E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ אחרי-קדושים - תשס"ו
הגדה של פסח
ר' יהודה הי' נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב
הרב בן-ציון ריבקין
ס. לואיס, מיזורי

כפי שנודע שיש הרבה פירושים למה ר' יהודה הי' נותן בהם סימנים. ויש לציין בזה להגדה של פסח עם פירוש הרב שבח קנעביל זצ"ל מווינא (דפוס מנורה תרפ"ד) שכתב בזה "על פי דרך חז"ל שאמרו סמנים עשה בתורה וקנה אותה (שבת קד) או אין התורה נקנית אלא בסימנים (עירובין נד) ולכן שגור בפי חז"ל בגמרא לומר וסמניך זה זה והכל בכדי לחזק הזכרון", ע"כ.

וזהו ביאורו של כ"ק אדמו"ר בסוגרים "ראה מנחות צו, א, ר"י אומר שלא תטעה וכו' לגבי לחם הפנים, כלומר שדרכו בכל מקום לעשות סימנים כדי שלא תטעה", וע"ז לקנות תורה וק"ל.

וכן ראיתי בציוני אאמו"ר בהגדתו שציין למד"ר (ח, ב) אשר שם מבוא' דענין "דצ"ך עד"ש באח"ב" הי' משום שכך הי' כתוב במטה של משה, וכן ציין להגהות מיימניות בהגדה של פסח אות ב' שהביא כמה טעמים לזה (גם הטעם שמביא כ"ק אדמו"ר משום שלא נטעה לומר דאין מקודם ומאוחר בתורה וכו' והסדר שכתוב בתהלים עח הוא הנכון).

הגדה של פסח
ברכת שהחיינו על מצות אכילת מצה
הרב בן-ציון ריבקין
ס. לואיס, מיזורי

בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים לכ"ק אדמו"ר בפסקא 'מוציא מצה' מביא בשם האבודרהם והחיד"א בברכי יוסף "ואין מברכין שהחיינו על מצות מצה כי די לו בברכתו והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור אי נמי כבר אמרו בקידוש".

ועל זה הק' כ"ק אדמו"ר, "וטעם שני צע"ג, דא"כ צריך הי' לכוין בשהחיינו דהקידוש גם על מצה וע"ד שהחיינו דקריאת מגילה שצריך לכוין על משלוח מנות והסעודה וכמ"ש השל"ה והמג"א".

ויש לציין בזה להגדת "ילקוט טוב" בעריכת הרב אליהו כי טוב שכתב בתחילת ספרו עמ' י בקטע הדלקת הנר וז"ל: "בשעה שמברכת שהחיינו על הנרות תכוון האשה לצאת ידי ברכת שהחיינו גם על שאר מצוות הלילה כשם שהאיש מכוון כך בברכת שהחיינו שאומר על הקידוש". הרי נקט כדבר פשוט שבאמת צריכים לכוין בברכת שהחיינו על שאר מצוות הלילה (כולל אכילת מצה).

ובאמת המעיין בלשונו של החיד"א בברכי יוסף לכאו' משמע כדבריו, דז"ל בסי' תעג: "דין א' ומברך שהחיינו וכו' ובזה נפטר שאין מברכין שהחיינו אמצה". משמע דתו לא צריך לברך שהחיינו על שאר מצוות מכיון שבירך שהחיינו בקידוש (דבזה מיירי המחבר שכ' מוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו מברך שהחיינו" ע"כ).

ולכאו' נראה דעיקר כוונת כ"ק אדמו"ר בקושייתו דלא ראינו למעשה שיקפידו ע"ז וינהגו כן. ויש לברר אצל מורי הוראה אם יש ענין של הידור עכ"פ בזה לכוין על שאר מצוות הלילה אם לאו. ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

הגדה של פסח
בענין כורך [גליון]
הרב איסר זלמן ווייסברג
טורונטו, קנדה

בגליון העבר (עמ' 19) מופיע ביאור ארוך מדודי הרה"ג וכו' הרעב"ש שיחי' בדברי רבינו בהגש"פ בענין כורך. ועיקר הנקודה היא שלשי' התוס' ודעימי' דדין כריכה להלל אינו אלא לכתחילה בזמן המקדש, אין הביאור דהכריכה הוא מצוה מן המובחר בקיום מצות מרור, כ"א דהוא קיום נפרד ונוסף, דלבד עצם חובת אכילת מרור איכא להלל קיום נוסף הנלמד מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו, ע"ש שהאריך לבסס חידוש זה עפ"י כו"כ דיוקים בלשונות הראשונים. והביאור בשי' התוס' והר"ן יפים ומתוקים וראוים הדברים למי שאמרם.

אמנם לענ"ד אין הכרח בדברי רבינו לקבוע חידוש הנ"ל. דהנה עיקר הקושיא בדברי רבינו הוא במש"כ דלדעת הפרמ"ג אכילת כורך אינה אלא לזכר, ולכאו' הפרמ"ג בשי' הט"ז קאי דחובה ממש לברך על אכילת מצה ועל אכילת כורך על הכריכה, עד כדי כך שבאופן שהפסיק בין הברכות להכריכה רצה הט"ז לחייבו לברך שנית, וא"כ איך כותב רבינו שלהפמ"ג הוא רק זכר.

והפשט בזה, דהפרמ"ג הרי התחיל דבריו בדברי התוס' דגם בזמן המקדש אין הכריכה להלל כ"א לכתחילה, ושוב ביאר דהמחלוקת הב"ח והט"ז אי איכא חובת ברכה על כורך, תלוי' במח' רש"י והרמב"ם אם הלל הי' כורך רק מצה ומרור או דגם הפסח הי' כורך עמהם. דהב"ח אזיל בשי' רש"י דהי' כורך שלשתן, וא"כ בזה"ז אין שום סיבה שהחכמים יחייבו אותו במצות מצה ומרור נוספות זכר למקדש כיון שבלא"ה ליכא בכריכה זו שלימות של קיום. משא"כ הט"ז ה"ה אזיל בשי' הרמב"ם דבזמן המקדש הי' הלל כורך רק מצה ומרור, וא"כ עי"ז שחכמים יחייבו אותו בחובה נוספת של מצה ומרור, הרי איכא בזה שלימות של קיום, דהרי הוא אוכל מצה של מצוה עם מרור של מצוה בכריכה אחת דוגמת הקיום שהי' עושה הלל בזמן המקדש. ומ"מ עיקר חיוב זה לכו"ע אינו אלא זכר למקדש, כיון שגם להלל הרי הי' יוצא בדיעבד גם בזמהמ"ק בלי כריכה, א"כ הרי יצא עיקר חובת מרור מדרבנן ג"כ במרור קמייתא, אלא דחכמים חייבוהו בחיוב נוסף זכר למקדש כיון שלפועל כך הי' עושה הלל בזמן המקדש. ואף שהר"ן נתקשה למה יחייבוהו לעשות בזה"ז זכר למה שלא הי' כ"א לכתחילה בזה"ב, הרי (התוס' ובעקבותיו) הט"ז אינם מוכרחים לקבל סברא זו. ולכן כ' הט"ז דאיכא חובת ברכה הן על מצה והן על מרור דכריכה, דכדי שיהא את אותו החפצא של כריכה דזמן המקדש הוצרכו חכמים לחייבו בעצם באכילת ומרור נוספים, דבל"ז אין את אותו החפצא דכריכה כיון שאין זה מצה ומרור של מצוה.

וזהו שכתב רבינו דלדעת הפרמ"ג שפיר מובן הצורך באמירת זכר למקדש כהלל, כי אף שהוא חייב בעצם באכילת מצה ומרור דכריכה, מ"מ כל עיקר יסוד תקנת חכמים אינה אלא לזכר מה שהי' עושה הלל בפועל, ולא מצד עצם מצות מצה ומרור, כיון שכבר יצא גם לדעת הלל באכילה הראשונה. ואדה"ז הרי חולק על הפרמ"ג בתרתי, חדא שאינו הולך בשי' התוס' דכל דין כריכה להלל בזה"ז אינו אלא לכתחילה, אלא דהוא לעיכובא, וגם אינו הולך בשי' הרמב"ם שהי' הלל כורך רק מצה ומרור, כ"א דהי' כורך שלשתן.

ומ"מ סובר אדה"ז דכיון שהחכמים תקנו חובת מרור בזה"ז זכר למקדש, צריך לקיים מצוות מרור בזה"ז יחד אם אכילת מצה של מצוה כדרך אופן הקיום בזמן המקדש, ואף דאין הכריכה בשלימות כיון דחסר פסח, מ"מ תקנוה לקיימה באופן הכי אפשרי. ויומתק יותר עפ"י דברי הגרעב"ש דיסוד חיוב זה הוא לקיים מצות מרור עם יתר מצוות הלילה. וכיון שבזה"ז ליתא כ"א חובת מצה, א"כ אכילת מרור אם המצה הר"ז קיום שלם. אבל לא הבנתי מה הכריח הגאון הנ"ל, לחדש בשי' אדה"ז דאיכא תרי דינים בכריכה להלל, חדא מצות כריכת פסח מצה ומרור, ועוד חובה מצד מצות מרור שיהא נאכל ביחד עם שאר מצוות הלילה. דלכאו' לדעת אדה"ז ליכא כ"א חובה זו השני'. והדיוק בלשון אדה"ז שכ' בסו"ס טז "לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו" לכאו' אינו מספיק כדי לחדש חידוש הנ"ל.

והנה רבינו הק' על הפרמ"ג שפי' שהטעם שאומרים "זכר למקדש כהלל" הוא להודיע "שעתה אין רשאים לצאת בכריכה לחוד דהוה מבטל מרור דרבנן למצה דין תורה" דכיון שזהו אחרי שכבר אכל מצה ומרור בע"כ שהכוונה היא שלא יטעה לשנה הבאה, ולכאו' הוא דחוק מאד, וגם הי' מספיק לפ"ז להתחיל "כן עשה הלל בזמן שביהמ"ק וכו'" דבזה מובן דבזה"ז אין זה מספיק.

ואולי י"ל בזה, דהרי לכאו' גם לדעת אדה"ז צ"ע אמירה זו מה טיבה ומהו יסודה, דהמ"ב בביאור הלכה ר"ל שכל מנהג האמירה קודם אכילת כורך בטעות יסודה ורוצה לשבש נוסח המחבר "וטובלה בחרוסת ואומר זכר למקדש כהלל", דאולי תיבת "ואומר" הוא טה"ד, ע"ש. אבל אדה"ז הרי אישר המנהג בשולחנו ובסידורו.

וי"ל דיסוד אמירה זו של "כן עשה הלל וכו'" הוא מצד הדין דמצוות צריכות כוונה. דהנה להלן (שם, סעי' כח) פסק אדה"ז כהר"ן דבמידי דאכילה א"צ כוונה שהרי נהנה1. אמנם בסעי' כט הביא שי' הרא"ה שעכ"פ צריך לידע שהוא עושה מעשה מצוה, אבל אם אינו יודע שהוא פסח, או אם חושב שאוכל דבר אחר ולא מצה אינו יוצא. ויש לדון לפ"ז דה"ה אם הוא חושב שכבר יצא ידי חובתו ועכשיו אינו עושה מעשה מצוה. וא"כ כשאוכל שתי פעמים מצה ומרור פ"א לבדם ופעם שני' בכריכה, ואינו יודע בדיוק טעם הדבר, י"ל דחסר בכל אחד מהם כוונה ברורה שהוא עושה מעשה מצוה, כיון שאינו יודע מהי הסיבה לעשות את אותה המצוה פעמיים. ואע"פ שישנה כוונה כללית שהוא עושה כל פעולות הסדר לשם מצווה, מ"מ הרי דייק אדה"ז שם להדגיש שחובת כוונה היא "לצאת ידי חובתו בעשי' זו" (והוא מלשון השו"ע ס"ס ס"ד). והיינו דלא סגי בכוונה הכוללת כמה פעולות, אלא דצריך לכוון על כל עשי' ועשי' שזהו מעשה מצוה, ושרוצה לצאת ידי חובתו ע"י עשי' פרטית זו (ודלא כמש"כ בערוך השולחן שם, ס"ס ס"ח).

עוד יש לדון משי' הר"ן (ר"ה לב, ב) דבכיון למצוה אחרת לכו"ע לא יצא, דהכוונה למצוה אחרת גרוע מחסרון כוונה ומחריבה את קיום מצוה. ויש לדון לפ"ז דאם באכילת הכריכה יחשוב שמקיים בזה עיקר מצות מצה דאורייתא, הרי בזה יחריב קיום מצוה נוספת מדרבנן כיון שזהו חפצא של מצוה אחרת. דלהפמ"ג הרי זה מצוה של זכר למקדש ולא חיוב עצמי של מצה ומרור, ולאדה"ז הר"ז חובה מצד מצות מרור. ואף במצוות דרבנן הרי פסק אדה"ז (שם) דיש לחוש להדעות דצריך עכ"פ כוונה שזה מעשה מצוה. ואף להדעות החולקות ה"ה יצא רק בדיעבד.

[ואולי יש לדון עוד דכוונה לצאת שתי פעמים (בלי עשיית תנאי מפורש, עי' שו"ע אדה"ז סי' תפט סעי' יב וחי' רעק"א סו"ס מו) הוא כמו כוונה שלא לצאת, דלשי' כמה ראשונים אינו יוצא בזה לכו"ע. (ועי' מ"ב שם ס"ק לו מהפרמ"ג, די"ל דגם לדעת המחבר דכפוהו נכרים לאכול מצה יצא - וכדפסק הכי גם אדה"ז - מ"מ כוונה בהדיא שלא לצאת גרע.) דהרי בזה שחוזר עוה"פ לעשות אותה המצוה הר"ז גילוי מפורש שאין אכילתו הראשונה לשם מצוה. אבל זה דחוק.]

והנה אף שיש לפקפק הרבה בכל הנ"ל, ויש מקום גדול לקבוע שאפילו בלי ידיעת פרטי השיטות והטעמים על שתי האכילות של מצה ומרור ה"ה הוא יוצא עכ"פ בדיעבד כיון שסו"ס הרי כוונתו הן באכילה ראשונה והן באכילת הכריכה לקיים מצוות בוראו, ובפרט לפמש"כ המ"ב (ס"ס סק"י) עפ"י החיי"א (כלל סח ס"ט) דכל שמעשיו מוכיחים שעושה לשם מצוה הרי סגי בזה גם במידי דאיכא חובת כוונה מדאורייתא. מ"מ פשוט דלכתחילה צריך כוונה ברורה לצאת ידי אותה המצוה שהוא עושה, הן לאכילת מצה ומרור והן להכריכה, ולהכי נקבע לפרש בהדיא קודם אכילת הכריכה בדיוק למה הוא אוכל מצה ומרור עוה"פ בכריכה.

ואולי זוהי כוונת הפרמ"ג "להודיע שעתה אין רשאים לצאת בכריכה וכו'", ור"ל שיהי' ברור שאכילה ראשונה הי' כדי לקיים עיקר המצוה, ואכילה זו השני' היא לקיים מצוה נוספת מדרבנן זכר למקדש. ולדעת אדה"ז ה"ה מברר באמירתו "כן עשה הלל", דעכשיו עושה כן לצאת עיקר מצות מרור דרבנן לשיטת הלל. ולשי' הב"ח אמירתו מבררת שעכשיו אוכל רק זכר למקדש וליכא קיום כלל של מצה ומרור כ"א במה שאכל כל אחת לבדם לפנ"ז.

ואולי ניחא לפ"ז גם מה שהק' רבינו דהי' מספיק להפמ"ג להתחיל "כן עשה הלל בזמן שבהמ"ק וכו'" כיון דבזה ג"כ מובן דבזמן הזה אין זה מספיק. דכיון שיסוד האמירה הוא כדי לפרש הכוונה בעשי' זו, להכי רצו שיתפרש ג"כ שיסוד החיוב הוא לא חיוב עצמי כ"א חיוב שכל עיקרו הוא "זכר למקדש", כיון שבהכי מתחזק קיום הזכירה.

ואף דלכאו' לענין חששות הנ"ל הי' מספיק לחשוב קודם האכילה אמאי הוא עושה עכשיו הכריכה, ואין שום צורך לפרש הכוונה בפה (ובפרט דאיכא חשש הפסק), מ"מ מחמת ההמון שאינם יודעים ומבינים פרטי הדברים בזה, לכן נקבע המנהג לפרש הדברים בהדיא2, ובאופן זה י"ל דאע"פ שאינו מבין כ"כ פרטי הדברים מ"מ כיון שבעצם הרי במידי דאכילה ליכא חובת כוונה, (וכמה אחרונים הסבירו דהוא משום סתמא לשמה, עי' שו"ת 'תורת חסד' ח"א סי' מט ואבנ"ז חו"מ סי' קס), ורק דכנ"ל כיון שמצד העשי' עי"ז שהוא עושה המצוה פעמיים הר"ז מבלבל הסתמא לשמה, ולכן באופן דאיכא אמירה מפורשת שוב הדר דינו דסגי בגוף האכילה, ודברים שבלב אינם דברים.

אלא שצ"ב לשי' אדה"ז אמאי נקבע הנוסח בלשון "כן עשה הלל", דלמה להדגיש עשייתו של הלל ולא שיטתו, והול"ל "כך אומר הלל, צריך לאכול מצה ומרור לקיים כו'" וכיו"ב. משא"כ להפרמ"ג הרי ניחא, דלשיטתו כל יסוד החיוב הוא זכר למה שעשה הלל בפועל, כי להלל באמת יוצא בדיעבד גם כשאוכל המרור לבד, ומה שתקנו לאוכלו עוה"פ בכריכה, הוא משום זכר למקדש כיון שלפועל הי' הלל מהדר אז לאוכלם ביחד.


1) ופירט אדה"ז פסח מצה ומרור, דלא כהפמ"ג המובא בביה"ל ד"ה 'כגון שאנסוהו', שנסתפק במרור אי אמרי' שכן נהנה. וכדברי אדה"ז משמע בתוס' פסחים קטו, א ד"ה 'מתקיף', ומפורש במאירי ר"ה כח, א.

2) וכמו שמצינו לענין ביטול חמץ, דמעיקר הדין סגי בביטול בלב, ומ"מ תקנו חז"ל או הגאונים (עי' שו"ע אדה"ז סי' תלד בקו"א אות ג) או שנקבע המנהג (עי' טור סי' תלו "לא מצינו שתקנו חכמים . . אלא שנהגו כך") לבטל חמץ בפה ובנוסח מסוים. וברבינו מנוח רפ"ב מהל' חו"מ "ומה שהצריכו חכמים לומר כל חמירא ולהוציא הביטול בפה לא עשו כן אלא כדי לברר הביטול". והוא כעין מש"כ בפנים בטעם שנקבע אמירת "כן עשה הלל כו'", דהיינו כדי שכוונתו תהי' ברורה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח