E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ קרח – יום הגדול והקדוש ג' תמוז

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ב', יום הבהיר כ"ח סיון

ש"פ אחרי-קדושים - תשס"ו
הלכה ומנהג
בדין הפסק בין הברכה למצוה במצה ומרור
הרב אברהם הרץ
ר"מ בישיבה

בשו"ע אדה"ז סי' תעה סעי' יח פסק: "ולכן צריך ליזהר שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה משברך על אכילת מצה עד שיאכל כריכה זו כדי שתעלה ברכה זו וברכת המרור גם לכריכה זו לפי דעת הלל ואם עבר ושח אין צריך לחזור ולברך על כריכה זו שמא הלכה כחבריו".

והנה בפרי חדש שם סי' תעה בד"ה 'כדי שתעלה ברכת אכילת מצה' הקשה "הרי לדעת הלל מפסיק באכילת מרור בין הברכה לאכילת כורך שהרי להלל אינו יוצא במרור זו שאוכלה לבד, שהרי צריך לאוכלה בכריכה זכר למקדש ויש כאן הפסק במעשה אכילה דרשות לפי הלל, וא"כ מה בכך דמפסיק בדברים כיון שכבר הפסיק באכילה".

והנה קושיא זו היא רק לפי שיטת אדה"ז ועוד דלדעת הלל אינו יוצא יד"ח מצות אכילת מרור דרבנן בזה"ז אלא בכורך ולא במרור לבדו (ראה בהגדה של פסח מכ"ק אדמו"ר פסקא 'כורך' עיי"ש) משא"כ לפי הפוסקים, ראה בפמ"ג ובנהר שלום שם, שכתבו דכיון דעכשיו אין פסח גם להלל אין צריך לאכלן בכורך כדי לצאת יד"ח המצוה שהרי אין עכשיו הכריכה עם הפסח ויוצא יד"ח באכילת מרור מדרבנן באכילת מרור לבד אלא משום זכר בעלמא אוכלין כורך. הנה לשיטתם אין כאן הפסק בין הברכה לקיום המצוה אף לפי דעת הלל.

אבל לפי שיטת אדה"ז שאינו יוצא להלל מצות אכילת מרור רק באכילת כורך יש להקשות הרי הפסיק באכילת מרור רשות בין הברכה לכורך, ונהי שאוכלה מספק לצאת דעת חכמים אבל לדעת הלל אין זה רק אכילת רשות והוי הפסק?

וכתב הפר"ח שם: "ומ"מ היותר נכון דכיון שמברך אמרור קמא דינו לפטור נמי מרור דכריכה, אע"ג דמרור קמא הוי רשות לא חשבינן לה לאכילה הפסק, מידי דהוי אכזית של המוציא שמפסיק בין ברכת אכילת מצה לאכילתו ולא הוי הפסק והני נמי דכוותי'".

והנה הפר"ח כתב דלא הוי האכילה הפסק כמו שאכילת כזית של המוציא לא הוי הפסק בין ברכת אכילת מצה לאכילתו אבל לא כתב הטעם מדוע לא הוי הפסק?

ובשו"ע אדה"ז שם ס"ז בדין אכילת מצה כתב וז"ל: "ואם אינו יכול לרסק בפיו שני הזיתים יחד יאכל בתחלה בכזית של המוציא דהיינו של השלימה לפי סברא הראשונה (שהיא עיקר) ואח"כ הכזית של אכילת מצה ואין אכילת הכזית של המוציא חשוב הפסק בדיעבד בין ברכת על אכילת מצה לאכילת כזית מהפרוסה כיון שהוא לצורך אותו כזית דהיינו לצורך ברכת המוציא שצריך לברך גם על אותו כזית של הפרוסה...".

ומבואר באדה"ז הטעם דלא הוי הפסק האכילה דכזית הראשון של המוציא בין הברכה דאכילת מצה לכזית שני של אכילת מצה משום דאכילת הכזית הראשון היא לצורך הכזית השני ג"כ, שאוכלה לצורך ברכת המוציא שצריך נמי לברך על הכזית שני ופוטר הברכה של המוציא בכזית שני עם אכילת כזית הראשון, וכיון שהיא לצורך לא חשיב הפסק בדיעבד.

ולפ"ז באכילת מרור הראשון שהיא רשות לדעת הלל ואינו לצורך הכורך מדוע לא חשיב הפסק? ובשו"ע אדה"ז לא כתב טעם והסבר לכאורה מדוע באכילת מרור לא חשיב האכילה הפסק לדעת הלל?

ויש לבאר בזה בהקדים דמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תלב ס"י ד"אסור להפסיק בשום דיבור בין הברכה לתחלת הבדיקה כדרך שאסור להפסיק בשאר כל המצוות בין הברכה לתחלת עשיית המצוות. אבל אם עבר ושח בינתיים בדרכי הבדיקה אין צריך לחזור ולברך אפילו הי' אפשר לבדוק בלא שיחה זו אבל אם שח בינתיים שיחה שאינה מענין הבדיקה כלל צריך לחזור ולברך". ומבואר בדין זה דרק דבר שהוא לצורך המצווה לא חשיב הפסק.

אמנם מצינו עוד אופן דלא חשיב הפסק בהל' ספירת העומר סי' תפט סעי' כא שאם הי' עומד ביום רביעי וטעה בדבורו וספר חמישה צריך לחזור ולספור ארבעה ולא חשיבה הספירה הראשונה הפסק בין הברכה לספירה הנכונה "כיון שנתעסק בדבר שבירך עליו אלא שלא עלה בידו כהוגן". ובכה"ג הספירה בטעות אינה לצורך הספירה שהרי בטעות היתה אלא מכיון שנתעסק בדבר שבירך עליו לא חשיב הפסק.

ועד"ז מצינו בהל' קידוש בשו"ע אדה"ז סי' רעא סעי' כח "אבל אם קידש על כוס מלא מים כסבור שהוא יין צריך לחזור ולקדש על היין, אף אם בענין שא"צ לחזור ולברך כגון שהי' בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש וכמו שנתבאר בסי' רט דכיון שתקנו חכמים לומר הקידוש על היין וזה אמרו על המים צריך לחזור ולקדש", ומובא דין זה במג"א שם סי' קלב.

ובחי' רע"א שם הקשה דבכה"ג דהקידוש הי' בטעות הרי הפסיק בדיבור שאינו קידוש ויש כאן הפסק בין הברכה בפה"ג לשתי'. דבשלמא קידוש שיוצא בה הוי לצורך השתי' ולא הוי הפסק אבל הקידוש בטעות הוי הפסק.

אמנם בשו"ע אדה"ז מבואר דאע"פ שהי' בטעות לא הוי הפסק ולכאורה זה דומה לדין המבואר בספירת העומר שספר בטעות דלא הוי הפסק כמבואר באדה"ז שם דכיון שנתעסק בדבר שבירך עליו אלא שלא עלה בידו כהוגן.

ונמצא דאפילו דבר שאינו לצורך, אם זה מענין שנתעסק בו לא הוי הפסק ואפשר דגדר הפסק היא מדין היסח הדעת ולכך בכה"ג שנתעסק בדבר שבירך עליו אפילו שהי' בטעות אין כאן היסח הדעת והפסק.

ולפי"ז יש לבאר הטעם בדין אכילת מרור דרשות דלא חשיב הפסק לדעת אדה"ז אפילו להלל דכיון שמתעסק באכילת מרור לקיים המצוה מספק כרבנן, אה"נ דלהלל אין כאן מצוה. אבל ביחס האדם שבירך אין כאן הפסק שהרי הוא מתעסק בדבר שבירך עליו, וע"ד קידוש בטעות וספירה בטעות הנ"ל.

והא דבדין אכילת כזית הראשון יש כאן סברא דחשיב הפסק משום דבתחלה אוכל הכזית הראשון של המוציא מהשלימה כדעה הראשונה שהיא עיקר ומתכוין שלא לצאת מצות אכילת מצה בכזית זו, שהרי רוצה לקיים המצוה בפרוסה כדעה זו שהיא עיקר כמבואר באדה"ז (ולהעיר מהפסקי דינים דצ"צ סי' תעה עיי"ש) שאם יאכלנו יקיים מצות אכילת מצה ושוב לא יקיים המצוה בפרוסה, שהרי כבר יצא בכזית הראשון [ע"ד המבואר בכמה מקומות דאם מקיים המצוה שוב לא שייך קיום הידור מצוה]. ולכך צריך לאכלה רק בשביל כזית של המוציא ואח"כ יאכל הפרוסה לאכילת מצה.

ובכה"ג הרי בהכזית הראשון אינו מתעסק במצות אכילת מצה אלא באכילת המוציא ולכך כתב אדה"ז טעם דגם אכילת המוציא היא לצורך הכזית שני שצריך לברך עליו המוציא ונפטר בכזית הראשון.

אבל באכילת מרור הרי אוכלה לקיים המצוה לרבנן, ונמצא שמתעסק בדבר שבירך עליו אלא דלהלל אינו יוצא בזה שצריך לאכלה בכריכה והלכך האכילה אינה חשובה הפסק כלל כיון שנתעסק בדבר שבירך עליו ומיושבת קושיית הפר"ח לשיטת אדה"ז.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח