב זה; דרעק"א (בעירובין שם ובמכילתין דף ה) סב"ל שהוא מדין מעביר ד"א ברה"ר, וה'תוצ"ח' (ס"א) מבאר שהיא מלאכה בפנ"ע של העברה מרה"י לרה"י דרך רה"ר (ואכהמ"ל). וא"כ הרי לא מיבעיא לדעת רעק"א דמוכח מכל הני מקומות דלהתוס' לא בעינן ב'מעביר' עקירה והנחה ברה"ר עצמה, אלא אפי' לפי פירושו של התוצ"ח, הרי מדברי התוס' בסוגיא זו (ד'שמא יעבירנו') יש להוכיח כן, דהרי כאן לא מדובר בעקירה מרה"י שנוכל לומר שמדובר בהאיסור של העברה מרה"י לרה"י דרך רה"ר.)

ג. ואולי י"ל דפלוגתת רש"י ותוס' אינה בגדר דמלאכת 'מעביר' - דאכן בזה מסכימים לדעת המאירי דגוף המלאכה היא ההעברה כנ"ל - אלא בהבנת הצורך שיהי' 'עקירה ראשונה לשם כך';

דהנה רש"י (בסוגיין) ביאר, דהחסרון בזה שלא היתה כוונת העקירה לשם ההוצאה הוא, משום ש"התורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת וגמרינן ממשכן שיתכוין לעשות המלאכה וכו'", והיינו שהוא חסרון ב'מלאכת מחשבת'.

אמנם ז"ל הרמב"ם בהבאת דין זה (פי"ג הי"ב):, "עקר חפץ מזוית זו להניחו בזוית אחרת שנמצאת זו העקירה עקירה המותרת ונמלך בדרך והוציאו לרשות שניה, פטור, מפני שלא היתה עקירה ראשונה לכך ונמצאת כאן הנחה בלא עקירה". רואים שלא הזכיר כלל שיש כאן חסרון ב'מלאכת מחשבת', והרי לדברי רש"י נמצא שהעיקר חסר מן הספר!?

ונראה, דלדעת הרמב"ם הרי החסרון הוא - לא מה שא"א להתחייב על עקירה כזו מחמת שחסר בה איזה תנאי בהל' שבת, אלא - שעקירה זו אינה מתייחסת כלל להמשך ההוצאה הואיל וכוונת העקירה לא היתה בשביל ההוצאה, וכלשונו ש"נמצאת כאן הנחה בלא עקירה" (וממשיך בהלכה זו להביא עוד מקרה שפטורים עליה מחמת זה שלא הי' בה הנחה כלל עיי"ש).

ובאותיות פשוטות: לדעת רש"י כשהעקירה נעשה שלא 'לשם כך', אין הפירוש שלא הי' עקירה כלל בהוצאה זו, אלא שלא הי' בה עקירה של חיוב (משום שחסר בה הדין ד'מלאכת מחשבת'), משא"כ להרמב"ם הרי החסרון הוא שלא הי' עקירה בהוצאה זו (משום שהעקירה אינה מתייחסת להמשך ההוצאה הואיל ולא נעשה בשבילה).

ונראה דיתבאר לפ"ז היטב פלוגתת רש"י ותוס' דעסקינן ביה; דרש"י סב"ל דחסרון זה אינו קיים ב'מעביר', דהרי הוא סב"ל - כנ"ל - דהעקירה (והנחה) במעביר לא הוה חלק מעיקר החיוב, אלא רק 'תנאי' (ושלכן ל"צ להיות ברה"ר דוקא כמשנ"ת), ושוב לא בעינן שבפעולה זו יתקיים גם ה'מלאכת מחשבת' שבהמלאכה דמספיק זה שבעיקר החיוב מתקיים ה'מלאכת מחשבת'.

אמנם התוס' - אף שגם הם סב"ל דעקירה והנחה ב'מעביר' הוו רק 'תנאי' בהחיוב כמשנת"ל, מ"מ - סב"ל דחסרון זה (כשלא היתה 'עקירה ראשונה לשם כך') כן קיים גם ב'מעביר'; דהיות דסב"ל שגדר החסרון הוא דנחשב שלא הי' כאן עקירה כלל (כפירוש הרמב"ם בהחסרון) הרי א"א להתחייב גם ב'מעביר' בלי עקירה (והיינו, דאפי' באם הצורך לעקירה במעביר הוה רק בגדר 'תנאי', מ"מ הרי צריכים לתנאי זה בכדי להתחייב, וא"כ באם פירוש חסרון זה הוא מה שנחשב שלא הי' עקירה כלל, מובן דחיסרון זה קיים גם ב'מעביר').

'מקום פטור' באמצע הד"א

ד. והנה בשם הגר"ח מביאים לבאר שיטת הרמב"ם בגדר איסור העברה, דאינו ענין של הוצאה מרל"ר אלא עצם העברת הד"א.

ומה שהביאו לזה היא הקושיא הידועה במה שמצינו דמחד גיסא פסק הרמב"ם (גניבה פ"ג ה"ב) דמי שזרק חץ בשבת מתחילת ד' עד סוף ד' וקרע בגד חבירו בהליכתו, הר"ז פטור מן התשלומין מחמת זה שאיסור שבת וחיוב תשלומי ההיזק באין כאחת, ולאידך גיסא פסק (שם ה"ה) דבכדי שיהא נחשב שאיסור מכירת גניבה ואיסור הוצאה בשבת באו כאחת, צריכים לתנאי "שלא הקנה לו [המוכר להלוקח] עד שתנוח בחצר הלוקח". ולכאו' הרי ממ"נ, באם האיסור הוא רק בשעת ההנחה אז מדוע בזריקת החץ כן נחשב שהאיסור שבת בא כאחד עם קריעת הבגד, ולאידך באם האיסור נמשך על כל זמן המלאכה אז מדוע בעינן לתנאי זה גבי איסור הוצאה?

(ובאמת הרי ב' הדינים מקורם בב' מימרות בגמרא; אחת מר' אבין בכתובות לא, א, ואחת מר' ירמיה בב"ק ע, ב. אלא שהתוס' כבר ביארו - על שתי הסוגיות שם - דצריכים לומר דר' אבין ור' ירמיה פליגי, דהא שתי הדינים סותרים זל"ז כנ"ל. אמנם הרמב"ם כן פסק - כנ"ל - כשתיהם, וע"כ דסב"ל דשתי הדינים כן מתאימים זל"ז. וכבר הקשו קושיא זו נו"כ הרמב"ם.)

ועל כן מבאר הגר"ח, דלהרמב"ם הרי שונה גדר איסור הוצאה מאיסור מעביר; דבהוצאה הרי תוכן המלאכה הוא מה שחפץ זה יצא מרשות אחת והגיע לרשות שניה, וא"כ הרי כל זמן שעוד לא הגיע למקום הנחתו לא נפעלה המלאכה כלל, משא"כ מעביר דענינו הוא עצם העברת החפץ ד"א ברה"ר, הרי כל חלק מההעברה הוה חלק מגוף האיסור. ומתבאר היטב ההבדל הנ"ל בין ב' ההלכות באם האיסור שבת הוא רק בשעת ההנחה או דהוה במשך כל ההעברה.

ה. והנה בספר 'אבן האזל' (על הרמב"ם הל' גניבה שם) הביא דברי הגר"ח הנ"ל, דלהרמב"ם הרי האיסור דמעביר הוא בגוף העברת הד"א, אלא דדוחה כל עיקר שיטה זו מדברי הגמ' בסוגיין ו, א;

דהגמרא מביאה דעת רבנן ד"המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו [היינו, מרה"י לרה"ר דרך מקו"פ] חייב", ושקו"ט למצוא מהו המקור לחיוב כזה בהוצאה, וא' מהמקורות שהגמ' ניסתה להביא לזה הוא "מידי דהוה אמעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד', התם לאו אע"ג דאי מנח ליה בתוך ד"א פטור כי מנח ליה בסוף ד"א חייב ה"נ ל"ש".

והנה באם נימא דגדר מעביר הוא כמו הוצאה, אזי - 'טוען' בעל אבהא"ז - מובן איך דאפשר להחשיב ה'אמצע' של הד"א כמו מקו"פ, דהא עיקר 'חיוב' המלאכה הוא העקירה מהתחלת הד"א וההנחה בסופן כנ"ל. משא"כ באם גדר המלאכה הוה גוף ההעברה, אז איך אפשר לדמות ה'אמצע' של הד"א למקו"פ, הרי כל אמה ואמה הוה חלק מעיקר המלאכה (והא דאם הי' מניח החפץ שם הי' פטור הוא רק משום שעוד לא גמר המלאכה)!?

ולכאורה הר"ז קושיא אלימתא, וצריכים ליישבה אליבא דכל הני ראשונים דלעיל (רש"י, תוס', מאירי והרמב"ם) דנראה מדבריהם דכן נקטו כהאי שיטה בהגדרת מעביר - דלא הוה מדין הוצאה אלא העברה גרידא.

ונראה דהתירוץ הוא פשוט: דלשיטה זוהי זו היתה כוונת הגמ' בדחיית הוכחה זו; "מי דמי התם לגבי דהאי גברא מקום פטור הוא לכו"ע מקום חיוב הוא הכא לכו"ע מקו"פ הוא", אשר בהשקפ"ר לכאו' אינו מובן הסברא בזה, דלמאי נפק"מ מהו מצב מקום זה לגבי 'כו"ע' הלא מה שנוגע הוא מצב מקום זה 'לגבי דהאי גברא' המתחייב עבור עשיית המלאכה!?

אלא דהביאור בזה הוא כך: דהנה הבאתי לעיל דלהשיטה דהעברת ד"א הוה גדר של הוצאה מרל"ר יתכן דיתחייב על העברה זו גם אם חלק מהד"א הי' במקו"פ וכיו"ב (דהא העיקר הוא שיגיע מתחילת הד"א עד סופן ולא עצם ההעברה כנ"ל) ואכן כ"כ הרלב"ג כנ"ל, וי"ל דזהו מה שהגמ' באה לשלול בדחייה זו - ד"לכו"ע מקום חיוב הוא" - דמזה שההעברה צ"ל דרך מקום כזה שהוא 'מקום חיוב' לכו"ע (דלא כהרלב"ג) מוכח, שאין עיקר המלאכה רק העקירה וההנחה אלא שכל גוף ההעברה הוה חלק מהמלאכה (והא 'דלגבי דהאי גברא' מקו"פ הוא, הוה רק משום דעדיין לא גמר המלאכה). ושוב ליכא שום ראיה מהעברת ד"א להוצאה דרך מקו"פ.

ובאותיות פשוטות: השאלה באם אפשר להוכיח מדין העברת ד"א ברה"ר שהמוציא דרך מקו"פ חייב, תלוי' בב' האופנים דעסקינן ביה בהגדרת האיסור דמעביר; דלהצד דהוה מדין הוצאה, והעיקר הוא מה שהביא החפץ מתחלת הד"א עד סופן, אז באמת יש מדין זה 'מקור' להוצאה דרך מקו"פ (דהא האמצע של הד"א הוו כמו מקו"פ לגבי עיקר המלאכה). משא"כ להצד דההעברה עצמה הוה המלאכה, שוב ליתא שום מקור והוכחה מכאן להוצאה דרך מקו"פ (דה'אמצע' של הד"א הוה חלק מהמלאכה עצמה) כמשנ"ת.

ו. אלא דלפכ"ז לכאורה יתהפך הקושיא על הרלב"ג ודעימיה (בעה"מ והר"ן); דלדברינו נמצא דמסקנת הגמרא נוגדת לשיטתם וסב"ל שהמלאכה במעביר היא עצם ההעברה, ושצ"ל במקום חיוב דוקא וכו'!?

אמנם באמת הרי גם לזה הרי התירוץ פשוט: דגם ההוכחה של הגמרא וגם דחייתה היו חלק מהשקו"ט 'למצוא' מקור להא דהוצאה דרך מקו"פ הוה חייב (דבההוכחה רצתה הגמרא להביא מקור לדין זה, ובהדחייה אמרה שלא יכולים להוכיח דין זה מכאן), אבל אחרי שהגמ' 'מצאה' מקור אחר לדין זה שוב אפ"ל שגם דין העברת ד"א 'עובד' כך - כהוצאה - וכן הוה דוגמא להוצאה דרך מקו"פ שחייבים עליו.

ובאותיות פשוטות: הגמ' רצתה להוכיח שהוצאה דרך מקו"פ הוה חייב מהא דחייבים על העברה אף שעניינה היא הוצאה דרך מקו"פ. וע"ז אמרה הגמ' דא"א להוכיח דבר זה משם דהא אפשר לפרש שהאיסור דהעברה הוה באופן אחר - עצם העברת הד"א - ושוב אין מקור לאיסור כזה. אמנם למסקנא דמצינו מקור לאיסור זה של הוצאה, שוב אין הכרח איך לפרש ולהגדיר האיסור דמעביר.

ולדברינו נמצא דב' השיטות בהגדרת איסור מעביר הוזכרו בגמ' בדרך שקו"ט, ולמסקנא אין הכרח מאותה סוגיא לא' מהדרכים כמשנ"ת.

(ועדיין יש ליכנס לביאור שיטת הרמב"ם בזה אשר לכאו' יש בה כמה תמיהות (וכבר דן בזה הגראי"ב גערליצקי שי' בא' מהגליונות הראשונים דשנה זו), אבל כבר נתארכו הדברים ממסגרת גליון זה. ועוד חזון למועד בעזהי"ת).

נגלה
קרן זוית אי הוה כחורי רה"ר
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

חורי רה"ר פליגי בה אביי ורבא, אביי ס"ל דהוי כרה"ר ורבא ס"ל דלא הוי כרה"ר, והקשה רבא לאביי מאי שנא חורין מהא דאר"י דקרן זוית הוה כרמלית תהוי כחורי רה"ר, ומפרש רש"י ד"ה 'לא נצרכא': "והכרמלית דתני בברייתא אוקמה רב דימי בקרן זוית וכו'" ובד"ה 'תהוי כחורי רה"ר' כתב: "ואמאי הויא כרמלית". ומתרץ אביי התם לא ניחא תשמישתי' הכא ניחא תשמישתי'. וצ"ב שקו"ט דהגמ' בין אביי לרבא במאי פליגי וגם צ"ב בפירש"י דלכאורה מיותר.

ואואפ"ל דלכאורה צ"ב בקושית רבא הלא לעיל איירי למה קרן זוית אינה חלק מהרה"ר עצמה דיש שם הילוך רבים ועד"ז יש בקרן זוית הילוך רבים ולכן צ"ל חלק מהרה"ר עצמה, וקאמר בגמ' דמכיון דההילוך הוא באופן דזימנין דחקי' וכו' ולא ניחא תשמישתי' לכן הוה כרמלית ולא רה"ר, אמנם הכא לגבי חורי רה"ר הא דהוה רה"ר לפי אביי אינו משום דהוא כעצם רה"ר אלא משום דבני רה"ר משתמשים בהם, וא"כ אין כאן שום דמיון, ועכצ"ל דקושית רבא היא דהן אמת דקרן זוית אינה כרה"ר עצמה משום דההלוך שם הוא דוקא כשדחקי' רבים וכו', אמנם עדיין יהא בה דין חורין דמספיק בההשתמשות דזימנין דחקי' שיהא בה תורת חורין, ולכן לפי אביי תהוי רה"ר.

ולפי זה א"ש מה שפירש"י דלעיל אוקמה בברייתא וכו' דהנה לעיל פי' הבעה"מ דהא דהוציאה הברייתא קרן זוית בלשון כרמלית הוא משום דזה הוא עיקר גזירת כרמלית עיי"ש, אמנם יעויין לשון רש"י לעיל דמשמע שהוא כרמלית מיוחדת ולכן קאמר הכרמלית שהוא כרמלית המיוחדת [וכ"ה הלשון ג"כ ברשימת מדבר] ונתבאר במ"א לב' פירושי רש"י דלעיל ואכה"מ, ולכן א"ש קושית רבא כנ"ל דהן אמת דלא ניחא תשמישתי' דהילוך ולכן אינה כרה"ר עצמה אמנם מ"מ תהוי רה"ר מצד חורין ולא תהא כרמלית מיוחדת ורשות בפני עצמה ולכן מדייק רש"י דלעיל אוקמה בברייתא בקרן זוית והיינו דלא כהבעה"מ אלא שהוא "אוקימתא", ולכן הקשה רבא תהוי כחורי רה"ר היינו אמרי הוה כרמלית ורשות בפני עצמה דבשלמא לפי הבעה"מ דהוא עיקר גזירת כרמלית אאפ"ל דיהא בה דין חורין להפקיע גזירת כרמלית, אמנם לרש"י כנ"ל שהוא כרמלית מיוחדת דנעשית רשות בפני עצמה, ע"ז הקשה רבא דלא יהא רשות לעצמה ותהוי בה דין חורי רה"ר, וא"ש ב' דיבורי רש"י.

וע"ז תי' אביי דמכיון דהתם תשמישתי' דרה"ר הוא ע"י הילוך וזה גופא הוא באופן דלא ניחא לכן מגרע גם מדין חורין ונשאר כרמלית, משא"כ בחורי רה"ר כפשוטם ניחא תשמישתם מצד עצמם ולכן מסונפים לרה"ר, ובזה פליגי אביי ורבא דרבא ס"ל דהן אמת ההילוך בקרן זוית הוא לא ניחא אבל אין זה מגרע להדין חורין ורק מגרע שאינו כרה"ר עצמה, אמנם זה שההילוך הוא לא ניחא עדיין חשיב תשמישתי' דרה"ר שיהא בה דין חורין, אבל אביי ס"ל דמכיון דכל ההשתמשות הוא ע"י הילוך וההילוך לא ניחא לכן גרע גם מדין חורין.

ולפי זה נמי א"ש דרבא ידע החילוק בין ניחא תשמישתי' ללא ניחא, אמנם כנ"ל עדיין ס"ל דדי בזה להפקיע הרשות בפני עצמה דהכרמלית המיוחדת דקרן זוית שתהוי בה תורת חורין.

אמנם מדברי התוס' [ועיי"ש במהרש"א] נראה דס"ל דהשקו"ט הוא אם בכלל רבא מחלק בין ניחא תשמישתי', ושיטות התוס' קאי בשיטת הבעה"מ לעיל, וכ"מ בתוס' לעיל דהקשה למה לא קאמר צידי רה"ר דס"ל שהוא ממש ע"ד קרן זוית דבה הוא עיקר גזירת כרמלית, ואכ"מ.

וראה בתורי"ד שגורס דהתם ניחא תשמישתי' בקרן זוית והכא בחורין לא ניחא תשמישתי', ומבאר מש"כ הגמ' לעיל דקרן זוית לא ניחא היינו ההילוך אמנם זה דנעשה רשות בפני עצמו הוא משום דנעשה לבני הרה"ר לפוש ולפנות חפצים וניחא תשמישתי' בענין זה, ומשמע דלמד הקושיא דרבא ע"ד רש"י לעיל רק בהתי' ס"ל דדין חורין הוא דוקא כשאין סברא שיהי' רשות לעצמו דלא ניחא תשמישתי' דהצנעה. ודו"ק.

נגלה
כפאה על פיה
הת' יוסף יצחק קליין
תלמיד בישיבה

א. בגמ' שבת ח, א. בסוגיא דכוורת "אמר אביי זרק כוורת לרה"ר . . כפאה על פיה שבעה ומשהו חייב שבעה ומחצה פטור, ר' אשי אמר שבעה ומחצה חיב מ"ש מחיצות לתוכן עשויות" ע"כ.

וברש"י כתב לפרש דאם הוא גבוה שבעה ומשהו חייב דאע"פ שכשהגיע לתוך ג' סמוך לקרקע אכתי כולה באויר רה"ר היא משא"כ אם הכוורת היא גבוהה שבעה ומחצה א"כ כשהגיע לתוך ג' סמוך לקרקע אמרי' לבוד במחיצותיה והרי היא כמונחת ועי"ז נמצא שולי' למע' מי' ואינו נוחה כולהו ברה"ר ולהכי פטור- ובכולהו מפרש רש"י דאיירי דוקא היכא שאינו רחב ו'.

והנה בתוס' ד"ה 'כפאה' כתב לפרש דאיירי דווקא כשרחב ו' ובמילא אם הוי גבוה שבעה ומשהו לפי שיש כאן פחות מי' בהמחיצות א"כ חייב ואם שבעה ומחצה פטור ולקמן מפרש תוס' (ד"ה 'שבעה') דאם אינו רחב ו' גם בשבעה ומחצה יהיה חייב דליכא ד' וא"כ אינו מחיצות ולא אמרי' לבוד אלא במחיצות (דהיינו רחב ד') ע"כ.

וא"כ מזה משמע דרש"י, ותוס' חולקים בענין זה (עכ"פ) - דלרש"י בכדי לומר לבוד שיהא נחשב כלמע' מי' בשבעה יוכל לומר גם בפחות מד', משא"כ לתוס' צריך ד'.

ב. בראשונים אנו רואים עוד שיטה דהנה הרמב"ן במלחמות כתב על מש"כ הבעה"מ לפרש כרש"י וז"ל: "דדוקא בפחות מי' עסקינן דאי איירי בגבוה ששה אף בשבעה ומשהו יהיה פטור מפני שהיא חולקת רשות לעצמה" ע"כ וע"ז כתב הרמב"ן שבאמת א"צ להעמידה בשאינה רחב ששה דווקא כהבעה"מ וגם כשרחב ו' דווקא כתוס' - אלא יוכל לפרשו בין אם הוא רחב ו' ובין אם הוא פחות מו' "דאנן לא אמרי' לבוד לשון" רשות דבור שהוא כלי ולא מצינו בתלמוד לבוד, וגו"א מחיצתה, וגוד אסיק בכלים אלא עיקר הפטור הוא שמשעה שירדה לתוך שלשה נעשה כמונחת" ע"כ.

דהיינו שהרמב"ן סובר דבכלל לא אומרים לבוד בכלים לפעול בהם רשות, וא"כ אין נוגע אם הוא רחב ששה דווקא או פחות מששה (שזה היה כל הכרח של תוס') ורק אמרי' שבתוך אויר ג' אמרי' שנעשה כמונחת בקרקע וא"כ משעה זו התחילה הנחתה וגגו למעל' מי' ונפטר עלה.

וא"כ היוצא מזה ג' שיטות בדין לבוד הכא א. רש"י סובר וכן הבעה"מ שמדבר דוקא בפחות מששה ב. תוס' סובר שמדבר דוקא בששה וג. הרמב"ן שסובר שאיירי בין בכך ובין בכך. - דלא אמרי' לבוד בכלים לעשות רשות.

ג. והנה המג"א באו"ח סי' תקב סק"ט דן בהא שכתב הרמ"א בדין יו"ט לגבי העמדת שולחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ דצריך שינוי שלא יהיה משום בונה והמג"א הביא שהב"י כתב שכן הוא אם הדפנות מגיעות פחות מג' לארץ דכלבוד דמי, ולאחרי שקו"ט אם אמרי' לבוד להחמיר הביא פלוגתא דילן אם אמרי' לבוד ותוס' סב"ל דלא אמרי' לבוד בכלים אם אין רחבן ד', והרמב"ן סב"ל דבכף לא אמרי' לבוד אפי' אם יש שם דע"ד - והקשה המג"א על הרמב"ן דצ"ע דהרי בשבת קא, א משמע דאם נעץ קנה ובראשו טרסקל ואין ממנו ג' לארץ אמרי' לבוד ואע"פ שהטרסקל הוא כף וצ"ע.

ובפנ"י לקמן ט, א ד"ה 'פתח נעול' מביא דברי הרמב"ן הנ"ל ומקשה ג"כ מהסוגיא לקמן בהזורק וגם לעיל ה, א מר' יוסי ב"ר יהודה דבטרסקל שהוא כף אמרי' לבוד, וג"א - דזה לפליגי רבנן עמו זהו רק היכא דגדיים בוקעין בו אבל בלא"ה (פחות מג') שפיר אמרי' לבוד, ועוד הקשה ג"כ מדברי ר' אשי הכא דאמר דאף בגבוה שבעה ומחצה חייב דמחיצות לתוכן עשויות - וא"כ משו"ה לא אמרי' בי' לבוד, וגו"א וא"כ קשה ג"כ עליו מהברייתא דנעץ קנה דשם ג"כ הוא כף ואע"ג דמחיצות דטרסקל אין לשון אלא לתוכן אפ"ה אמרי' גו"א, לבוד וצ"ע לישב.

וא"כ מכ"ז צ"ע בכלל גם על תוס שהשאלה הוא לכאו' מאיפה נטל הרמב"ן לומר זו שאין לבוד בכלים ואם שפיר יש לו מקור טעם א"כ צלה"ב מהו סברת תוס' שאינו סובר מזה.

ד. והנה בראש יוסף כאן הביא קושית המג"א שם וכתב לתרץ וז"ל: "ומיהו י"ל רב אשי בתרא חולק על הך ברייתא וסובר מחיצות לתוכן עשויות עיי"ש" ע"כ - דהיינו שבאמת יש לומר דאף שהבריתא שם סובר שגם בכלים אמרי' לבוד וגו"א אפ"ה הכא ר' אשי שהוא בתראה חולק על ברייתא זו1 וסובר דאין אומרין לבוד בכלים, וא"כ מובן בפשטות דהרמב"ן שסובר דלא אמרי' לבוד בכלים אין זה סותר להגמ' שם.

אבל לכאורה סוכ"ס אכתי קצת קשה לבאר באופן זה שר' אשי חולק עם הברייתא דמהו ההכרח לומר זה ועוד יותר שלפי"ז ג"כ קצת קשה שמאי טעמא דתוס' דסובר שאמרי' לבוד בכלים אם ר' אסי הכא חולק על הברייתא וא"א לומר דרק הכא סובר ר' אשי כן, דכוורת שאני דלתוכן עשויין משא"כ התם מודה דהוא גופא היה השאלה על ר' אשי לעיל מהפנ"י דהתם ג"כ הטרסקל ג"כ לתוכן עשויות ואעפי"כ אמרי' לבוד.

ה. ולכן נראה לפרש באו"א דהנה במחצית השקל שם מביא קושיית המג"א בדברי הרמב"ן וכתב לתרץ קושייתו וז"ל: "דלא אמרי' לבוד כגון גבוה ז' ומשהו כשמגיע פחות מג"ט סמוך לארץ ויהיה אז כאילו גבוה י' טפחים ויהיה כאילו אותו אויר פחות מג' כאילו יש שם מחיצות לארץ זה לא אמרי' אבל אמרי' לבוד גם בכלים".

דהיינו המחצית השקל מבאר דזה שלהרמב"ן לא אמרי' לבוד דכלים הוא דוקא בכה"ג שאמרי' לבוד לא רק שיהיה נחשב כמונחת אלא עוד יותר דעי"ז יהא נחשב גם שהוא למע' מי' ויהא רשות חדש לבטל הרה"ר ע"ז שפיר לא אמרי' לבוד בכלים משא"כ גבי טרסקל שם הוי גבוה י' בלא"ה ורק חסר מחיצות למטה ע"ז גם הרמב"ן מודה שאמרי' לבוד2 וכן מתורץ ג"כ שאלת הפנ"י שהקשה לר' אשי שדווקא בכה"ג לא אמרי' לבוד שלזה אין המחיצות חזקות כ"כ דלתוכן עשויות משא"כ בטרסקל אע"פ שגם התם לתוכן עשויות רק לומר שהמחיצות שהם שם כבר מגדלת עד הקרקע שפיר אמרי'.

וא"כ היוצא מזה שסברת המחלוקת בין תוס', והרמב"ן באם אמרי' לבוד בכלים - הוא מפני - שנחלקו מהו החידוש של לבוד - שע"פ הרמב"ן אין בכח הלבוד (בכלים) לפעול עליו - "רשות"- דהיינו שיהא נחשב גם כאילו למע' מי' - ורק יוכל לפעול שזה כמונח, וזה שבפועל נעשה רשות אין זה מטעם לבוד אלא שהכלי בעצמו יש גדר זה, וזהו דיוק לשונו "לא שתעשה רשות אלא כלי הוא ואגנו למע' מעשרה" משא"כ תוס' סובר דעצם הדין של לבוד יש גם הכח לפעול עליו רשות, ואינם שני דברים רק דבר אחד שהדין של לבוד פועל שהכוורת תהי' כמונחת למע' מי' והא בהא תלי' ודבר אחד הוא.

ו. ולפי ביאור זה יש ג"כ לתרץ עוד קושיא על תוס', דהנה בספר קיקיון דיונה מביא לשון התוס' ומקשה עליו וז"ל: "ולפי"ז ק"ק דהתוספות כתבו לעיל (ד"ה 'רחבה ששה' -הא'- ) כדפי' רש"י דלא דק רחב ו' ובכפאה על פיה יהיה פירושו רחב ו' דוקא ולא הוה להגמרא לסתום אלא לפרש וצ"ע".

דהיינו שמקשה שלכאורה תוס' כתבו היכא שהכוורת צ"ל דתוכו ו' דווקא ובלא"ה גם ז' ומחצה יהיה חייב, משא"כ לעיל כתב תוס' כרש"י דרחב ששה שכתבו בגמ' לא דק וא"כ אמאי לא פירש הגמ' בהדיא כן.

ולכאורה לפי הנ"ל פשוט הוא - שלפי שלתוס' חלק מהגדר של לבוד הוא שפועל בו גם הרשות א"כ כשחסר שיעור ד' מהמחיצות ועכשיו לנו שום מחיצות חשיבי א"כ בטל כל הדין של לבוד וא"כ, דבר פשוט הוא שלעיל כל הטעם שכתב תוס' "שלא דק" הוי מטעם שהוי 'גבוה י' ולא צריך לבוא לדין לבוד כלל וא"כ שפיר קאמר לא דק אבל הכא שאינו אלא ז' ומשהו או ז' ומחצה וא"כ צריך לבוא להדין של "לבוד" א"כ דבר פשוט הוא שבעי ד' דוקא ולא צריך לפרט בהדיא כלל.

ז. ולפי"ז מובן עוד יותר החילוק בשיטת רש"י בלבוד הכא לתוס', שע"פ תוס' כנ"ל עצם הדין של לבוד בו נכלל פעולת הרשות ולכן כשא"א לאמר לא אמרי' לבוד, משא"כ רש"י סובר שא"א לומר כן שמיד כשנעשה רשות שוב לא היו זורקים ופטור גם כשהוא גבוה שבעה ומשהו שמצטרפים גם השוליים ובמילא צ"ל דווקא כשאינו רחב ו', משא"כ לתוס' דווקא כשרחב ו'3.

ולפי"ז יש להבין עוד חילוק ביניהם בזה שדוקא כשכפאה על פי' אמרי' לבוד אבל בלא"ה לא וכדכתבו רש"י, ותוס': "משום דלא אמרי' לבוד אלא במחיצות", אבל לפי הנ"ל יש לבאר הסברא לזה בב' אופנים שונים.

שע"פ תוס' שחלק מהדין של לבוד הוא לעשות ולפעול רשות בהכלי א"כ כמו שאם היה כפאה על פי' והיה פחות מד' לא היו אומרים לבוד כלל שצריך מחיצות הראויות לעשות "רשות" ואם הוא פחות מד' אינן נחשבים מחיצות ולהכי לא אומרים לבוד כמו"כ הוא אם לא כפאה על פי' שג"כ אין לו שום מחיצות וא"כ א"א לעשות ולפעול רשות ע"י לבוד "לפי שאין אומרים לבוד אלא במחיצות" משא"כ לרש"י דאין "פעולת הרשות" חלק מדין לבוד ולכן כשכפאה על פי' מדבר דווקא כשאינה רחבה ד' - א"כ יש לומר דזה שלא אומרין לבוד כשלא כפאה על פיה הוי מטעם אחר - שכל הגדר של לבוד הוא רק לפעול "הגדלת המחיצות" דהיינו כשיש כבר מחיצות ורק אינן כשיעור ע"י דין לבוד יוכל לפעול שיהא נחשב כמונחת ע"ג הקרקע, אבל כשאין לו שום מחיצות כלל אין זה בכח לבוד לפעול שיהא מציאות של מחיצות ועכשיו הוי כמונחת ע"ג הקרקע (ועי' עוד בגור ארי')4.

ח. ולפי"ז יובן מה שהקשה המהרש"א כאן על רש"י, שהכא משמע שכדי לומר לבוד לא בעי ד' אלא אפי' בלי ד' יוכל לומר לבוד, אבל לקמן ט, א, כתב רש"י שהל"מ דאמרי' לבוד במקום ד'. והנה יש כמה תירוצים לקושיא זו.

הפנ"י כאן כתב לתרץ שזהו רק לפי המסקנא שפסקינן כרב אשי דלא אמרי' לבוד הכא כיון דמחיצות הכוורת לתוכן עשויות - והיינו דסב"ל דבכדי לומר דין לבוד בעינן מחיצות גמורות, ולפי"ז שפיר פי' רש"י שם דבעינן מחיצות למקום ד' דוקא אבל הכא הולך רש"י לפי אביי ורבא דסב"ל לבוד גם בדופני הכוורת דלתוכן עשויות נמצא דלא בענין מחיצות גמורות ממש ולכן סב"ל דאמרי' לבוד אפי' אם אין שם מקום ד'.

אבל בחי' החת"ס מתרץ קושיית המהרש"א באו"א, די"ל דהילכתא היא דבדין שבת בעינן שיעור ד' הן ואלכסונן משא"כ בהילכתא דלבוד שפיר דצריך ד' אבל ד' באלכסון לא בעינן וא"כ מובן שפיר שלקמן איירי באסוקפה דחציו מקורה היינו ב' טפחים א"כ אפי' אי הוה ב' טפחים ואלכסונן אכתי אינן ד' ולהכי אין מקום לומר לבוד או גוד, משא"כ הכא דאע"פ שאין זו ד' באלכסון שפיר יש לו ד' בלי אלכסונן שפיר אמרי' לבוד (ועי' ביאור זה גם ב'לשון הזהב').

וא"כ לפי הנ"ל בכוונת רש"י מובן שפיר שלפי הדין של לבוד רק לעשות הגדל המחיצות אבל עשיית ופעולת הרשות אינו חלק מדין לבוד וא"כ מובן בפשטות ביאור החת"ס דדווקא בדין רשות שבת בעינן ד' ואלכסונן (רחב ששה) אבל בדין לבוד סגי רק בד' בלי אלכסונן (פחות מו').


1) ויובן הפי' בזה אלו מטעם שרב אשי היה בתראה ממש אלא כמו כל האמוראים שנחשבים כבתראה בענין זה - שאם הם אומרים כך מסתמא יש להם מקור לזה וכמו שביאר ה'לשון הזהב' בגמ' לעיל "בשדי נופו" בקושית הגמ' "לימא דר' חסדא דאמר כרבי וא"כ כיון שיש לו סמך גדול לפסוק כן גם אנן נפסוק כר' חסדא כיון שפוסק כרבי אפי' מחביריו ומצינו כן כמה פעמים בש"ס" וא"כ בפשטות כן הכוונה הכא.

2) וכעין זה כתב ג"כ הרשב"א הכא, ועיי' עוד בחי' החת"ס.

3) אבל אין לטעם שסובר רש"י כהרמב"ן, דלרש"י אם הרי רוחב ששה בודאי יהיה נחשב כרשות ויהיה פטור מטעם הנ"ל, משא"כ הרמב"ן לעולם אין סובר שפעולת ודין לבוד בכלים יש שייכות לעשיית ופעולת "רשות".

4) ולפי הרמב"ן יש לבאר באו"א וכמו שכתוב הרשב"א כאן שמביא דברים הרמב"ן וכתב עליו וז"ל: "ולא ירדתי לסוף דעתי דאם כדבריו למה לי למימר כפאה על פי' ה"ה נמי לשוליה כדאיירינן עד השתא - ואפשר דמש"ה נקט כפאה על פיה די לא כפאה אפי' בשבעה ומשהו פטור משום דא"א לקרומיות של קנה שבפיה שלא יעלו למע' מעשה אבל השולים חלקים הן ואין קרומיות וחלין מהן" עכ"ל, וע"ש עוד באריכות יותר.

נגלה
אתעביד מחשבתו
הת' פרץ גולדשמיד
תלמיד בישיבת ליובאוויטש טורונטו

גמ' שבת ה, א: "אחרים אומרים (הזורק חפץ והאחר שקיבלו -רש"י) עמד במקומו וקיבל חייב, עקר (המקבל -רש"י) ממקומו וקבל פטור". ופי' רש"י "דלא איתעביד הנחה מכחו" וכן משמע טעם זה (דלא איתעביד הנחה מכוחו) לקמן לרש"י ולתוס' דאמר גבי האבעי' דר' יוחנן "זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וחזר וקיבל (הוא בעצמו) מהו? שני כוחות באדם אחד כאדם אחד דמי . . או דלמא בשני בני אדם דמי" ומבאר רש"י דצד הסברא שיהי' נחשב בשני בני אדם ופטור. הוא "דכיון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכו. . ועכבו זה" היינו גם מה שאמר רש"י לעיל דלא איתעביד הנחה מכוחו היינו שלא עשה הנחה לעקירה קמייתא דעכבו לילך מהנחתו, וכן בתוס' אמר סברא זו גם כן ד"כיון שחטפו מהילוכו ולא הניח החפץ ללכת עד מקום הילוכו לא הויא הנחה דלא נח מכח הזורק".

לכאו' יש להעיר על זה דאמרינן לקמן ה, ב: "א"ר יוחנן הכניס ידו לתוך חצר חבירו וקיבל מי גשמים והוציא חייב, מתקיף לה ר' זירא מה לי הטעינו חבירו . . איהי לא עביד עקירה? לא תימא קיבל אלא קלט" היינו דבזה שקלט הקילוח הרי היה עקירה, ולפי זה שקלטו היה עקירה, משמע דזה שאמר לעיל עקר ממקומו וקיבל פטור דעכובו ממקום הנחתו, הרי קלוטה הוה עכובו ממקום הנחתו והוא פטור אפי' עמד במקומו כשהוא קולט.

וכן משמע לר"ח אע"פ דאמר לגבי האיבעיא דר' יוחנן ד"אי הוה שני כוחות באדם א' כאדם אחד או וכו'" לר"ח דגריס "כשני בני אדם דמי וחייב . . או דלמא . . ופטור דהוא כאדם אחד דמי ופטור דהוי כמו שנותן מימנו לשמאלו" דמשמע קצת דצד דסברא זו שהוא פטור, הוא לא לעכבו מהילוכו אעפ"כ הוא נכון משמע דאם קלט הוה עיכובו מהילוכו מעליא והוה פטור, וכמו שהוא מסביר הסברא להתחייב "כי קבלה הוא עצמו ולא חטפה מהילוכו ליחייב דהא אתעביד מחשבתו" היינו דכאן הוא לא חטפה מהילוכו אלא רק דהא אתעביד מחשבתו אבל היכא דקלט דהוא עכובו מעליא הוה פטור.

נגלה
ליתני שיתסרי הוויין
הרב בנימין אפרים ביטון
שליח כ"ק אדמו"ר - וונקובר ב.ק. קנדה

בתוד"ה 'בבא דרישא פטור ומותר' (שבת ג, א) הקשו "והא קא עבר אלפני עור לא תתן מכשול", ותירצו "דאיירי בנכרי והחפץ של נכרי" - ובמהר"ם על אתר פי' ד"א"כ צ"ל דמתני' לצדדין קתני, פשט העני את ידו וכו' העני חייב אם הוא ישראל ובעה"ב פטור אם העני נכרי" - אך בהמשך דבריו הק' על התוס' דא"כ "לתני שתסרי והיכי דגם העני הוא ישראל דאז אין בעה"ב פטור ומותר אלא אסור משום לפני עור וכו'" - ותירץ "אי"ז קושיא דלא תנא הכא אלא איסור שבת ולא איסורי דלפני עור".

וצ"ע על תירוצו דאם התוס' איצטריך סו"ס להאי תירוצא דלא תנא אלא איסורי שבת כו' הו"ל לתרץ כן מלכתחילה, והא שאכן תירוצו שאר הראשונים. זאת ועוד הרי על קושית התוס' מצינו ב' תירוצים א. תי' התוס' הנ"ל. ב. תי' הרא"ש והר"ן (הובא גם בתו"י) דמ"מ לאיסור שבת פטור ומותר - וידוע הביאור ביסוד סברת פלוגתתם ע"פ החקירה הידועה ביסוד האיסור דלפני עור אם הוא איסור כללי או איסור פרטי (ראה בזה לקו"ש חי"א עמ' 149 ובהנסמן שם), דהתוס' ס"ל דהוא איסור פרטי ולכן א"א לתרץ כשאר הראשונים דהרי הוא פרט וחלק באיסורי שבת, משא"כ שאר הראשונים ס"ל דהוא איסור כללי. וכמוש"נ כבר בכ"מ.

וא"כ הרי (לא רק שאם התוס' איצטריך סו"ס לסברא זו, הו"ל לתרץ כן מלכתחילה כנ"ל בתחילת דברינו, אלא ד) מזה שלא תירצו כן מלכתחילה מוכח דלא ס"ל כלל מהך סברא, כיון דלפני עור הוא איסור פרטי לשיטתם וכנ"ל, והדרא קושיית המהר"ם לדוכתא - ויל"ע*.


*) עי' בגנזי יוסף שהקשה קושיא זו, ונראה לתרץ בהקדם דלכאורה צריך ביאור למה לא רצו התוס' לתרץ כהראשונים, דלכאורה הוא תירוץ יותר פשוט? ואפשר לומר דבאחרונים (עי' שפ"א, מהרי"ט ועוד) הקשו על תירוץ זה, דאם פטור מותר רק מצד שבת אבל לפועל אסור מצד לפני עור וכו' א"כ מהו קושיית הגמ' אח"כ משמואל, דלמה לא חשב גם הפטור דמשנתינו, והרי יש לתרץ דשמואל חשיב רק אלו שהם פטורים ומותרים לכתחילה בפועל ונוגע הלכה למעשה שהוא מותר, משא"כ כאן דסוף סוף יש כאן איסור משום לפני עור ואסור בפועל לכן לא חשבו? ולפי"ז אפ"ל דזה גופא הוא טעמו של התוס' דלא רצו לתרץ כן, מצד קושיא זו, ולכן הוכרחו לפרש שכאן הוא מותר בפועל כיון שהעני הוא נכרי, ושפיר מקשה משמואל למה לא חשב הני דמשנתינו.

[ולתרץ דברי הראשונים י"ל עפ"י מ"ש בתוס' רע"א כאן במשניות, דלכאורה מה שייך לומר שהוא פטור מצד שבת גרידא אבל אסור משום לפני עור וכו' דלכאורה מאי נפק"מ אם הוא מותר רק מצד שבת, הרי ביכוב"כ הוא אסור מצד לפני עור? ומבאר שיש בזה נפק"מ להלכה לענין מומר, דהנה מומר בדבר אחד לא הוה מומר לכל התורה כולה ושחיטתו כשרה, משא"כ מומר לשבת, ולדעת אחרונים ה"ז אפילו אם עובר על איסור שבת דרבנן, ה"ה מומר לכל התורה ושחיטתו פסולה, ולפי"ז א"ש דקאמר שהוא פטור ומותר אפילו מדרבנן מצד שבת [אף שהוא אסור מצד לפני עור] דעי"ז יודעים דלא עבר כלל על איסור שבת ולא הוה מומר לכל התורה כולה, משא"כ אם יהי' פטור אבל אסור מצד שבת, אז הוא מומר לכל התורה כולה עיי"ש, דלפי דבריו יש לתרץ דקושיית הגמ' משמואל (לפי התו"י וכו') הוא דבודאי הי' לו לחשוב פטור ומותר דמתניתין, כיון דגם זה נוגע להלכה בפועל דלא עבר כלל על איסור שבת ובמילא אינו מומר לכל התורה כולה, היינו דכל נקודת השאלה הי' דכיון דלפועל הוא אסור לכן אין שמואל חושבו דאין שום נפק"מ בזה, משא"כ לפי הנ"ל דיש נפק"מ בזה לגבי מומר לכן שפיר מקשה משמואל, ומ"מ בתוס' י"ל דלא נחתי לזה כי מכיון דלפועל הוא אסור, י"ל דלכן לא חשבו שמואל, כי הוא חושב רק אלו שהם מותרים בפועל, ולכן פירשו שהוא פטור ומותר ממש כיון שהשני הוא נכרי.]

ולפי"ז יש לתרץ קושיא הנ"ל על המהר"ם, דלהנ"ל ניחא שלא רצו לתרץ קושייתם משום דאיירי באיסור שבת בלבד דא"כ מהו קושיית הגמ' משמואל הרי יש לחלק כנ"ל? ולכן פירשו באופן שהוא מותר ממש, אבל לאידך גיסא שפיר יש לבאר למה לא מנה התנא ט"ז כי רוצה לבאר רק איסורי שבת בלבד, ועי' עוד בזה בשיעור ו' שב"אתר" לפי הביאור בגדר דלפני עור ואין להאריך עוד. המערכת.

נגלה
מהות השם 'כרמלית' [גליון]
הרב בנימין אפרים ביטון
שליח כ"ק אדמו"ר - וונקובר ב.ק. קנדה

בגליון תתקיג (עמ' 87) ואילך העיר הרב א.ל. שי' על ג' הפירושים של שם 'כרמלית', א. מלשון 'יערו וכרמלו' -רש"י ב. מלשון כרמל - תוס' בשם הירושלמי, ג. כארמלית -הרמב"ם בפי' המשניות, וכתב לבאר החילוק שביניהם וטעם מחלוקתם.

אמנם גם אחר ביאורו עצ"ע מהו יסוד פלוגתתם ובסו"ד העיר בקיצור דהסברות שונות: דלשי' התוס' יש קצת לחות וקצת יבשות בהכרמל אך לא נשלם בו, וכן לפרש"י במקום הכרמל יש מקצת הילוך דרבים ומקצת תשמיש רה"י, משא"כ להרמב"ם הרי באלמנה אין אצלה הגדר דבתולה ובעולת בעל, ע"כ

ויש להעיר אשר תוכן דבריו הובאו בחי' חת"ס בסוגיין, וזוה אכן יסוד פלוגתתם, דפליגי בעצם גדרה של הכרמלית, וז"ל "ותוס' דשמעתא בשם ירושלמי פירשו רך ומלא שיש בו ב' כוחות רה"ר ורה"י, והוא היפוך מפירוש הרמב"ם שאין בו לא כח רה"ר ולא רה"י כארמלית".

ולהעיר דהחת"ס ביאר כן פלוגתת התוס' בשם הירושלמי והרמב"ם [ולדעת רש"י כתב "והוא באמת הפירוש הפשוט"], אמנם עד"ז יש לפרש ג"כ שיטת רש"י דאזיל לכאו' בשיטת התוס' בגדר כרמלית, וכמ"ש הרב הנ"ל דבמקום הכרמל יש מקצת הילוך דרבים ומקצת תשמיש רה"י.

נגלה
הטעם דגדול המצווה ועושה [גליון]
צבי הירש נאטיק
תושב השכונה

מקור לשון התוס' (בביאור מאמר חז"ל "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה) שהובא באור התורה להצמח צדק.

בגליון תתקיג (עמ' 89) הערתי אודות מ"ש הצ"צ (באוה"ת מסעי עמ' א'תיג) בביאור מאמר חז"ל "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה", שכ' שם בזה"ל: "וכ' התוס' וז"ל: משום דהמצווה יש בידו שכר קבלת הציווי ושכר עשיית המצוה, ועוד כי יצה"ר מתגבר על המצווה להחטיאו, עכ"ל". והערתי על זה, שלא מצאתי לשון זה לא בתוס' קידושין ולא בתוס' ע"ז שציין שם הצ"צ.

והעירני ידידי ר' ישראל שמעון שי' קאַלמענסאָן, שכבר ישבו על מדוכה זו בשעתו, כאשר הכינו לדפוס שיחת ש"פ תצוה, פ' זכור ה'תשט"ז (תורת מנחם - התוועדויות חט"ז עמ' 110), שגם שם הובא ענין זה, ואחרי החיפוש מצאו שלשון התוס' הנ"ל ממש, כפי שהעתיקו הצ"צ, הוא בתוס' כפי שנדפס בעין יעקב ע"ז שם.

ודפח"ח.

[ומה שהעירה המערכת שם מתוס' הרא"ש - הרי גם אני ציינתי לתוס' הרא"ש זה, וכן לא נעלם ממני חידושי הריטב"א שציינו (שמצאתי בשעתו ע"י חיפוש ב"תקליטור התורני"), אמנם בשניהם לא הובא לשון התוס' הנ"ל.]

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח