E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ אחרי-קדושים - תשס"ו
נגלה
מטרת האיום באשה סוטה
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - לונדון, אנגלי'

א. במשנה סוטה ז, א: "היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עלי' כדרך שמאיימין על עדי נפשות, ואומר לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושין, עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים. ואומר לפני' דברים שאינם כדי לשומען היא וכל משפחת בית אבי'". וברש"י שם ד"ה על עדי נפשות כתב, "כדאמרינן בסנהדרין הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות כו' בפרק אחד דיני ממונות".

והנה במשנה שם (סנהדרין לז, א): "כיצד מאיימין את העדים, על עידי נפשות, היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן, שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד וכו'. הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם וכו'". ומבואר לכאורה מדברי רש"י דתוכן האיום באשה סוטה דומה לתוכן האיום בעידי נפשות, דהיינו שמדברים לה ע"ד חומר העוון דדיני נפשות, כי אם תשתה כאשר היא יודעת בעצמה שנטמאה הרי דמה ודם זרעה וכו' עד סוף העולם תלויין בה. ולפי זה נראה מבואר דמטרת האיום היא למנוע איבוד נפשה של הסוטה. ולפי זה צ"ל דמ"ש בהמשך המשנה "עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים" הוא ענין נוסף, דבנוסף להאיום שנועד להציל את נפשה של האשה, עוד מאיימים עלי' למען "שמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים". ועפ"ז יוצא דישנם שני טעמים לחיוב האיום, חדא, כדי שלא תשתה ותאבד, ועוד, כדי שלא ימחה השם.

ויעויין לקמן במשנה ריש פרק שני (יד, א) דתנן "הי' מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית, ונותנה על ידי' כדי ליגעה". ובגמרא שם: "תניא, אבא חנין אומר משום רבי אליעזר, וכל כך למה [למה אנו טורחין] כדי ליגעה, כדי שתחזור בה. אם ככה חסה תורה על עוברי רצונו [שאם זינתה עברה על רצונו של מקום ורוצה שתודה שלא תיבדק], קל וחומר על עושי רצונו. וממאי משום דחסה הוא, דילמא כי היכי דלא תימחק מגילה. קסבר משקה ואח"כ מקריב את מנחתה [ומיהו כל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת דכתיב מזכרת עון ואע"פ ששתתה מניחין אותה בידה כדי ליגעה ותודה והשתא ודאי משום חסיון הוא], דאי משום מגילה, הא אימחיקא לה".

הרי מבואר בגמרא דשני הטעמים הנ"ל ניתנים להאמר, אלא דלאחרי שנמחקה המגילה תו לא שייך אלא חדא טעמא, והוא משום דחסה תורה על איבוד נפשה. ועפ"ז נראה דבאמת לפני שנמחקה המגילה איכא (לכו"ע) שני הטעמים גם יחד להא דמאיימין עלי' שלא תשתה, משום דחסה תורה עלי' וגם כדי שלא תימחק המגילה.

ב. אמנם יעויין ברש"י לקמן ע"ב על מה ששנינו "וכל הרוצה לראות בא לראות חוץ מעבדי' ושפחותי' מפני שלבה גס בהן", שפירש, ד"כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו ולא תירא ולא תודה ואנו מבקשין שתודה ולא ימחה שם הקדש על המים", ומסתימת דבריו משמע דהא דלא ימחה השם הוא הטעם היחידי לזה שאנו מבקשין שתודה [ולכאורה ה"ה להא דמאיימין עלי' שלא תשתה].

ולהלן בגמרא (שם ז, ב) איתא: "ורמינהו כדרך שמאיימין עלי' שלא תשתה כך מאיימין עלי' שתשתה, אומרים לה, בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את, עמדי על בורייך ושתי, לפי שאין מים המרים דומין אלא לסם יבש שמונח על בשר חי, אם יש שם מכה מחלחל ויורד, אין שם מכה אינו מועיל כלום. לא קשיא, כאן קודם שנמחקה מגילה, כאן לאחר שנמחקה מגילה"1. ופירש רש"י שם "קודם שנמחקה מגילה, כדי שלא ימחה השם מאיימין שלא לשתות, ולאחר שנמחקה אומרים לה דברי תנחומין לשתות אם נקי' היא כדי להתירה לבעלה שלא תירא מן המים ותאמר טמאה אני והיא טהורה ותוציא לעז על עצמה ועל בני'"2. ולכאורה גם מסתימת דברי רש"י אלו מפורש יוצא שמטרת האיום היא אך ורק "כדי שלא ימחה השם".

ובאמת, גם מדברי הגמרא נראה מבואר דהא דמאיימין עלי' שתודה אינו אלא משום השם שלא ימחה, דהרי אי משום האשה שלא תמות הרי חשש זה ישנו גם לאחרי שנמחקה המגילה, ועדיין יוקשה למה לא ימשיכו לאיים עלי' שתודה גם לאחרי שנמחקה השם כדי למנוע איבוד נפשה [ואי משום שלא תוציא לעז על עצמה ועל בני', דעל כן הוא שצריכים לאיים עלי' שתשתה כמ"ש רש"י, הרי החשש דהוצאת לעז קיים גם לפני שנמחקה המגילה ואעפ"כ אין מאיימים עלי' אז שתשתה אלא שלא תשתה, וע"כ צ"ל דהחשש שתשתה כשהיא טמאה ותמות גדול יותר מהחשש שלא תשתה כשהיא טהורה ותוציא לעז, וא"כ צ"ב מה נשתנה לפני המחיקה מלאחרי'. וע"כ דרק משום מחיקת השם נגעו בה, וע"כ לאחרי שנמחקה המגילה שוב אין לנו טעם לאיים עלי' שלא תשתה, וע"כ מאיימין עלי' שתשתה].

אבל אולי יש לדחות ולומר דקודם שנמחקה המגילה ישנם שני טעמים לאיים עלי' שלא תשתה [שלא תמחק השם ושלא תמות], וצירוף שני טעמים אלו יחדיו מספיקים להכריע לאיים שלא תשתה למרות החשש דהוצאת לעז, משא"כ לאחרי שנמחקה המגילה דנשאר רק טעם אחד [שלא תמות] ואין בטעם זה לבדו כדי להכריע.

אבל בדברי רש"י שכתב להדיא דהא דמאיימין עלי' שלא תשתה לפני שתמחק המגילה הוא "כדי שלא ימחה השם" נראה מבואר דס"ל דמטעם זה לבדו הוא דמאיימין עלי'. ולכאורה הר"ז סותר מ"ש רש"י בפירושו לעיל על המשנה, וכמשנ"ת.

ג. והעירני הת' יוחנן גארדאן שי' דאולי יש לומר דס"ל לרש"י דבאמת כל מטרת האיום אינו אלא מפני השם שלא ימחה ולא משום שאנו חסים על נפשה של הסוטה, ומ"ש רש"י במשנה דמאיימין עלי' כדרך מאיימין על עידי נפשות "הוו יודעין כו' דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם", לא בא להורות על טעם ומטרת האיום, על מה היא באה ולמה תקנוה, ודברי רש"י אלו לא נועדו אלא לבאר את אופן וצורת האיום, שמאיימין עלי' שלא תשתה על ידי זה שמסבירים לה את חומר העוון דאיבוד נפש מישראל, אמנם הכוונה בהאיום אינה אלא כדי שתודה ואז לא נצטרך למחוק את השם [ומ"ש בברייתא בריש פרק שני דזה שהכהן נותן המנחה על ידי' כדי ליגעה הוא משום ד"חסה תורה על עוברי רצונו", אינו אלא לפי שיטת רבי אליעזר בברייתא שם דקסבר משקה ואח"כ מקריב את מנחתה וע"כ ד"משום חסיון הוא" וכמבואר בגמרא ופירש"י שם, אבל לפי סתמא דמתניתין (יט, א) דמקריב מנחתה ואח"כ משקה אותה את המים, ולפי שיטת הסוגיא דידן באמת אין טעם האיום משום חסיון אלא אך ורק למען שמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים].

ד. והנה עוד שנינו במשנתנו (ז, א): "ואומר לפני' דברים שאינם כדי לשומען היא וכל משפחת בית אביה". ופירש רש"י "אומר לפני' דברי הודאות צדיקים הראשונים אלא כדי שתודה על קלקולה כדאמרינן לקמן יהודה הודה ולא בוש". ובברייתא לקמן (ז, ב) איתא: "אומר לפני' דברים של הגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים וכו', יהודה הודה ולא בוש, מה הי' סופו, נחל חיי העולם הבא. ראובן הודה ולא בוש, מה הי' סופו נחל חיי העולם הבא". וברמב"ם הל' סוטה פ"ג ה"ב כתב: "ואומרין לה בתי כו' אנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו, ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו, ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עלי' עד שתודה". וביאר בכסף משנה שם דמ"ש הרמב"ם "על פשטו" כוונתו לומר "דכתיב בי' וישכב ראובן את בלהה פילגש אביו, אבל לפי האמת ח"ו מלומר כן על אותו צדיק וכדאיתא בפרק במה בהמה (שבת נה, ב)".

ובשו"ת הרמ"א סימן יא הקשה על זה: "הרי אמרו ז"ל פרק במה בהמה כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. גם אמרו במגילה (כה, ב) פרק הקורא את המגילה במשנה מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם, ופירש אדון המפרשים רש"י ז"ל משום גנותו. וא"כ קשה, וכי מפני הטמאה הזאת שלא תשתה ותמות ובודאי אינה כדאית לשמוע, נוציא שם רע על ראובן הצדיק3 ונאמר שחטא ונכחיש המקרא שנאמר ומעיד עליו שלא חטא, שנאמר (פ' וישלח לה, כב) ויהיו בני יעקב שנים עשר ואמרו ז"ל (שבת שם) מלמד שכולם צדיקים ושוים שלא חטא ראובן". ותירץ הרמ"א: "אלא על כרחך לומר שהטעם הוא כדי שלא ימחק השם הנכתב בקדושה ובטהרה, כמו שאמרינן עשי לשמו הגדול שלא ימחה על המים"4.

הרי מבואר מדברי הרמ"א שנקט בפשיטות דמה שאנו אומרים לה מעשה ראובן ובלהה כדי שתודה, אינה כדי "שלא תשתה ותמות" אלא אך ורק מפני קדושת השם. ולכאורה לפי פשטות משמעות לשון רש"י בפירושו על המשנה, דזה ששנינו דמאיימין עלי' כדרך שמאיימין על עדי נפשות פירושו שמודיעים לה שב"דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם", הרי מבואר דהא דמאיימין עלי' הוא כדי שלא תאבד בשתיית המים המאררים, וכיון דמכלל האיום הוא מה שאומר לפני' "דברי הודאות צדיקים הראשונים . . כדי שתודה על קלקולה" הרי משמע דהא דאומרים לה מעשה ראובן ובלהה [על פשטה] הוא כדי להציל נפשה ממות - ודלא כדברי הרמ"א.

ויש לומר דגם לפי דברי רש"י בפירושו על המשנה שני ענינים ודינים חלוקים נינהו, דזה שמאיימין עלי' הוא כדי שתודה ולא תמות וזה שאומר לפני' "דברי הודאות צדיקים הראשונים . . כדי שתודה על קלקולה" הוא משום השם שלא ימחה וכמ"ש הרמ"א [ויומתק עפ"ז מה ששנה המשנה הך בבא ד"אומר לפני' דברים שאינם כדי לשומען וכו'" לאחרי ובהמשך למ"ש "עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים"].

אמנם לפי מה שנתבאר לעיל אין צורך בכל זה ומשום דבאמת גם לדברי רש"י בפירושו על המשנה הרי טעם ומטרת האיום אינו אלא כדי שלא ימחק השם וכמשנ"ת, וא"כ הרי דברי הרמ"א עולים בקנה אחד עם פירושי רש"י שלא הזכיר בטעם האיום שלא תשתה כי אם החשש דמחיקת השם, וכמשנ"ת.


1) בספר 'קרן אורה' העיר ד"לשון ורמינהו אינו מדוייק דברייתא גופא הכי קאמר דמאיימין עלי' שלא תשתה" כמ"ש במשנתנו, אלא שהברייתא הוסיפה דכשם שמאיימין עלי' שלא תשתה הוא הדין שמאיימין עלי' שתשתה, ע"ש.

וכפי הנראה הבין הקרן אורה שכוונת הגמרא איננה להקשות מסתירת המשנה והברייתא [כי באמת אין שום סתירה ביניהם], כי אם להקשות על הברייתא עצמה דתניא "כדרך שמאיימין עלי' שלא תשתה כך מאיימין עלי' שתשתה", דאיך יתכן איום שתשתה ואיום שלא תשתה בבת אחת הר"ז כעין 'תרתי דסתרי' כיון שהאיום שתשתה מנגדת ועוקרת את האיום שלא תשתה [וכיון שהקושיא היא על הברייתא בפ"ע כתב הקרן אורה שהלשון "ורמינהו" אינו מדוייק]. ועל קושיא זו תירצה הגמרא "לא קשיא, כאן קודם שנמחקה מגילה, כאן לאחר שנמחקה מגילה".

[וכסברת הקרן אורה דלא יתכן איום לשתות ואיום שלא לשתות בהדי הדדי מבואר בתוס' לקמן (סוטה יד, ב ד"ה אי - שציין בגליון הש"ס להגרע"א כאן) "דעל כרחך אית לן למימר דרבי אליעזר (דס"ל בברייתא שם סע"א דנותנין את המנחה על ידי' כדי לייגעה גם לאחרי שנמחקה המגילה) לית לי' איום שתשתה אפילו אחר מחיקת מגילה". ומבואר דס"ל להתוספות מסברא דלא יתכן איום שתשתה ושלא תשתה בחדא מחתא, והיינו כמ"ש בדעת הקרן אורה דגם המקשן בסוגייתנו פשיטא לי' דלא יתכן לקיים שניהם (האיום שלא תשתה והאיום שתשתה) קודם שנמחקה המגילה.]

אמנם לולי דברי התוס' שם לכאורה יש מקום לפרש דברי הגמרא באו"א, והוא, דהמקשה סבר שלדעת הברייתא מאיימין עלי' שלא לשתות (אם היא טמאה) ולשתות (אם היא טהורה) ביחד - לפני השתי' [וע"ד שמצינו בהאיום על דיני נפשות (סנהדרין לז, סע"א במשנה. רמב"ם הל' סנהדרין פי"ב ה"ג) שלאחרי שמזהירים את העדים ע"ד חומר הענין דהמאבד נפש אחת וכו' אומרים להם "שמא תאמרו מה לנו ולצרה זו הלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע, או שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה והלא כבר נאמר ובאבוד רשעים רנה"]. ומכיון שהברייתא דיברה משני סוגי האיום [שלא תשתה ושתשתה] ואילו תנא דמתניתין לא הזכיר כי אם ע"ד האיום שלא תשתה, משמע דס"ל להמשנה שאין מאיימין כי אם שלא תשתה, וא"כ המשנה והברייתא סתרי אהדדי. ועפ"ז א"ש הלשון "ורמינהו". ומה שתירצו בגמרא "כאן קודם שנמחקה מגילה, כאן לאחר שנמחקה מגילה" ר"ל דאף ששני סוגי האיום האמורים בברייתא שנויים זה אצל זה, ה"ה נפרדים זמ"ז בזמן ביצועם, דהאיום שלא תשתה נעשה לפני שנמחקה המגילה והאיום שתשתה נעשה לאחרי שנמחקה המגילה, ולפ"ז אין הוכחה ממשנתנו דלית לי' דין איום שתשתה, ומשום די"ל דמשנתנו מדבר אך ורק מהדינים השייכים קודם שתשתה.

אלא דלפ"ז עצ"ע למה לא נזכר האיום שתשתה במשנה דלקמן כ, א דמיירי מאחר שנמחקה המגילה, ע"ש. וראה לקמן הערה 2 בדעת הרמב"ם.

2) מדברי רש"י מבואר שכך הוא הסדר בכל סוטה שלאחרי שנמחקה המגילה ש"אומרים לה דברי תנחומין לשתות אם נקי' היא". אבל מדברי הרמב"ם בספר היד נראה בעליל דס"ל דהא דמאיימין עלי' שתשתה אינו אלא בכה"ג שנמחקה המגילה ו(לא הודתה האשה שהיא טמאה אלא) אמרה איני שותה, שהרי הא שמאיימין עלי' שלא תשתה הביא הרמב"ם בהל' סוטה פ"ג ה"ב בסדר השקאת הסוטה, ואילו הא דמאיימים עלי' שלא תשתה לא הביא כי אם בפ"ד בנידון סוטה ש"אמרה איני שותה אחר שנמחקה המגילה [ש]מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה" (שם ה"ד), ובהמשך לזה כתב (שם ה"ה) "ומאיימין עלי' שתשתה ואומרין לה בתי אם ברור לך הדבר שטהורה את עמדי על בורייך ושתי ואל תפחדי וכו'". וכ"מ בתוס' יו"ט (סוטה רפ"ב), ע"ש.

ונראה דהרמב"ם למד לפרש כן מתוך סוגייתנו, ומפני שהבין שהגמרא בקושייתה (ורמינהו כו') נקטה, דממשנתנו שלא הביאה (לא כאן ולא בשום מקום בסדר השקאת הסוטה) כי אם את דין האיום שלא תשתה מוכח דס"ל דליכא דין איום בכל סוטה, לא לפני שנמחקה המגילה ולא לאחרי שנמחקה המגילה. ועפ"ז הוכרח לפרש תירוץ הגמרא "כאן לאחר שנמחקה מגילה", דמיירי במקרה מיוחד ויוצא מן הכלל, דהיינו היכא שנמחקה המגילה ואח"כ חזרה בה הסוטה ואמרה איני שותה, דבכה"ג משתדלים בכל מיני אופנים שתשתה [ועד שבלית ברירא מעררין אותה ומשקין אותה אפילו בע"כ], ובמצב כזה הוא שמאיימין עלי' שתשתה, ועפ"ז מתורצת קושיית הגמרא, דמכיון שאין איום זה מסדר הרגיל בהשקאת כל סוטה אין להביא ראי' ממה שהמשנה השמיטו, דפליג על הברייתא, ומשום די"ל דאין המשנה מזכיר כל פרטי האופנים שבהם ועל ידם מכריחים את הסוטה לשתות לאחר שנמחקה המגילה. ועצ"ע.

3) ואף שפקו"נ דוחה כה"ת כולה, ו"התורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת" (רמב"ם הל' רוצח פי"ג הי"ד), י"ל: א. דמאחר שבידה להודות שזינתה גם בלי שנוציא שם רע על ראובן, מסתבר שאין אנו מחוייבים להרחיק לכת ולהוציא שם רע על ראובן כדי לחזק ולהכביד את האיום עלי' שתודה. וי"ל שהוא ע"ד הא דקיי"ל (ב"ק סט, א) "הלעיטהו לרשע וימות". ועצ"ע בזה. ב. והוא העיקר: מאחר שדין תורה היא שתבדק האשה במי סוטה, ומקרא מפורש הוא (פ' נשא ה, לא) "ונקה האיש מעון", ודרשו בספרי "שלא יאמר אוי לי שהרגתי בת ישראל", אין אנו מחוייבים להשתדל בכל עוז ותעצומות למנעה משתי' ומהמיתה הנגרמת על ידה. תדע שכן הוא, שהרי כתבו התוס' (סוטה ז, ב שם) ד"ה 'מה להלן' ד"נראה דאיום לא הי' מעכב ואם לא היו מאיימין כלל אעפ"כ היתה שותה", ואם נאמר שבהעדר האיום איכא משום פקו"נ ולא תעמוד על דם רעך, איך השקו את הסוטה בלי איום מקודם. וע"כ דמכיון שדין תורה הוא שתבדק הסוטה במים המרים, שוב אין אנו אחראים להשתדל בכל מיני תחבולות כדי שלא תשתה ולא תבדק. ואם כן הוא בנוגע לכללות האיום, הרי בנוגע ל"דברי הודאות צדיקים הראשונים", שאינו אלא פרט אחד מדברי האיום, עאכו"כ.

4) ומזה הוציא הרמ"א חידוש דין: "מעתה נדון ק"ו בנדון דידן, ומה מחיקת השם יתעלה שנדחה מפני השלום אפילו הכי דוחה הוצאת לעז על בני אדם הכשרים, הבאת שלום שדוחה מחיקת השם אינו דין שידחה הוצאת שם רע. ואם בהבאת שלום שבין איש לאשתו כך, על אחת כמה וכמה הבאת שלום שבין משפחה ועיר וכרך", ע"ש בארוכה.

נגלה
השראת השכינה בביתו
הרב יעקב יוסף קופרמן
ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק

בסוטה ג, ב איתא: "ואמר רב חסדא קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כאו"א, שנאמר כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך. כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". וברש"י ד"ה 'עם כאו"א' מוסיף: "בביתו", וכן בד"ה שלאח"ז, 'נסתלקה מהם': "מלבא לביתם דאינו יכול לראות בעבירות שבידו".

ומבאר המהרש"א שם בכוונת רש"י "דמשמע לי' דקאי אדלעיל דהוא מרא דשמעתין דזנותא בביתא כי קריא כו' (כוונתו למימרא דר' חסדא לעיל שם "זנותא בביתא כי קריא לשומשמא", וברש"י "תולעת של שומשמין האוכלתן כך הזנות מחרבת את הבית") דקודם חטא הזנות השכינה שורה בבית כל יחיד ויחיד והיא ברכת הבית כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי גו' אבא אליך וברכתיך, וההיפך בחטא הזנות בבית הוא סילוק השכינה מהם...", עיי"ש.

ובהמשך לזה מעיר על דברי רש"י שם בד"ה 'דאיתתא' שביאר הטעם לזה שחטא מחריב את הבית "כשהאשה מזנה . . לפי שהאשה מתעסקת בזנוני' ואינה עושה מלאכתה ולא משמרת ביתה ומפקרת את של בעלה למנאפים", וע"ז כתב המהרש"א "לא הוה איצטריך לי' לפרושי הכי, אלא דסילוק השכינה הוא סילוק ברכת הבית ומחריבו כו' כדקאמרינן הכא ודו"ק".

ולא זכיתי להבין דבריו, דהרי בגמ' שם אמרו: "אידי ואידי באיתתא אבל בגברא לית לן בה", וע"ז כתב רש"י את ביאורו "שאינה עושה מלאכתה ואינה משמרת ביתה" כדי לבאר החילוק בין איתתא לגברא דאף שהוא אותו חטא, מ"מ דוקא כשהאשה חוטאת היא מחריבה עי"ז את הבית, אבל לפי ביאורו של המהרש"א לחוד - בלי דברי רש"י - הרי אין כל הסבר לחילוק הגמ' בין איתתא לגברא לענין חורבן הבית, ואיך כתב המהרש"א ד"לא הוה איצטריך לי' לפרושי הכי"? וצ"ע.

נגלה
"סוד ה' ליראיו" במס' סוטה
הרב מנחם מענדל רייצעס
קרית גת, אה"ק

במס' סוטה ד, ב, מקשה הגמ' מהיכן ידע בן עזאי שיעור ביאה והרי לא נסיב, ומתרצת בא' התירוצים: "סוד ה' ליראיו".

והנה עד"ז ממש מקשה הגמ' בדף י, א, בענין פדגרא: "מנא ידע"? ומתרצת בא' התירוצים: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם".

ולכאו' קשה, למה בדף ד' מובא רק הלשון "סוד ה' ליראיו" - ואילו בדף י' מוסיפים גם המלים "ובריתו להודיעם"? ויל"ע*.


*) ראה סנהדרין מח, ב; נדה כ, ב. המערכת.

נגלה
שיטת הרמב"ם בגדר איסור מעביר [גליון]
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

א. בגליון העבר (עמ' 99) הבאתי דברי האחרונים דיש ב' אופנים בגדר איסור דמעביר ד"א ברה"ר; דמחד גיסא ישנם דברי בעה"מ והר"ן דיסוד המלאכה הוה ענין של הוצאה מרל"ר, והוא מיוסד ע"ז שלאדם ישנו ד"א מסביבו ולכן כשהעביר החפץ ד"א ממקומו והניחו ברה"ר הר"ז כמוציא מרה"י לרה"ר. ומאידך ישנה שיטת המאירי ודעימיה דאין צורך אפי' שהעקירה או ההנחה יהיו ברה"ר, דעצם הענין של העברת החפץ ד"א ברה"ר הר"ז המחייב בהמלאכה.

ומסבירים איך שלאופן הראשון מבוארים היטב דברי הרלב"ג דאפי' באם העביר החפץ ד"א ע"י הצטרפות של אמה אחת ברשות אחרת (שאינה רה"ר), ה"ה חייב, כ"ז שהחפץ הונח ברה"ר במרחק של ד"א ממקומו הראשון (שברה"ר). ולאידך לאופן השני מבוארים היטב דברי הגר"ח בביאור שיטת הרמב"ם מדוע במעביר - דלא כבהוצאה - אמרינן קלבד"מ גם כשהתחייב בגניבה (וכיו"ב) באמצע ההעברה (דהא כל חלק מההעברה הוה חלק מהמלאכה לאופן זה), והדברים עתיקים.

אלא דכבר מביאים מה שבשיטת הרמב"ם בענין זה יש 'מבוכה' לכאורה; דמחד גיסא הגדיר האיסור בהעברה שהוא כמו הוצאה, ואכן מתאים עם זה מה שמדבריו מוכח - דלא כדברי המאירי הנ"ל - דבעינן שהעקירה וההנחה היו ברה"ר עצמה, אמנם מאידך כבר הבאתי מה שביאר הגר"ח דלשיטת הרמב"ם הרי גדר האיסור הוא עצם העברת הד"א, וגם מוכח מדבריו בהלכה אחרת - דלא כהרלב"ג הנ"ל - דבעינן שכל הד"א יהיו בתוך רה"ר וא"א לצרף אמה אחת שהעביר ברשות אחרת!?

והיוצא מזה לכאורה דלדעת הרמב"ם הרי תרוייהו איתנהו ביה: דגדרו של העברה הוה כעין הוצאה מרה"י לרה"ר (ושלכן בעינן שהעקירה וההנחה יהיו ברה"ר דוקא), ולאידך הוה כל אמה מההעברה חלק מעצם גדר האיסור (כדברי הגר"ח, ואשר לכן צריכים שכל הד"א יהיו ברה"ר דוקא כנ"ל). וצ"ע.

ובביאור הדבר נראה לומר, דאף שביסוד הדבר סב"ל כהני שיטות דהעברה הוה ענין של הוצאה מרל"ר, מ"מ - סב"ל - דיש הבדל עיקרי ביניהם; דבהוצאה הוה ב' הרשויות (היינו הרה"י והרה"ר) מוגדרות ומסויימות מצ"ע, וא"כ הרי עצם הענין שחפץ שהי' מתחילה ברשות אחת נמצא אח"כ ברשות שניה הר"ז ענין של הוצאה מרל"ר. משא"כ בהעברה הרי באמת אין כאן ב' רשויות שונות (ובכל מקום שהחפץ ימצא ה"ה בתוך הד"א שלו כמובן), וכל השינוי רשות הוא בזה שהחפץ הולך ומתרחק - ד"א - ממקומו הראשון.

ובסגנון אחר: בהוצאה דעלמא אין צורך (כ"כ) ב'פעולת' ההוצאה בכדי שיהי' כאן ענין של הוצאה, דהא ישנו לה'נפעל' - שהחפץ שהי' מעיקרא ברשות אחת נמצא עכשיו ברשות שניה. משא"כ בהעברה הרי מה שפועל שיהי' כאן ענין של הוצאה הוא פעולת העברת החפץ ד"א ממקומו הראשון כנ"ל.

ואשר לכן סב"ל - י"ל - דאע"פ דהעברה הוה ביסודו ענין של הוצאה (כדברי בעה"מ ודעימיה), מ"מ שונה (מהוצאה דעלמא) בזה דגם פעולת העברת הד"א נהי' חלק מגוף המלאכה, והוא מחמת האי טעמא דבהעברה הרי הפעולה גורמת ופועלת ההוצאה כמשנ"ת.

ב. והנה ע"פ ביאור זה בההבדל בין הוצאה להעברה נראה לומר ביאור נחמד בשקו"ט של הגמ' בסוגיין;

דהנה דעת רבנן היא ד'מהלך לאו כעומד דמי' ואשר לכן חייבים גם על הוצאה כזו שנעשה דרך מקו"פ - "המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו". ומקשה ע"ז הגמ' (סוף ה, ב) "היכא אשכחנא כה"ג דחייב"? ומפרש רש"י הקושיא: דהיכא אשכחנא דחייבים על הוצאה היכא "דמיפסקא רשותא אחריתי", הרי "דילמא לא חייבה התורה אלא במוציא מרה"י לרה"ר להדיא"?

והגמ' שקו"ט בתירוץ הקושיא, וא' מהתירוצים שמביאה הגמ' הוא "מידי דהוה אמעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד', התם לאו אע"ג דאי מנח ליה בתוך ד"א פטור כי מנח ליה בתוך ד"א חייב ה"נ ל"ש". והגמ' דוחה התירוץ: "מי דמי התם לגבי דהאי גברא מקו"פ הוא לכו"ע מקום חיוב הוא, הכא לכו"ע מקו"פ הוא".

ולכאורה תמוה: הרי קושיית הגמ' היתה דאולי האיסור דהוצאה נאמרה רק על הוצאה ישירה מרה"י לרה"ר בלי הפסק של רשות אחרת בינתיים, וא"כ איך רצתה הגמ' להוכיח שאינו כן מהא דבמעביר ישנו ל'מקו"פ' באמצע הד"א, הרי כך נאמר בודאי האיסור של מעביר ד"א ברה"ר, ואיך זה מוכיח שגם האיסור דהוצאה נאמרו כך?

ובאותיות פשוטות: הוצאה רגילה וסתמי הוה מרה"י לרה"ר בלי הפסק של רשות אחרת בינתיים, ולכן הקשתה הגמ' דאולי חייבה התורה רק על הוצאה כזו, ולאידך הרי בהעברת ד"א ברה"ר מוכרח להיות מצב של 'מקו"פ' באמצע וא"כ בודאי כך נאמר איסור זה, וא"כ איך אפשר להוכיח שמזה שכך נעשה העברה - עד"ז חייבה התורה בהוצאה?

גם צלה"ב מהו תוכן והסברת דחיית הגמ' ד"התם לגבי דהאי גברא מקו"פ הוא לכו"ע מקום חיוב הוא, הכא לכו"ע מקו"פ הוא".

ונראה לבאר הדבר כך: י"ל דתוכן הספק באם חייבה התורה על הוצאה דרך מקו"פ או לא, הוא באם העיקר הוה מה שנפעל כאן הוצאה של חפץ מרה"י לרה"ר, או שהעיקר הוה עצם פעולת ההוצאה; דבאם העיקר הוא ה'נפעל' אז למאי נפק"מ באם עבר גם דרך מקו"פ, הרי לפועל נלקח חפץ מרה"י לרה"ר (בלי הנחה המפסקת באמצע). משא"כ באם יסוד האיסור הוה עצם פעולת ההוצאה, כבר יש מקום לומר שהתורה הקפידה על פעולה של הוצאה ישירה מרה"י לרה"ר ולא על פעולה של הוצאה מרה"י למקו"פ וממקו"פ לרה"ר.

וי"ל שזהו מה שהגמ' רצתה להוכיח מאיסור העברה; דמזה שבאיסור העברה ישנו בהכרח מצב של מקו"פ באמצע הד"א, הר"ז מלמדנו לכאורה שגדר האיסור הוה ה'נפעל', מה שהחפץ שהי' מעיקרא בתחלת הד"א נמצא אח"כ בסופן (אף שה'פעולה' עצמה לא הי' כולה במקום של 'חיוב'), ומסתבר א"כ שגם בהוצאה הרי כך הוא הגדרת האיסור - מה שנפעל ההוצאה מרל"ר - ושוב אין חיסרון בזה שבאמצע ההוצאה עבר גם על מקו"פ כמשנ"ת.

וע"ז מתרצת הגמ' שאינו כן, דהאיסור דהעברת ד"א הוה בפעולת ההעברה, ואשר לכן צריכים להיות - כל הד"א - במקום של 'חיוב', ושוב ליכא למילף מיניה שבהוצאה הוה האיסור בה'נפעל' ושלכן יתחייב גם כשעבר דרך מקו"פ (ויעויין בגליון הקודם שהארכתי יותר בביאור תירוץ זה של הגמ' ואכהמ"ל עוה"פ).

נגלה
גדר הכרמלית לשיטת רש"י ותוס' [גליון]
הרב בנימין אפרים ביטון
שליח כ"ק אדמו"ר - וונקובר ב.ק. קנדה

בגליון תתקיג (עמ' 91) הביא הת' נ.מ. קושית הגמ' שבת ז, א. "אטו כולהו נמי לאו כרמלית נינהו" ופירש"י "הנך ים ובקעה ואיסטוונית לא זו היא כרמלית דהוזכר במנין רשויות הא קתני אינו לא כרה"י ולא כרה"ר ואין מוציאין כו' ש"מ זו היא רשות שלישי" - והקשה מדוע נקט רש"י הדין "דאין מוציאין" והשמיט הא "דאין נושאין ונותנין כו'", דהרי"ז נזכר תחילה בהברייתא. ע"כ תוכן קושייתו, ויעוי"ש מש"כ בזה ע"ד הפלפול בארוכה (ולהעיר מקובץ רשימות שיעורים להגר"י קלמנסון שליט"א סי' כו-כז).

וי"ל בפשטות, דרש"י בא כאן לפרש קושיית הגמ' דהנך ים ובקעה כו' לאו כרמלית נינהו, ובברייתא לא הוזכר בפירוש שהם כרמלית [ע"ד "איזו היא רה"י", "ואיזו היא רה"ר"], לכן נקט הא ד"אינו לא כרה"י ולא כרה"ר ואין מוציאין כו'" דמזה מוכח להדיא ד"זו היא רשות שלישי" - משא"כ מהא ד"אין נושאין כו'" (אף את"ל שהוא מדין רשות כרמלית) אינו מוכח שהוא רשות שלישי - וז"פ.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח