E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

יום הבהיר י"א ניסן - חג הפסח - תשס"ו
שונות
פסקה זוהמתן במ"ת ובקרי"ס
הרב יעקב יוסף קופרמן
ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק

בקדושת לוי על פר' בשלח כתב לבאר החילוק בין מה שאמרו משה ובנ"י בשירת הים "ה' ימלוך לעולם ועד" לבין מה שאמר דוד "ימלוך ה' לעולם" שהוא ע"ד מה שמצינו שצריך לומר "חטאת לה'" ולא "לה' חטאת" משום שחוששים שמא ימות ונמצא שהזכיר ש"ש לבטלה ועד"ז בנדו"ד דבד"כ אכן צריך לומר כמו שדוד אמר קודם ימלוך ואח"ז ה' אבל בשירת הים כבר פסקה זוהמתן והיו בני חורין, חירות ממלאך המות וכו' ולכן יכלו להזכיר שם ה' בתחלה, אבל לאחרי שחטאו בעגל וחזרה זוהמתן, מעתה שוב צריך לומר כמו שדוד אמר "ימלוך ה'" ע"ש.

ובספר מגדים חדשים על מס' שבת (עמ' שנה) הקשה ע"ז מהמבואר בגמ' שבת (קמו, א) דכשעמדו על הר סיני אז פסקה זוהמתן, וכן מ"ש אל תקרי חרות אלא חרות שהיו חורין ממלאך המות קאי אקבלת התורה, ולא בקי"ס והשאיר בצ"ע.

ואוי"ל ליישב התמיהה ע"פ המבואר בלקו"ש חי"א (עמ' 58 בהע' 20 ובשוה"ג שם) דבקרי"ס לא היה צריך לחשוש ל"קול באשה ערוה" בשירת מרים והנשים, משום ש"ראתה (אפילו) שפחה על הים מה שלא ראו נביאים, הרי באותה שעה אין שום חשש וכו'. ואינו דומה למשארז"ל בסוכה (נב, א) "ומה לע"ל שעוסקין בהספד ואין יצה"ר שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד כו'", כי בקרי"ס הייתה יתירה מזה (כפרש"י) זה א-לי היו מראין אותו באצבע"

ועפ"ז אפ"ל דכ"ה גם בנדו"ד, ד"באותה שעה" אפשר לומר שפסקה זוהמתם והיו בני חורין וכו' ולכן יכלו לומר "ה' ימלוך" ללא כל חשש, אלא שהיות שזה לא היה כלל מצד עבודתם של ישראל, אלא לגמרי מצד הגילוי מלמע' לכן לאחר שנפסק הגילוי לא נשארו באותו מעמד ומצד של חירות מיצה"ר וממלאך המות, שלזה זכו דוקא במ"ת לאחרי כל ההכנות למ"ת גם מצד בנ"י וכו', ואז נקנה בהם השינוי הזה שפסקה זוהמתן שלולא חטא העגל הי' נמשך גם לאחרי מ"ת.

ולכן הגמ' בשבת (הנ"ל) מדברת על מ"ת כי זהו הזמן שחל בבנ"י שינוי אמיתי ולא רק לפי שעה אבל באמת גם בקרי"ס באותה שעה היו במעמד ומצב נעלה ביותר (יותר נעלה מהזמן דלע"ל! וכנ"ל מהשיחה) שאפשר להחשיבו כפסקה זוהמתן ובני חורין וכו' לענין זה שאין לחשוש באותה שעה ל"שמא ימות" אלא שמצד קרי"ס הרי לאחרי זה שוב הי' חוזר החשש דשמא ימות משא"כ לאחר מ"ת היה נמשך גם לאח"ז הענין דחירות ממלאך המות כפשוטו לולא שחטאו בעגל וגם לאחרי שחטאו עדיין נשאר רושם מזה שפסקה זוהמתן וכמבואר בכ"מ וק"ל.

שונות
רוב בניו וקניניו על העץ תלות*
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בס' תולדות וחידושי רבי מנחם כ"ץ פרוסטיץ (עמ' קצח) הקשה אאזמו"ר זצ"ל בזמר לפורים "רוב בניו וקניניו על העץ תלות", לכאורה קשה מה הפירוש, 'וקניניו על העץ תלות', הרי רכושו וקניניו (של המן) לא נתלו על העץ? וכתב לתרץ: "וי"ל ע"פ הכתוב במגילת אסתר (ה, יא) ויספר להם המן את כבוד עשרו וגו', ואח"כ אמר וכל זה איננו שוה לי (שם יג), ודרשו חז"ל (מגילה טו, ב) מלמד שכל גנזיו של אותו רשע חקוקין על לבו, ובשעה שרואה את מרדכי יושב בשער המלך, אמר כל זה איננו שוה לי, דהיינו שגנזיו וקניניו היו במחשבתו תמיד, ובודאי גם כאשר בא אל המשתה אשר עשתה אסתר היו רכושו וקניניו חקוקים על לבו כמנהגו, וכאשר אמר חרבונה גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך וגו' ויאמר המלך תלוהו עליו (שם ז, ט), ומיד ויתלו את המן על העץ (שם י), הרי תלו אותו כאשר כל גנזיו חקוקים על לבו, והיינו 'רוב בניו וקניניו על העץ תלית" עכ"ל, מובא גם בשפתי חכמים על מס' מגילה (טו,א)

ויש להוסיף בזה עפ"י מה שכתוב במדרש לקח טוב: "מלמד שהיו כל שמות אוצרותיו חקוקים בחגורתו, והיה מסתכל בהם ואמר כל זה איננו שוה לי". - ולפי"ז יומתק יותר, דכאשר תלו את המן על העץ תלו אותו עם חגורתו שהיו חקוקים בו, כל שמות אוצרותיו, וזה כנונת הזמר, 'רוב בניו וקניניו על העץ תלית' כי תלו אותו עם חגרותו כאשר כל שמות אוצרותיו וקניניו היו חקוקים בו, וא"ש


*) לכבוד יום ההילולא של אאזמו"ר הגה"ק רבי מנחם כ"ץ פרוסטיץ זצוק"ל אב"ד ור"מ צעהלים, מגדולי תלמידי החתם סופר זי"ע, נסתלק טז אדר תרנ"א. ת.נצ.ב.ה.

שונות
דברי יחזקאל הנביא בתור "חכמה"
הרב מנחם מענדל רייצעס
קרית גת, אה"ק

ידוע מאמר חז"ל (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו, יל"ש תהלים רמז תשב): "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו, אמרה להם חטאים תרדוף רעה (משלי יג, כא). שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, ד). שאלו לתורה וכו', שאלו לקוב"ה וכו'".

אמנם בס' ווי העמודים, לבן השל"ה, פכ"א, מהפך הגירסא, ולפי גירסתו הפסוק "חטאים תרדוף רעה" הוא המענה של ה"נבואה", ואילו "הנפש החוטאת היא תמות" הוא המענה של ה"חכמה" - שלא לפי הגירסא שלפננו, ש"חטאים תרדוף רעה" נאמר על ידי ה"חכמה", ואילו "הנפש החוטאת היא תמות" נאמר על ידי ה"נבואה".

וברשימות חוב' קסד הקשה על גירסא זו: "צע"ג חילוף הגירסאות דחכמה ונבואה - דמשלי שייך לחכמה ויחזקאל שייך לנבואה, ולא להיפך, כמובן". וכן בלקו"ש ח"ד עמ' 1358 ובאג"ק ח"ה עמ' ג כתב: "בווי העמודים לבן השל"ה פרק כא מביא גירסא והיא תמוה, על שאלו לחכמה את הכתוב ביחזקאל הנביא ועל שאלו לנבואה מביא הכתוב דמשלי שהוא כמובן שייך לחכמה, משא"כ בירושלמי שמביא הכתובים להיפך שנראה יותר".

והיינו, שהפסוק "חטאים תרדוף רעה" נאמר בספר משלי, שהוא מספרי הכתובים - ולא מספרי הנביאים, ונתחבר על ידי שלמה המלך, שעיקר ענינו הוא בחכמה, "החכם מכל אדם" - ולכן מסתבר לומר שהוא נאמר כמענה של ה"חכמה" ולא של ה"נבואה";

ואילו הפסוק "הנפש החוטאת היא תמות" נאמר בס' יחזקאל, א' מס' הנביאים ששייך ליחזקאל הנביא, וא"כ פשוט שהוא בא בתור מענה של ה"נבואה" ולא של ה"חכמה".

אמנם למעשה, הרי דוקא גירסא זו - כמו בס' ווי העמודים - נתקבלה בס' חסידות, וכן הוא בלקו"ת דרושי ש"ש סז, ד. ובעוד דרושים. ונתבאר בארוכה הדיוק שבגירסא זו בסה"מ מלוקט ח"ה עמ' יז ואילך.

ולכאו' צ"ע, וכקושיית רבינו:

איך אפשר להפך היוצרות, ולייחס הפסוק "חטאים תרדוף רעה" שנאמר בס' משלי - חכמת שלמה - ל"נבואה", ואילו את הפסוק "הנפש החוטאת היא תמות" שנאמר בס' יחזקאל - יחזקאל הנביא - ל"חכמה"?!

ב. והנה נקודת הביאור היא לכאו' בפשטות, שאף שבכללות משלי שייך לחכמה ויחזקאל לנבואה, הרי כמובן שביחזקאל יש גם את ענין החכמה, מלבד היותו נביא, ולאידך מובן שס' משלי - עם היותו חכמה - הרי נכתב ברוח הקודש ולכן נכלל בכתבי הקודש, ושייך להגדירו כנבואה. וראה בארוכה במורה נבוכים ח"ב פמ"ה, על זה ששלמה כתב דבריו ברוה"ק, ומסיים: "וגם אלה כולם נקראים נביאים על דרך ההכללה". וראה גם סוטה מח, ב: "מאן נביאים הראשונים? אמר רב הונא: זה שמואל ודוד ושלמה".

אמנם כד דייקת שפיר י"ל יתירה מזו, שהפסוק "הנפש החוטאת היא תמות" שנאמר ע"י יחזקאל הנביא, הנה לא זו בלבד שאפשר להגדירו כחכמה, אלא שמוכרח לומר שעיקר ענינו הוא חכמה - ולא נבואה. ולכן א"ש שהוא המענה של ה"חכמה" דוקא, ולא של ה"נבואה" (לגירסא זו).

והביאור בזה:

הנה בשיחות יט"כ והתוועדויות שלאח"ז תשכ"ח י"ל ע"י 'ועד הנחות בלה"ק' לג' תמוז תשס"ד מביא רבינו דברי הגמ' בסוף מכות: "ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום . . משה אמר פוקד עון אבות על בנים, בא יחזקאל וביטלה שנאמר הנפש החוטאת היא תמות".

ומקשה רבינו, איך בכח הנביאים לבטל גזירה של משה? הרי ביטול גזירה הוא ענין השייך לבית דין - ומה שייך זה לנביא שאינו רשאי לחדש דבר?

ומתרץ (בנוגע לנדו"ד), שאכן הנביאים ביטלו את הגזירה בכח חכמתם, בכח היותם בית דין וכו'. ומה שמדגישה הגמ' את ענין הנבואה - "באו ארבעה נביאים וביטלום" - הוא מצד שביטול הגזירה מבוסס על דבר מסויים שנודע להם בכח נבואתם.

ובלשון השיחה שם: "איתא בגמ' בפירוש הכתוב שנאמר ביחזקאל "והתוית תו", "תיו . . תמה זכות אבות".

וכיון שיחזקאל היה נביא, וידע ש"תמה זכות אבות", לכן בא וביטל גזירת משה להיות "פוקד עון אבות על בנים", ואמר "הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב גו'" - דכיון שנחסר הקישור בין האבות לבנים בנוגע לענין הזכות, "מדה טובה" ש"מרובה" מהמדה ההפכית, אין מקום שיהיה קישור ביניהם בנוגע לענין העונש. ולכן, גם כאשר "אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם", היינו, שהחטא של הבנים קשור ובא בהמשך לחטא האבות - הנה לאחרי ש"תמה זכות אבות", שזכות האבות אינה עומדת לבנים, אין להעניש את הבנים כדי שיזכו האבות". עכ"ל השיחה.

ונמצא מזה, שהפסוק "הנפש החוטאת היא תמות" - אמר יחזקאל בתור חכמה דוקא:

כיון שנודע לו ע"י הנבואה ש"תמה זכות אבות" - לכן מזה הסיק, ע"י חכמתו, שאין מקום עוד לגזירה של "פוקד עון אבות על בנים", ולכן "הנפש החוטאת היא תמות" דוקא, ולא שהבן ימות בשביל האב.

כלומר, שאמנם הבסיס לדבר זה הוא מה שנודע ליחזקאל ע"י כח הנבואה, אבל זה רק הבסיס לענין, שנודע לו שתמה זכות אבות - ועצם ה"ניתוח" ההגיוני, שכיון ובטלה זכות אבות לענין הזכות לכן אין מקום לחבר בין האבות והבנים לענין החובה, הרי מסקנה זו עשה יחזקאל בכח חכמתו, ופסק דין זה נאמר על ידו דוקא בתור חכם היושב בבית דין, שהוא דוקא ביכולתו לבטל גזירות וכו' [וה"נבואה" כאן היא רק בתור סיוע צדדי].

ג. ולפ"ז, יש להוסיף ולבאר עוד:

כמבואר בחסידות (שם), הנה חכמה היא מדריגה יותר נחותה מנבואה. והיינו, שהסדר הוא מן הקל אל הכבד, בתחילה המענה שע"י חכמה שהיא במדריגה נחותה יותר ושייכת יותר לגדרי העולם, ורק אח"כ המענה ע"י נבואה שלמעלה מגדרי העולם.

ולכן מתאים היטב שהפסוק ביחזקאל שייך ל"חכמה" שלמטה יותר, ואילו הפסוק במשלי שייך ל"נבואה" שלמעלה יותר:

הפסוק ביחזקאל מדגיש מצב של שפלות וירידה, דור של חורבן ביהמ"ק, שלכן "תמה זכות אבות" - ועל בסיס זה קובע יחזקאל ש"הנפש החוטאת היא תמות". וא"כ, זה מדגיש את ענין ה"חכמה" שלפי גדרי העולם, ואין מתחשבים בה"זכות אבות" שלמעלה מהעולם, אלא דוקא לפי גדרי העולם המצומצמים;

אולם הפסוק במשלי נאמר ע"י שלמה המלך, במצב נעלה ביותר של גילוי אלקות בביהמ"ק וע"י הנביאים וכו', באופן שלמעלה מהעולם וכמבואר בחסידות בארוכה - וא"כ זה מדגיש את ענין ה"נבואה" שלמעלה מגדרי העולם, שלכן הכפרה היא באופן נעלה יותר וכו'.

שונות
יחודו של פסוק בפרק ק"ה
הרב שמואל הלוי הבר
מח"ס אפריון לרבי שמעון

(קה, א.) "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו"

הנה פסוק זה נכתב שלשה פעמים, א. בישעיהו (יב, ד.); ב. בתהלים (קה, א.);ג. בדבה"י (א' טז, ח), וסדר אמירתו הינו מלמטה למעלה, היינו שהנאמר בדבה"י היה פעם ראשונה שאמרו ושרו פסוק זה.

לאחר שהעלו הארון מבית עובד אדום הגיתי לתוך האהל בעיר דוד כמסופר בארוכה בדברי הימים (שם) ומפורש שם (ז-ח) ביום ההוא אז נתן דוד בראש להדות לה' ביד אסף ואחיו הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילתיו.

ואח"כ נאמר זה בתהלים, (יחד עם עוד חמשה עשר פסוקים - בשינויים קלים) ואחר כך אמרו ישעיהו הנביא.

והנה מהפסוקים בדבה"י שם משמע דתיקן דוד שיאמרו מזמור זה לפני הארון בכל יום כדכתיב (שם לז) ויעזב שם לפני ארון ברית ה' לאסף ולאחיו לשרת לפני הארון תמיד (בשיר -רש"י) לדבר יום ביומו. (ערב ובקר -רש"י).

ובספר סדר עולם רבה (סימן יד) מפורש כן וז"ל: "ויהי דוד וזקני ישראל (דברי הימים א' טו, כה) ויביאו את ארון האלהים . . ויכל דויד מהעלות . . ויתן לפני ארון . . ביום ההוא וגו'. בשחר היו אומרים הודו לה' קראו בשמו (שם טז, ח) עד אל תיגעו במשיחי (שם כב) ובערב היו אומרים שירו לה' וגו' (שם כג) . . וכך היו אומרים כל ארבעים ושלוש שנה בציון עד שהביאו שלמה לבית העולמים".

וכן הביאו משמו הראשונים כדלהלן.

ומטעם זה תקנו הראשונים להנהיג לומר מזמור זה בכל יום בשחר ולאמרו כמו שהוא כתוב בדברי הימים ולא כמו שהוא בתהלים כמפורש בספר האשכול פסוקי דזמרה (ה, ב) וז"ל: "ונהגו לפתוח אחר מדרש רבי ישמעאל בהודו לה' קראו בשמו. ולי הכותב נראה [ד]מפני זה הטעם פותחין בהודו לפי שכל אותן שנים שהיה הארון ביריעה תקן דוד שיהיו אומרים לפניו זה המזמור כמו שנכתב בספר יוחסין, ומפורש בסדר עולם כי בתמיד של שחר היו אומרים מהודו עד ובנביאי אל תרעו, ובתמיד של בין הערבים היו אומרים משירו לה' כל הארץ עד והלל לה'. ומפני שהזכרנו סדר הקרבנות אנו אומרים זה המזמור" וכן כ' הכל בו (סימן ד) בשמו.

וכן מפורש בטור אורח חיים (סימן נא) וכ"כ הבית יוסף אורח חיים (סימן נ) בשם 'ארחות חיים' הלכות ברכות (סימן יח-כ). וכ"כ בשו"ע אדמו"ר (סימן נא ס"א) "ויש מקומות שנוהגין להוסיף הודו לה' קראו בשמו כאשר הוא כתוב בספר דברי הימים לפי שדוד קבעו לאמרה בכל יום לפני הארון".

והנה בספר המנהגים איתא דמגביה הש"ץ קולו באמירת הודו . . עלילותיו, היינו שפסוק זה צריך הש"ץ לומר בקול, ורשום על זה מרשימות כ"ק אד"ש, אך לא מבואר הטעם.

ונראה דמקורו בדברי הרוקח בפירושו על הסידור שכ' "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו מה שחזן אומר תחלה הפסוק ואח"כ הקהל, מפני שנמצאו סמך בדברי הימים, ביום ההוא אז נתן דוד בראש להודות לה' ביד אסף ואחיו הודו לה', מלמד שאמר לאסף להודות בראש להתחיל תחלה ואח"כ הצבור".

ומהזהר פרשת ויקהל (קצו, א) נראה ששירה זו מקורה מימות עולם והיא שירת השמש בכל יום כדאיתא התם: "בשעתא דנטיל שמשא בגלגלוי פתח קל נעימותא ואמר שירתא ומאי שירתא קאמרי (שם קה) הודו לה' קראו בשמו וגו', (שם) שירו לו זמרו לו וגו', וישראל משבחן לקודשא בריך הוא ביממא עם שמשא, הדא הוא דכתיב ייראוך עם שמש . . א"ר אלעזר אלמלא דבני עלמא אטימין לבא וסתימין עיינין לא יכלין למיקם מקל נעימותא דגלגלא דשמשא כד נטיל (ונפיק) ומשבח קמי קודשא בריך הוא".

ועפי"ז יומתק הא דאיתא בגמרא עבודה זרה (כד, ב) דשירה זו אמרו הפרות עוד בימי שמואל כשהחזירו הפלשתים את הארון על הפרות כמסופר בארוכה בשמואל (א. ו, יב) וכתיב שם וישרנה הפרות בדרך, ואמרו חז"ל בעבודה זרה (שם) "מאי וישרנה? א"ר יוחנן משום ר"מ: שאמרו שירה; ורב זוטרא בר טוביה אמר רב: שישרו פניהם כנגד ארון ואמרו שירה.

ומאי שירה אמרו? א"ר יוחנן משום ר"מ: (שמות טו) אז ישיר משה ובני ישראל. ור' יוחנן דידיה אמר: (ישעיהו יב) ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו וגו'".

ולכאורה מנא לי' לפרות שיר זה שמקורו על ידי דוד לאחר זמן, ועפ"י דברי הזהר יומתק דזה שירת השמש בכל יום ויתכן דשומעים הבעלי חיים שירת השמש.

ונראה דבכל זאת יחודו של פסוק זה וגולת כותרתו הוא בעיקר בזה שיאמרוהו בימי גאולה העתידה כמפורש בישעיה (יב, ד) ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילתיו.

והטעם דיחודו ביום הגאולה דוקא, נראה דהוא משום דכתוב בו קראו בשמו.

דהנה שמו הכוונה לשמו המיוחד והמפורש והוא שם הוי"ה, ולקרוא ממש בשם הוי"ה זה יהיה דווקא לעתיד לבוא, כדאיתא בפסחים (נ, א):

"והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, (זכריה יד, ט) אטו האידנא לאו אחד הוא? - אמר רבי אחא בר חנינא: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה, על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא - כולו הטוב והמטיב.

ושמו אחד, מאי אחד, אטו האידנא לאו שמו אחד הוא? - אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד נקרא ביו"ד ה"י, ונכתב ביו"ד ה"י. סבר רבא למדרשה בפירקא. אמר ליה ההוא סבא: לעלם כתיב.

רבי אבינא רמי: כתיב, (שמות ג) זה שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר. אמר הקדוש ברוך הוא: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת".

ומלבד טעמים נעלמים ונעלים נראה לומר גם בפשטות דהרי אמרו חז"ל (מדרש תנחומא ס"פ תצא) עה"פ (שמות יז, טז) כי יד על כס י-ה, אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק (וכן הביא רש"י עה"פ), היינו שאין שם הוי"ה שלם בזמן הגלות ולכן אף שכתוב שם הוי"ה אין לקראו בשם זה, עד לגאולה העתידה שימחה זרעו של עמלק ויהיה השם שלם ואזי כשם שהוא נכתב כן הוא נקרא.

ולכן נאמר ואמרתם ביום ההוא הודו להוי"ה קראו בשמו, היינו שאזי דווקא יקראו בשמו ממש.

רמזים למנהג חב"ד

הנה מנהג חב"ד לאמר המזמור המתאים למספר שנות האדם מקורו מקבלה שיש בידנו מהבעש"ט כמובא בקובץ מכתבים שבסוף ספר תהלים והוא ממכתב כ"ק אדמו"ר הריי"ץ ט' טבת תש"ט להרב מיכאל דבורקין.

וכן יש מאמר קצר מאדה"ז ד"ה 'דוד מלך ישראל', נדפס במאמרי אדה"ז הקצרים (עמ' שמא) ושם מסיים "לכן צריך כל אחד לאמור הקפיטל שהוא עומד בשנה זו ולהלל בתהלות". ועיין בשיחת כ"ק אדמו"ר ש"פ וישב תשכ"א מבאר המאמר הקצר. והנה לא ברור במכתב אם זוהי תקנת הבעש"ט או שהיה זה מנהג עתיק שהבעש"ט מסר או גילה.

ונראה לומר שזה מנהג עתיק ומקורו עוד בימי האבות בימי יעקב אבינו. דהנה ידוע שיעקב היה אומר פרקי תהלים כמבואר במדרש בראשית רבה (פרשה סח) עה"פ 'וישכב במקום ההוא', "רבי יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אמר כאן שכב אבל כל י"ד שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב, ור' נחמיה אמר כאן שכב אבל כל כ' שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב.

ומה היה אומר, ר' יהושע בן לוי אמר ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים, מאי טעמיה (תהלים קכד) שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל, ישראל סבא, ר' שמואל בר נחמן אמר כל ספר תהלים היה אומר מה טעם (שם כב) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, ישראל סבא".

אך מצאתי מציאה נפלאה בספר מגלה עמוקות - שהיה כמאה שנה לפני הבעש"ט - ומשם נראה שיעקב אבינו גם נהג לאמר הפרק לפי מנין שנותיו, והוא בספרו על פרשת ויצא (עמ' פב).

ושם כ' דעפ"י המדרש בראשית רבה (ריש פרשה סט) הנה מזמור צמאה לך נפשי וגו' (סג) בתהילים אמרו יעקב אבינו כשנתברך מהקב"ה לאחר מחזה הסולם, ומבאר שם דלכן מתחיל המזמור בשמות אלקים אלי כי התפלל נגד עשיו וישמעאל (ו"צמאה" בגי' "סולם") ולכן מזמור זה הוא סג כי יעקב אבינו היה אז בן סג שנה. (כמ"ש בסדר הדורות ומובא בפירש"י עה"ת סוף פרשת תולדות). עיי"ש בארוכה, וזה רמז נפלא.

ומוצאים כמו כן רמזים בפרקים עצמם כמו מזמור עא שכתוב בו "וגם עד זקנה ושיבה אלקים אל תעזבני", והרי מזמור זה מתחיל לאמר מי שהגיע לגיל שבעים וכבר אמרה המשנה (אבות פ"ה מכ"א) בן שבעים לשיבה.

ויש שיחה נפלאה מכ"ק אדמו"ר נדפס בלקוטי שיחות ח"י (עמ' 75) ושם נראה דכן נהג דוד המלך עצמו שאמר מזמור ע"ב בשנת הסתלקותו שחי שבעים שנה, ומבאר שם דלגבי דוד המלך אשרי ולמה רגשו חדא פרשתא היא ולכן מזמור עב היה כמזמור עא שאומרים כשמגיעים לגיל השבעים, עיי"ש בארוכה. וכן מבואר שם בהערה רמז במה שכ' הרחב פיך בפרק פא האומרו מי שמגיע לגיל שמונים. עיי"ש.

ושמעתי מידידי הרב מיכאל שי' זעליגסאן הערה נפלאה דהרי ידוע שהרמב"ם כ' פסוק מתהלים בריש כל ספר מי"ד ספרי משנה תורה, והנה רובם ממזמור קיט, אך הפסוק שמביא בריש הספר משנה תורה הוא משך חסדך לידעיך וצדקתך לישרי לב, והוא מתהלים מזמור לו.

ועפ"י מה שכ' בספר הדורות דיש האומרים שהרמב"ם התחיל את חיבורו בהיותו בשנת השלשים ושש, הרי יומתק ביותר שאמר אז מזמור ל"ו.

שונות
לשון התורה
הרב יוסף דב קרינסקי
תושב השכונה

בשנים הראשונים, ב770 בזאל הקטן למעלה, בצד השמאל בין הארון קודש והדלת, הי' ארון ספרים מהרצפה עד התקרה מלא ספרים, ש"ס, שולחן ערוך, מדרשים, וכו'.

מפעם לפעם הרבי הי' יוצא מהמשרד (מחנה ישראל) לעיין באיזה מראה מקום ושב להמשרד שלו.

פעם למדתי עם החבר שלי ר' יצחק פלאהר ע"ה, בפרשת תרומה פרק כה פסוק כב, והי' קשה לנו הרש"י ד"ה "ואת כל אשר אצוה אותך". שהרי בחומש כתוב תיבת את כל בלי ווא"ו, וברש"י כתוב ואת עם ווא"ו?

פתאום נכנס הרבי לעיין באיזה מראה מקום ושאלנו אותו שאלה זו. הרבי לקח גמרא שבת נה, ב. והראה לנו את התוספות ד"ה 'מעבירם כתיב' ואמר לנו לראות את הגליון הש"ס מהגרע"א שהביא הרבה פעמים שיש גרסאות שונות בתנ"ך וגם את הרש"י הזה הביא שם.

ובכל שנה כשלומדים חת"ת מיום ב' דתרומה הענין חוזר ונעור במחשבתי*.


*) ראה לקו"ש חכ"ט עמ' 51 הערה 17. המערכת.

שונות
פענוח ר"ת - ספר שה"פ
הרב בנימין זאב לנדא
ברוקלין, נ.י.

בד"ה וכל העם תרס"ה בתחלתו מציין לספר "שה"פ" על פסוק אחת דבר אלקים. ופוענח הר"ת בספר 'שיעורים בחסידות' - שולחן הפנים.ופלאה הוא, איך פותחים ר"ת בלי בדיקה ובירור. מי שמע כזאת (ספר בשם זה על תהלים) מי ראה כאלה (הנזכר ספר זה בכל ספרי רבה"ק)?ונלע"ד שצ"ל - שער הפסוקים, והכוונה לספר הליקוטים להאריז"ל עה"פ, עיין שם. (בשער הפסוקים אין פירוש על פסוק זה).

שונות
כמה הערות ותיקונים בספר 'קיצור תולדות חב"ד'
הת' לוי יצחק ליין
תלמיד בתו"ת מאנטרעאל

א. בענין הליכת ר' ברוך ורבנית רבקה להבעש"ט לקבל ברכה שיולד להם זרעא של קיימא: בספר 'קיצור תולדות חב"ד' שי"ל ע"י הריי"צ קמינצקי עמ' 14 מביא שעברו עשרה חדשים מיום נישואיהם של ר' ברוך והרבנית רבקה והם עדיין לא נפקדו, החליטו בני הזוג לנסוע להבעש"ט.

ומביא מראי מקום לזה: שיחות תש"ג עמ' 163;153, שיחות תש"ד עמ' 162, שיחות תש"ה עמ' 127. ולהעיר שבסה"ש תש"ג שם (עמ' 153) כשמדבר אודות זה שלא נפקדו ר' ברוך והרבנית רבקה עשר חדשים אחר החתונה כ' שר' ברוך הלך אז עם חבירו בהסכמת אשתו להבעש"ט במנ"א תק"ד (ולא הלך אז עם זוגתו). וגם בסה"ש תש"ד שם (עמ' 162) מדבר אודות נסיעת ר' ברוך לבד לאחר כמה חדשים שלא נפקדו רק בסה"ש תש"ה שם (עמ' 127) מדבר אודות נסיעת ר' ברוך עם הרבנית רבקה באלול, כשעבר שנה אחר החתונה והם עדיין לא נפקדו. וממשיך שם בעמ' 14 וז"ל: "לפני שר' ברוך והרבנית רבקה עזבו את מעז'יבוז' הם נכנסו אל הבעש"ט לקבל ברכת הפרידה, הרבנית רבקה שהיתה במצב של התעוררות גדולה אמרה לבעש"ט: שהשי"ת ימלא את ברכתו הקדושה של הבעש"ט בבן זכר חי וקיים, היא תקדיש אותו לתורה ועבודה בדרכו של הבעש"ט, היא נדרה את אותו נדר שנדרה חנה (אמו של שמואל). הבעש"ט ברכם, והם נסעו שמחים וטובי לב".

ואינו כותב מראי מקום לדבריו הנה, א. המראי מקום למה שכ' (חוץ ממ"ש אודות הנדר) צ"ל סה"ש תש"ה עמ' 128. ב. המראי מקום אודת הנדר שנדרה הרבנית רבקה צ"ל סה"ש תש"ה שיחת פורים עמ' 72. ג. על זה שכתב שתי הענינים של הקדשת בנה לתורה ועבודה בדרכו של הבעש"ט ושל נדרה ביחד תמוה שהלא הם שני דברים נפרדים. שזה שאמר הריי"ץ שהרבנית רבקה נדרה כמו חנה משמע ממש. שלא רק שתקדיש אותו לתורה ועבודה בדרכו של הבעש"ט אלא כמו חנה שהיא נדרה ליתן את בנה. כך הרבנית רבקה רצתה ליתן את בנה להבעש"ט. וצריך להוסיף כמ"ש שם בהשיחה סה"ש תש"ה עמ' 72. שאחר שהבעש"ט אמר לר' ברוך ולרבנית רבקה להעלים מהילד אודותיו אמרה הרבנית רבקה שהיא נדרה נדר כמו חנה. והאם הבעש"ט רוצה להתיר את נדרה.

ב. בענין האפשערעניש של אדה"ז ע"י הבעש"ט: בספר הנ"ל עמ' 16, מביא שם שכשאביו של אדה"ז ר' ברוך בא לבעש"ט לר"ה תק"ז. הנה לכאו' ע"פ שיחת ח"י אלול תש"ה עמ' 130 צ"ל תק"ח וצריך תיקון. וממשיך שם ומספר אודות האפשערעניש של אדה"ז ע"י הבעש"ט בח"י אלול תק"ח ואח"כ מספר אודות אדה"ז כשהי' בן חמש שנים שחש ששערי תורה פתוחים לפניו ואינו מביא מראי מקום על מ"ש אודות ה"אפשערעניש". אלא הוא מביא מראי מקום למה שכ' אודות אדה"ז כשהוא הי' בן חמש שנה סה"ש ת"ש עמ' 127 ושם מדבר בענין אחר שכשהי' אדה"ז בן חמש שנה ידע הענין של "ונשמות אני עשיתי" אודות השתי נפשות הנה"א והנה"ב ומדבר שם על הבנתו בענין הנה"א והנה"ב ואיך שאחר זמן הבין שיש גם נה"ש ע"י שם וצריך תיקון א. המראי מקום אודות ה"אפשערעניש" צ"ל סה"ש תש"ה עמ' 131-130 ב. המראי מקום אודות אדה"ז כשהי' בן חמש שנה שחש ששערי תורה פתוחים לפניו צ"ל סה"ש תש"ה עמ' 131 (סעי' יט)

ג. בענין בירור השם של הרבנית חי' שרה בת אדמו"ר האמצעי ושם בתה הרבנית גיטל: בספר הנ"ל דור שני עמ' 111 מביא שבת אדמו"ר האמצעי שנקראה שרה אחרי אחותה שנפטרה בצעירותה, שמה הי' חיה שרה ובתה שהתחתנה עם הרז"וו לעמפערט שמה הי' צבי' גיטל. וצריך תיקון דבאגרות קודש ממורנו הרש"ב נ"ע ח"א עמ' שמז בההערות מביא שם מכתב ממרת גיטל בת חי' שרה (בת אדמו"ר האמצעי) והיא חותמת בסוף המכתב ברכה צבי' גיטל בת חנה חי' שרה.

ד. בענין מה שמובא ב"היום יום" אודות הצדיק הגאון ר' אברהם סענדער: בספר הנ"ל דור רביעי עמ' 179 אחר שכ' אודות הצדיק אברהם סענדער מביא שב"היום יום" מובא שהוא הי' הבן השלישי (של אדמו"ר מהר"ש) ולכאורה זה שהרבי כ' ב"היום יום" את השם של אברהם סענדער אחר הרז"א והרש"ב אפשר הי' להרבי איזה כוונה כמוסה בזה אבל בטח הרבי לא כיון שאברהם סענדער הי' הבן השלישי של אדמו"ר מהר"ש שהרי בסה"ש קיץ ת"ש עמ' 99 כתב שאברהם סענדער נפטר כשהי' בן שמונה שנים עוד בחיי הצ"צ שמובן מזה שהוא הי' הבכור וכמו שהרבי בעצמו מביא סיפור הדברים משיחה זו בספרו ס' התולדות אדמו"ר מהר"ש (תש"ז).

ועוד שכ' ב"היום יום" בדור א' אחיו של אדה"ז א. הרה"ג הרה"ח ר' יהודה ליב ב. הרה"ג ר' מרדכי ג. הרה"ג הר' משה ולפי לקו"ד עמ' 158 (סה"ש תש"ב עמ' 150) שר' מרדכי הי' שנה יותר צעיר מאדה"ז ולפי סה"מ תש"ט עמ' 87 ברשימה תרנ"ו שכשאדה"ז הי' בן שבע שנים הי' הר' יהודה ליב בן שלש שנים עי' שם בארוכה ואולי הי' להרבי איזה כוונה כמוסה בזה שכ' ר' מרדכי אחר הר' יהודה ליב ואולי אפשר לומר שהרבי לא בא בה"יום יום" להגיד סדר שנולדו וצע"ק.

שונות
טעות בשולשלת היחס שהובאה בסה"ש
הת' לוי יצחק ליין
תלמיד בתו"ת מאנטרעאל

בסה"ש תש"ב שיחת יו"ד כסלו עמ' 18 כ': "הרה"ח ר' אהרן סיפר אז להוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק (הרש"ב נ"ע): האבא של ר' אהרן סיפר שר' ברוך ר משה'ס הי' תלמיד של הבעש"ט . . הסבא של אדה"ז מצד אביו הי' הגאון ר' משה . . בנו ר' שניאור זלמן הי' גאון שלא פסק פומי' מגירסא הוא הי' החתן של ר' אברהם ששידך את בתו רבקה לו לאשה והיתה למדנית ולמדה יחד עם הרבנית גיסתה רחל. וכאשר נסע ר' משה מפראג העתיקו בני הגאון ר' משה, וחתנו הגאון ר' קדיש לעיר וויטעבסק אשר היתה עיר הגבול בין פולין לרוסיא - נקראת מאסקוויטן.

בעת ההיא נתפרסם הצדיק נסתר מורנו ר"י בעש"ט. והגאון ר' שניאור זלמן נסתלק ונשארו בנו הגאון ר' ברוך ובתו הרבנית רבקה בעיר ליאזנא היתום הצדיק ר' ברוך נעשה תלמידו של הבעש"ט ואחותו הרבנית רבקה היתה למדנית גדולה וע"פ הוראת הבעש"ט נשאה הגאון הצדיק ר' יוסף יצחק כשהייתי ילד מספר הזקן ר' ברוך..." ע"כ.

ונראה דצריך תיקון א. ר' שניאור זלמן (בן ר' משה) לא הי' החתן של ר' אברהם אלא כידוע ומפורסם הוא הי' חתן ר' ברוך בטלן ב. שם אשתו לא הי' רבקה אלא רחל (וגם לא ידוע לנו שהי' לה גיסה בשם רחל) ג. בני הגאון ר' משה לא העתיקו לעיר וויטעבסק אלא היו מהם שהעתיקו מגורם עם האבא שלהם לעיר מינסק ושתים מהם העתיקו מגורם לעיר ארשא, ורק ר' קדיש חתן ר' משה ור' שניאור זלמן העתיקו מגורם לעיר וויטעבסק ד. לא הי' לר' שניאור זלמן בת בשם רבקה. אלא בשם דבורה לאה (והיא נשאה הגאון ר' יוסף יצחק ע"פ הוראת הבעש"ט) ה. לא נשארו (ר' ברוך ואחותו דבורה לאה) בעיר ליאזנא אלא בעיר וויטעבסק.

ואפשר לומר שהקטע שכ' בהשיחה אודות זלמן "שהוא הי' חתן ר' אברהם ששידך את בתו רבקה לו לאשה (והיתה למדנית) ולמדה יחד עם הרבנית גיסתה רחל" מקומו בסוף השיחה כשמדבר אודות ר' ברוך, שכך הי' שהוא הי' חתן ר' אברהם ששידך את בתו רבקה לו לאשה, ורבקה למדה עם הרבנית גיסתה דבורה לאה (ושם רחל טעות הוא)

ולהעיר שעפ"ז מ"ש בתחלת השיחה "ר' ברוך ר' משה'ס" "והסבא של אדה"ז מצד אביו הי' ר' משה". ר' משה לא הי' אביו של ר' ברוך אלא סבו ובמילא ר' משה לא הי' סבא של אדה"ז אלא סבא רבה שלו.

ובסוף הקטע של השיחה: "כשהייתי ילד מספר הזקן ר' ברוך..." צ"ל הזקן ר' אהרן (ע"פ התחלת השיחה) (עי' כ"ז: בס' הזכרונות פרקים י',כ',פ' (צד), קיד, קל, קלא, בסה"ש תש"ג שיחת ח"י אלול עמ' 151, וסה"מ תש"ט עמ' 42.

שונות
אם נשים שוות לאנשים בקדושתן [גליון]
הרב פסח צבי שמערלינג
שליח כ"ק אדמו"ר - פאר ראקאווי, נ.י.

בגליון תתקח (עמ' 138), הקשה הרב ח.ר. על מ"ש באגרות משה דלענין קדושה שוות הנשים לאנשים, ממשנה בהוריות ועוד, דמוכח שקדושת האנשים יתירה על קדושת הנשים.

ובגליון תתקיב (עמ' 90) השיג עליו הרב א.ז.וו. דלהא ודאי - לענין עצם החפצא דקדושת ישראל - אין שום חילוק בין איש לאשה. ומ"ש הרמב"ם שהוא מקודש ממנה, כוונתו לענין קדושה ומעלה נוספת, אבל אין זה נוגע כלל לעצם קדושת ישראל - שבזה שוות הנשים לאנשים. והוסיף וכתב שם לתמוה על מה שהרב ח.ר. הביא מקורות לענין פחיתות האשה, דהרי פשיטא שלשונות כאלו אינם מתאימים כלל וכלל לדרכו של רבינו. והגם שנמצא כזה בספרי גדולי ישראל ראשונים ואחרונים, הרי לנו אין לנו אלא דרכו של רבינו, שגילה, שמצד עצמותן נשים שוות בקדושתן ובמעלתן וכו' וכו', ואדרבה.

בגליון תתקיד (עמ' 81) כבר השיב לו הרב ח.ר. בארוכה בטוב טעם ודעת להבהיר את הפשוט בלאו הכי שמעולם לא התכוון לענין עצם קדושת ישראל, שאכן פשוט הוא שבזה שוות הנשים לאנשים, אלא מלכתחילה הקשה על דברי האג"מ מהקדושה הנוספת שיש באנשים מחמת היותם מצווים ועומדים במצוות נוספות וכיו"ב.

ברצוני להתייחס עוד למ"ש הרב א.ז.וו. שם ש"פשיטא שהמקורות שהובאו לענין פחיתות האשה וכו' אינם מתאימים כלל וכלל לדרכו של רבינו, שגילה, שמצד עצמותן נשים שוות ממש בקדושתן ובמעלתן וכו' וכו', ואדרבה".

לדידי אין הצהרה זו פשוטה כלל וכלל (וכפי שכבר השיג עליו בזה ג"כ הרב ח.ר. בגליון תתקיד שם - על מ"ש "דאחרי שנתגלה ע"פ פנימיות התורה, שוב נתחדש מבט שונה לגמרי גם בהלכה" - ממ"ש הפוסקים לענין ברכת שלא עשני אשה וברכת שעשני כרצונו). וצע"ג אם אכן כ"ק אדמו"ר זי"ע שינה בזה מהמקובל מדורות קודמים, וכדלקמן.

ראשית כל צריך להבהיר דבר שהי' צריך להיות מובן וגם פשוט לכאו"א, אבל בדורותינו אלו שהבלבול גובר אין זה פשוט. והוא, שכאשר מוצאים אנו בדברי גדולי ישראל ראשונים ואחרונים בענין פחיתות האשה, אין זה מצד התנשאות עצמית של האנשים על הנשים כמו אצל כל אומות העולם, שזו התנשאות ריקה מתוכן פנימי ושיסודה בגאוה וישות שהן מדות מגונות ביותר ח"ו, כי אם שאמרו מה שאמרו מפני שהאמת כן הוא ע"פ תורה, ומלכתחילה ראו את מעלת האנשים מצד הענין הפנימי והאמיתי שבזה (שיש להן יותר מצוות וכו'). אדם החי בזמננו ומושפע מהדיונים התמידיים ע"ד מעמד האשה מאד קשה לו להבדיל בין א' לב', וקשה לו עוד יותר לקבל שיתכן דבר כזה באמת - בלי פניות אישיות.

מה שחידש כ"ק אדמו"ר הוא זה שהדגיש יותר את מעלתן של ישראל. אבל דבריו הק' מיוסדים על מה שנאמר במעלת הנשים בספרים קדומים, נגלה וקבלה וכו'. כ"ק אדמו"ר רק האריך בזה יותר והדגיש את זה יותר.

אך כל זה כשמדובר על מעלת הנשים בפ"ע. אבל בהשוואתן לאנשים, הרי ע"פ תורה מעמדן פחות יותר, ויש לזה אין ספור דוגמאות (כמה מהם הביא הרב ח.ר. בהערותיו כבר), וגישה זו לא שינה כ"ק אדמו"ר כלל. ולראי' שגם כ"ק אדמו"ר סבר כן (ולא כדברי הרב א.ז.וו. שדרכו של רבינו שונה בזה), אצטט ממ"ש בלקו"ש חי"א שיחה א' לפ' תרומה:

"עבודה מסודרת בכחות פנימיים ומקיפים ("תרומת המשכן") שעיקר ענינה לא יתכן אלא בגדול וכו', באיש שכחותיו הפנימיים הם בשלימות ובדרגא המתאימה לעבודה פנימית". ושם בהמשך השיחה מביא זה שרק אנשים חייבים בק"ש (ותפילה), וע"ז מעיר בהערה 34 שם: "ואף שהטעם ע"פ נגלה בזה לפי שהיא מ"ע שהזמן גרמא, הרי מזה עצמו מובן שכמו שהיא מוגבלת בזמן כו' כן היא מדודה ומוגבלת בכחות האדם, כבפנים".

ה"שינוי" הוא רק שכ"ק אדמו"ר הדגיש יותר את הצד השני, אבל אין להבין זאת כשינוי בעצם הענין. שהרי ע"פ תורתנו הק', ובמיוחד ע"פ הלכה, מעמד האשה פחות ממעמד האיש בהרבה ענינים, ואכמ"ל.

שונות
הקפות לנשים - "שני כתובים" וה"כתוב השלישי" [גליון]
הרב יוסף יצחק גרינברג
שליח כ"ק אדמו"ר, אנקארדעזש, אלאסקא

בגליון תתצט (עמ' 74) כתבתי בארוכה אודות ענין הקפות של שמח"ת לנשים, באם יכולים ליקח ס"ת בידם ולרקוד במקום מיוחד לנשים בלבד, שהיות ומעצם הדין אין בזה שום שאלה כלל כפס"ד ברור דהמחבר בהל' ס"ת סי' רפב ה"ט ועוד (עיי"ש בהע' בארוכה), וגם מחמת המנהג, הנה כללות מנהג הנשים בזמן שאינן טהורות בנוגע לאמירת תפלות וברכות, להכנס לביהכנ"ס ולהביט בס"ת וכו' הרי היו בזה שינויי מנהגים במשך הדורות, מן הקצה אל הקצה, ולכן בה"משנה ראשונה" - ב'יחידות' עם הרב ריסקין - צידד כ"ק אדמו"ר להתיר במקום של פיקו"נ ברוחניות להציל נשים בדורינו מלהצטרף לרפורמים כו' שאז יעברו על הי"ג עיקרים ואיסורי דאורייתא וכו', אלא שלמסקנא בה"משנה אחרונה" - בהמכתב להרב ריסקין - אסר זאת כ"ק אדמו"ר מפני היוקר והתוקף של "מנהג ישראל" היות שהמנהג שנתפשט הוא שנשים אינן רוקדות עם הס"ת בשמח"ת וכו'. וכמובן שהן ה"משנה ראשונה" והן ה"משנה אחרונה" הם רק בבחינת "שתי כתובים" ו"הכתוב השלישי", כדי לבטאות את גדולתן ומעלתן של נשי ישראל, שנוגע מאד בדורנו כדי לקרבן לתומ"צ וכו' (וראה גם בגליון שלאח"ז מה שהאריך הרב ב.א. בבירור וליבון כל המקורות והשיטות בזה, עיי"ש בארוכה).

והנה אינה ה' לידי מכתב שנכתב (בערך) בחודש שבט תשל"ו ע"י א' השלוחים שהי' בידידות נפלאה עם הרב פ.ב. (שהי' מנהל ביה"ס שייסד הרב ריסקין בשעתו) ובו מוסר דו"ח לכ"ק אדמו"ר ממה שסיפר הרב ריסקין להרב פ.ב. את המדובר בעת היחידות שלו.

לקמן אצטט קטעים מהמכתב הנ"ל בתוספת ביאורים שלי בחצאי-ריבוע:

"[לערך] בתחילת חודש כסלו1 טילפן הרב פ.ב. [וסיפר] שאתמול בלילה נכנס ריסקין ליחידות [אצל] כ"ק אדמו"ר, והי' שם כמעט שתי שעות, ודיבר עם כ"ק אדמו"ר כמה ענינים, והתוכן שכ"ק אדמו"ר עודד אותו בהנוגע לישיבה שנתייסדה על ידו.

וגם שאחד מהשאלות שהוא שאל מכ"ק אדמו"ר הי' בנוגע באם נשים יכולים להקראות לתורה [כמובן במנין של נשים וחדר נפרד] וגם באם נשים יכולים ליקח בידם ספר תורה לרקד עם התורה בשמח"ת וכו'. לפי מה שהרב ריסקין מסר להרב פ.ב. תשובת כ"ק אדמו"ר הי', שבנוגע לעלי' לתורה ישנם שאלות ביחס לאמירת הברכה כו' ובמילא זה לא, אבל בהנוגע [אם] נשים יכולות לרקוד עם ספר תורה כמו בשמח"ת, תשובת כ"ק אדמו"ר הי' שזה מותר, אבל צריכים להיות זהירות בנוגע לצניעות, היינו שהנשים ירקדו עם התורה בחדר אחר מהאנשים וכו'.

ע"ז שאל הרב ריסקין שהיתר זה לנשים עשה "טומעל" (ווארום ער האט דאס שוין מיט צוויי יאהר צוריק דאס איינגעפירט ביי עם אין שוהל (ש"היתר" זה עשה "רעש" בשעתו כאשר הוא הנהיג זאת לפני שנתיים בביהכנ"ס שלו2)) ותשובת כ"ק אדמו"ר הי' "אז א טומעל זאל עם נישט אפהאלטן, ווארום היינט דארפן נשים אזעלכע ענינים, און עס איז גאר א בפירושער דין אין שו"ע אז מען מאג" (החשש שיהי' מזה "רעש" שלא יעכב בידך מלעשות זאת, כי בזמנינו נשים צריכות לענינים כאלו, והרי זה דין מפורש בשו"ע שמותר) [כנראה הכוונה לפסק המחבר בשו"ע הל' ס"ת סי' רפב ה"ט: "כל הטמאים ואפילו נדות מותרים לאחוז בספר תורה ולקרות בו"].

...וכ"ק אדמו"ר אמר לו דוגמא מנרות ש"ק שזה ג"כ עשה טומעל, אבער נשים דארפן אזעלכע ענינים וכו' (שזה ג"כ עשה רעש, אבל נשים בזמנינו צריכות לענינים כאלו). [זה הי' בתקופה שכ"ק אדמו"ר התחיל לעורר ע"ד מבצע נש"ק] . . לפני איזה שבועות טלפון . . עוד הפעם הרב פ.ב. ואמר לי שריסקין קיבל מכתב פרטי מכ"ק אדמו"ר ואחד מהענינים שכ"ק אדמו"ר העיר, שההיתר בהנוגע לנשים לרקד עם ספר תורה, [הנה] לאחר העיון אפשר שזה אינו כו' . . איך האב דאס מער נישט געוואלט מודיע זיין (רציתי רק להודיע כל זאת לכ"ק אדמו"ר) . . אי"ה לההתוועדות של יו"ד שבט הבע"ל, יבוא הרב פ.ב. עם איזה מהתלמידים שלו. אמרתי לו להביא ג"כ [את] הרב ריסקין". ע"כ הציטוט ממכתב אחד השלוחים לכ"ק אדמו"ר מ(לערך) חודש שבט תשל"ו.

והנה למרות שכ"ז הוא רק ממה שהרב ריסקין סיפר שבכלל צע"ג אם אפשר להסתמך על זכרונו מהיחידות אם אכן דייק בהפרטים ויתירה מכך גם ממה שהרב ריסקין התלונן לפני כ"ק אדמו"ר שכאשר הנהיג זאת (כשנתיים - או כשבוע - לפני"ז) זה עשה רעש גדול וכו' משמע שכ"ק אדמו"ר רק רצה להניח את דעתו על הנעשה כבר שיש לזה מקום בהלכה וכו' ושאולי הנהגה כזו מתאימה בחוגים כאלו כמו של הרב ריסקין (מוסמכים של "ישיבה-יוניברסיטי", "יאנג יזרעאל" וכיו"ב).

בכל זאת, הנה מסגנון הדברים ומכך שסופרו ונכתבו בסמיכות ממש להיחידות, משמע (כפי שכתבתי שם בארוכה) שכ"ק אדמו"ר צידד בכחא דהתירא עדיף, כי כאמור מעצם הדין אין שום שאלה בזה, ולכן מעיקרא קסבר שצריכים למצוא את כל האופנים האפשריים במסגרת ההלכה בשביל להציל את נשי ובנות ישראל בדורינו מרדת שחת כי עלולות להצטרף לרפורמים וכו' שאז יעברו על הי"ג עיקרים ואיסורי דאורייתא וכו', שזהו ממש פיקו"נ ברוחניות.

אלא שלמסקנא בתור "משנה אחרונה" ובפרט בתור עמדת ליובאוויטש פסק כ"ק אדמו"ר לאיסור אך ורק מפני גודל חשיבות מנהג ישראל, ולמרות שכאמור היו בכללות מנהג זה שינויים גדולים במשך הדורות, מן הקצה אל הקצה, הנה בכ"ז היות וזה היפך המנהג דנשים שנתפשט שאינן רוקדות עם ס"ת בשמח"ת, ולכן המסקנא לאסור זאת אפילו במצב של פיקו"נ ברוחניות.

ובכל זאת מלימוד "שתי הכתובים"; כמה טרח ויגע כ"ק אדמו"ר למצוא אמצעים ואופנים שימריצו את הנשים להתקרב ולהתמסר לתורה וליהדות מחד, ומאידך היחס וההדרת הכבוד שהראה כ"ק אדמו"ר ל"מנהג הנשים" שנתפשט (כלשון אדה"ז (בשו"ע או"ח סי' פח ס"ב) "נהגו הנשים טהרה ופרישות בעצמן"), הרי מכל זה אפשר לראות בבחינת "הכתוב השלישי" את גדלותן ומעלתן של נשי ישראל בכלל ובדורנו בפרט, שהסברה ויחס זה אליהן תעזור לקרבן לתומ"צ, וכפי שכתבתי שם בארוכה.


1) בעתון 'כפר חב"ד' (גליון 1119) סיפר הרב ריסקין שהיחידות התקיימה בשלהי תשרי תשל"ו.

2) בעתון הנ"ל סיפר שזה אירע כשבוע לפנ"ז בשמח"ת תשל"ו.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח