בגליון תשסט כתב הרב גערליצקי שי' ביאור בדעת הרמב"ם בהטעם שלא הביא הא דמברך על ניסי רבו וכו' – כיון דס"ל שעיקרו של ברכת הנס הוא ההצלה, וכדעת הרשב"א (ולא משום כיבוד אב) ובמילא אין לפשוט מהא דאיתא בתלמודא דילן דיוצאי יריכו מברכים – שגם על רבו יברך – די"ל דשאני התם שהם שותפין באותו הנס, ולכן לא פסק הרמב"ם שעל נס רבו יברך.

ויש להעיר מלקו"ש חל"ג עמ' 138 ואילך, שמבאר החילוק הכללי בין ברכת הגומל לברכת הנס; ברכת הגומל הוא הודאה על מצב של הצלה מסכנה [שלכן אומר בנוסח הברכה – "לחייבים טובות" – שמודה שהיה חייב בדבר סכנה, וניצל]. משא"כ ברכת הנס אינו דווקא על הצלה ממצב של סכנה, אלא על עצם עשיית הנס.

ומוכיח זה מהא דמברכים ב"רואה מעברות הירדן" (מקום שעברו בו ישראל בימי יהושע") שהיה זה נס של הקלה ולא של הצלה. ובפשטות ביאור זה קאי גם לדעת הרמב"ם, וזה שבמ"מ והערות שם לא ציין לרמב"ם כ"א לגמ' ולטושו"ע י"ל בפשטות (נוסף ע"כ שכן ציין בתחילת השיחה ממש, הנה) גוף ביאור של כ"ק אדמו"ר שם הוא בעיקר לפי מש"כ בב"י אודות ברכת הגומל, ונוסחה "לחייבים" דווקא (עיי"ש בארוכה) ולכן ציין רק לטושו"ע, אבל ביאור זה הוא כללי גם בדעת הרמב"ם.

ובגוף קושייתו - אמאי לא הביא הרמב"ם גבי נס דרבו - י"ל הביאור בזה ובסגנון המבואר בשיחה שם- (והע' 18 שם):

באמת, ס"ל להרמב"ם שהברכה היא על הנס, אלא, שבברכה יש פרטים - גוף תקנת הברכה, על מה תקנו לברך, ותוכן הברכה שלאחר שכבר נתקנה התקנה, מה מכילה הברכה, על מה סו"ס הוא מברך.

ולכן, אפ"ל שגוף התקנה היא על הצלה ממיתה (סכנה), ולכן כשבאים לתקן תקנה זו, שבתקנה נכלל כו"כ פרטים - מי יברך ומתי יברך כו', הרי שאי"ז כולל הנס דרבו, דכיון שבירושלמי הוא בעיא דלא איפשיטא, וכל מה שבדוחק ניתן לפשוט הוא מהא דיוצאי ירכו מברכים – שאז אולי כמו"כ יברכו גם תלמידיו, - והרי ראיה זו ניתן לדחות שמא התקנה שגם יוצאי יריכו יברכו הוא מצד שותפות בנס, ולא מצד ההצלה שבזה – (היינו תקנה צדדית) - וזה אינו בתלמידיו.

אבל, סו"ס מה שמברך בפועל הוא על הנס שאירע, וזה הוא תוכן הברכה. ועיין בזה במש"כ בקובצי עיונים וביאורים (כפ"ח).