ידועה שיטת התוס' (גיטין ז, א. ובכ"מ), דהא ד"אין הקב"ה מביא תקלה על ידם של צדיקים", הוא רק לגבי "מידי דאכילה" ד"גנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור". והרבי מבאר זאת בלקו"ש ח"ה ע' 187 הערה 23, וז"ל: "יש להטעים זה עפ"י המבואר בתניא פ"ח אשר "מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו". ושם מבאר הרבי דרש"י לא ס"ל הכי דעה"פ "לא יאונה לצדיק כל און", כותב רש"י "לא תזדמן לו עבירה בלי דעת", שמהלשון "כל" (בפסוק) ו"עבירה" משמע כל עבירה, וכן מהא דגריס רש"י ביבמות וכתובות המילים "אין הקב"ה מביא תקלה על ידם של צדיקים", אף ששם לא מדובר לגבי מידי דאכילה (דלא כהתוס' דלא גריס זה), והיינו שהרש"י ס"ל דלצדיקים "אין הקב"ה מביא תקלה על ידם" בכל מילי.

וב"באר היטב" (או"ח ר"ס תמז) מובא מכתבי האריז"ל, ש"הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה", דמשמע בכל איסור, והרי צדיק בפשטות "נזהר ממשהו חמץ בפסח" ואעפ"כ אומר התוס' דאין הקב"ה מביא לו תקלה רק במידי דאכילה, וא"כ יוצא דלא ס"ל כהתוס' אלא כהרש"י. והרבי אומר שאא"ל כן, דאם הוא רק לשיטת הרש"י הול"ל זאת בפירוש (כיון שהוא אחרון), והרבי מסביר זאת גם לפי שיטת התוס', דיכול להיות "צדיק" שלא נזהר ממשהו חמץ בפסח, ועושה תשובה מיד אח"כ דאז נחשב לצ"ג ו"אין הקב"ה מביא תקלה על ידו" - ב"מידי דאכילה", ויכול להיות א' שהוא לא צדיק ו"נזהר ממשהו חמץ" ואז מובטח לו שלא יחטא בכלל. [כמובן שהמדובר הוא לגבי עבירה בשוגג, ולא במזיד שהרי זה ברור שלא לוקחים ממנו את ענין הבחירה, וכדמצינו שאפי' אדה"ר יציר כפיו של הקב"ה נכשל]. - כ"ז משיחת אחש"פ תש"מ.

והנה באגה"ק סי' כ"ו, דשם מדובר לגבי לעת"ל דאז יהי' בגלוי הענין ד"ועמך כולם צדיקים", ושם כותב אדה"ז דלעת"ל "לא יאונה לצדיק כל און" (דאף אחד לא יחטא), ושם בהערה כותב הרבי דהוא גם לשיטת התוס' דס"ל בד"כ דהוא רק ב"מידי דאכילה" הנה לעת"ל הוא בכל מילי.

ולכאורה מה יעשה תוס' עם הפסוק "לא יאונה לצדיק כל און" דמשמע דלא חוטא בשום חטא, ודוחק גדול לומר דס"ל דקאי אלעת"ל, ובפרט שתוס' הרא"ש ביבמות צח, ב מביא פסוק זה ומסביר שהוא רק במידי דאכילה, וכן בספר "שיטת הקדמונים" התוס' מהר"ם (יבמות שם) כותב ד"כל און" הוא גימטריא של "אוכל טמא", והיינו שהפסוק מדבר רק על כשלון דאכילה. והנה בשיחת ש"פ שמיני תשמ"ג (אות י) מתווך הרבי דמ"ש התוס' דהוא רק ב"מידי דאכילה" קאי בדרגא א' דצדיקים, ומ"ש "כל און" - בכל הענינים - קאי בדרגא נעלית יותר בצדיקים. ועפ"ז י"ל דזה ברור שבפשטות הפסוק קאי על הדרגא הב' דצדיקים שהרי כתוב "כל און", אמנם בדרך הרמז קאי נמי אדרגא הא' דצדיקים ד"כל און" הוא בגימטריא "אוכל טמא" היינו מידי דאכילה, ולכן הביאו תוס' הרא"ש גבי "מידי דאכילה", אמנם אין זהו פשוטו, דבפשטות קאי על הדרגא הנעלית יותר בצדיקים.

וי"ל דב' דרגות הנ"ל, הם הדרגות דצדיק גמור וצדיק שאינו גמור:

ראי' א) בשיחת אחש"פ שהובאה לעיל, אמר הרבי דיכול להיות א' שלא "נזהר ממשהו חמץ בפסח", ונחשב לצדיק ו"אין הקב"ה מביא תקלה על ידו", דכיון שעשה תשובה נחשב לצ"ג (כדאיתא בקידושין מט, ב), ובלקו"ש חי"ז (אחרי ב) מסביר הרבי בארוכה דאא"ל דמדובר בדרגת בע"ת ש"זדונות נעשו לו כזכויות" היינו "תשובה מאהבה", אלא רק דרגת בע"ת ד"נעקר עונו מתחלתו" (עיי"ש), וא"כ זה ברור דמ"ש "צדיק גמור" אין הכוונה בשם התואר אלא בשם המושאל (וכמו שכותב הרבי שם בהערה 46, דכאן נוגע מה שנקרא צדיק בל' בנ"א), וכמבואר בתניא בארוכה דדרגת הצדיק הוא לא רק שאין בו עוונות (דזהו דרגת הבינוני), אלא שאין בו רע, וכאן הרי לא מדובר בדרגא כזו דבע"ת. ואעפ"כ אמר הרבי דבסוג כזה של צדיקים נאמר ד"אין הקב"ה מביא תקלה על ידם", ומכאן ראי' דזה לא מדובר לגבי הדרגא דצדיק גמור. [ויומתק ע"פ לקו"ש ח"ד ע' 1236 הערה 34 בשוה"ג, דשם כותב הרבי דבחלק ה"מדרש" היינו מחז"ל הדורשים את הפסוקים (גם בש"ס) כשנכתב "צדיק" הכוונה בשם התואר, משא"כ בחלק הדין וההלכה ד"צדיק" מצינו בכ"מ דפירושו "צדיק בדינו"].

ראי' ב) בנדרים י, א איתא ד"חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם מה היו עושין עומדין ומתנדבין נזירות למקום כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום", דמכאן משמע בפשטות דאין הקב"ה מביא תקלה על ידם בכל מילי (דבלא"ה למה להו לנדור נזירות), ובשו"ת אמרי כהן (סי' נ) תי' שיש חילוק בין צדיק לחסיד דלחסיד אין הקב"ה מביא תקלה בכל מילי, משא"כ לצדיק דהוא רק ב"מידי דאכילה", והוא ע"ד מ"ש הרבי דיש ב' דרגות בצדיקים, והנה דרגת החסיד מבואר בכ"מ דהיא דרגת הצדיק גמור, (ולדוגמא) א. תניא פ"י. ב. במאמר מש"פ מטו"מ תשמ"ג הסביר הרבי דדרגת "חסיד" הוא כנגד עולם האצילות שאין בו רע כלל. ע"כ. והרי דרגא זו היא דרגת הצ"ג ש"אין בו רע כלל". ונמצא דבדרגא זו דצ"ג דהיא דרגת ה"חסיד", אמרינן דאין הקב"ה מביא תקלה על ידם בכל מילי (ולכן נדרי בנזיר), ובהם עוסק הפסוק דלא יאונה כו'.

ג) הרי מבואר בחסידות בכ"מ דחטא בשוגג בא מק"נ, וזה אינו שייך בצ"ג דהרי אין בו רע כלל, שהרי הוא כנגד עולם האצי', וכדאי' בתער"ב דבדרגא דאצי' הנה כשיש ענין החטא מסתלקת נשמתם. וא"כ מובן דמ"ש התוס' הוא לא לגבי דרגת הצ"ג, ואם תקשה שהרי תוס' הביא החטא דר' ישמעאל ור' יהודה ולכאורה איך אפשר לפסוק דלא היו צ"ג, הנה מבואר בחסידות דדרגת התנאים היא בבריאה, ובתער"ב מבואר דהוא דרגת אצי' שבבי"ע, ושם כותב שבד"כ לא יארע להם שיחטאו, אמנם אם יארע לא תסתלק נשמתם כבדרגת אצי'. ואין לדבר בענינים ששגבו מבינתנו.

נמצא דבדרגת הצ"ג לא פליגי הרש"י והתוס' ד"לא יאונה לצדיק כל און", והמחלוקת היא בדרגת הצשא"ג (או בינוני דספר התניא, דנקרא צדיק בשם המושאל), דלפי התוס' "אין הקב"ה מביא תקלה על ידו" רק במידי דאכילה, ולפי הרש"י לא יארע לו שיחטא בכל מילי, וכמובן בפשטות מסה"מ מלוקט ח"א ע' קנו דלפי דעת רש"י "לא יאונה לצדיק כל און" קאי לא רק על צדיקים שהם בבחי' "ולבי חלל בקרבי" (צ"ג), אלא גם צדיקים שאינם בדרגא זו (צשא"ג, בינוני - צדיק בשם המושאל).

ולכן לעת"ל דכולם יהיו בדרגא דצ"ג אז אפי' לדעת התוס' "לא יאונה . . כל און", ואע"פ שכתוב "ועמך כולם צדיקים" (סתם) וא"כ מנ"ל שיהיו "צדיקים גמורים", מסביר זאת הרבי בשיחת ט"ו בשבט תשמ"ט הערה 19 דבאמת יהיו אז בדרגא ד"צדיקים גמורים", אלא דיהי' בהם גם המעלה דבע"ת, ולכן לא כתוב "צדיק גמור" מלשון כלי שנגמר מלאכתו, מכיון שבהם יהי' ההרגש שצריכים להתעלות לדרגא ושלימות נעלית עוד יותר.

ב. בגמ' מכות ז, ב יש מחלוקת בין אביי לרבא אם "האומר מותר קרוב למזיד הוא" או "אנוס הוא", ופסק הרמב"ם לגבי ז' מצוות ב"נ כאביי ד"קרוב למזיד הוא", ולכן בן נח שעבר על א' מז' מצוות מכיון שחשב שמותר חייב מיתה (כבמזיד), ומוסיף הרמב"ם דהוא משום דהי' לו ללמוד. ולפ"ז יוצא שהגדר ד"האומר מותר" דאמרינן ש"קרוב למזיד הוא" הוא שהי' לו לעשות דבר מסויים למנוע זאת וכיון שלא עשה נחשב לפשיעה.

והנה שם במכות דמדובר לגבי הריגה בשגגה דכתי' פעמיים "שגגה", לכן אמרינן דצ"ל שגגה ממש ולכן ה"אומר מותר" דאינו שגגה ממש אינו גולה (תוס' שם), אמנם בשאר עבירות ברור דגם ה"אומר מותר" חייב חטאת ונחשב לשוגג (דכתי' פ"א שגגה לגבי חטאת).

וי"ל דבזה פליגי הרש"י והתוס', דלפי התוס' דהוא מצד "גנאי" הרי אין חילוק אם הוא משום שהול"ל לעשות וכו' או לא דמ"מ הוי גנאי. אמנם לרש"י דכותב "לא תזדמן לו עבירה בלי דעת", הנה י"ל דזה לא חל במקום שהוא קרוב לפשיעה דהול"ל וכו' ואז באמת לא אמרינן ד"לא יאונה כו'".

והנה בר' ישמעאל דקרא לאור הנר והטה ויתחייב בקרבן חטאת, וכן ר"י בן טבאי שהרג בשוגג, ומזה הביא התוס' ראי' דלא אמרינן "אין הקב"ה מביא תקלה כו'" אלא רק במידי דאכילה. אמנם לרש"י י"ל ע"פ מה שמובא במפרשים: לגבי ר' ישמעאל, דאע"פ שהאיסור לקרות לאור הנר לא נאמר לגבי אדם חשוב דאין חשש שיטה כו', אמנם "כיון שמשים עצמו כהדיוט על ד"ת" הול"ל לאזדהורי, וכן לגבי ר' יהודה דהול"ל לעשות הדין עם שמעון בן שטח, או מפני ד"שגגת תלמוד עולה זדון", ועוד [ועד"ז י"ל לגבי "קרעו ס"ת בחמה" (יבמות צו, ב) דלא הול"ל להיות בחמה כו'], וא"כ לפי דעת הרש"י כיון דזה נחשב לפשיעה (קרוב למזיד) כיון שהי' להם וכו' א"כ בזה לא אמרינן ד"לא יאונה כו'" דאין זה נחשב "תזדמן לו עבירה בלי דעת", כיון שפשע כו' (כנ"ל), אמנם לתוס' דעכ"פ הוא גנאי (כנ"ל), ולכן מוכיח לשיטתי' דהוא רק ב"מידי דאכילה".

ג. ולגבי קושית התוס' מהא ד"רב ירמי' בר אבא אשתלי וטעים קודם הבדלה", ו"בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא", דשם לא אמרינן "והא אין הקב"ה מביא תקלה כו'", וכותב דשם הגם שהוא מידי דאכילה הרי הדבר עצמו הוא מותר והוא רק בשעת האיסור ואין בזה גנאי כ"כ, והרבי בח"ה שם מסביר ע"פ מ"ש בתניא דכשהדבר עצמו הוא אסור הרי זה ג' קליפות הטמאות ולכן הוא גנאי (משא"כ כשזה רק בשעת האיסור); ובשבת יב, ב מביא התוס' תי' זה, וממשיך ומביא מעשה דומה מבראשית רבה, אמנם שם דובר באיסור טבל (דהדבר עצמו הוא אסור), ושם מסיים ד"אם הראשונים מלאכים אנו (האמוראים) בני אינש ואם הם בני אינש אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר", היינו שבאמת הם בדרגא פחותה מהתנאים ועליהם לא נאמר אפי' הא ד"אין הקב"ה כו'" במידי דאכילה. וכתב המהר"ם והמהרש"ל דהוא עוד תי'.

ולכאורה קשה דהא הגמ' בחולין ה, ב. ו, א. דשם מדובר לגבי שחיטת כותי, ולגבי דמאי, ולגבי אמוראים ונקטה הגמ' שם השאלה "והא אין הקב"ה מביא תקלה על ידם של צדיקים", ושם הרי מדובר לגבי דמאי שהוא רק ספק דרבנן (לפי פי' התוס' שם (עיי"ש), ועיי"ש מה שמקשה עליו ה"תפארת יעקב") ובבראשית רבה מדובר לגבי טבל דהוא ודאי דרבנן ואעפ"כ אמרינן שחטא בשוגג ובחולין אמרינן שאא"ל שחטא ד"אין הקב"ה כו'" וכתי' הגמ' שם.

ולפי כ"ז מוכח דהגם שהי' "ירידת הדורות" ואין דרגת האמוראים כדרגת התנאים, הנה בד"כ רק בדרגת האמוראים אמרינן ד"אין הקב"ה מביא תקלה" במידי דאכילה כשהדבר עצמו הוא אסור, ושם (בבראשית רבה) הי' מקרה מיוחד, וכמובן ג"כ מזה שלא מובא בגמ'.

אמנם י"ל דהתוס' רוצה להוסיף הסברה בהא שהאמוראים נכשלו במידי דאכילה, דהגם שהוא רק בשעת האיסור אבל מ"מ הוא מידי דאכילה ד"נעשה דם ובשר מבשרו", דלא מצינו זה בתנאים, וע"ז מבאר דמ"מ הי' ירידה בענין זה דבדרגת האמוראים יכולה להיות "תקלה" ב"מידי דאכילה" אמנם שלא בשעת האיסור, שלא כהתנאים (דאף פעם לא נכשלו במידי דאכילה).

והנה לרש"י דס"ל ד"לא יאונה לצדיק כל און" קאי בכל הסוגים דצדיקים, ובפשטות גם בדרגת האמוראים; וכן קאי בכל האיסורים הן אם האיסור הוא בדבר עצמו הוא שהוא רק בשעת האיסור, וא"כ איך יבאר הא דהאמוראים נכשלו כו'.

הנה הא ד"בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא", כיון שע"פ הלכה היו מותרים כיון שאף אחד לא העיד להם ששמע מהב"ד שאמרו "מקודש", אלא שלפי דעת התוס' עכ"פ הוא "גנאי", שאוכלים ב"צומא רבא דמערבא", ולכן שואל דאיך זה יתכן ותריץ לה כנ"ל. משא"כ לדעת רש"י דלא חייש לגנאי אלא ל"עבירה" הנה כאן אין זה עבירה וכנ"ל.

ולגבי הא ד"אישתלי וטעים קודם הבדלה", יובן בהקדים: יש מחלוקת בין האחרונים אם העובר עבירה דרבנן בשוגג צריך כפרה או לא, (ולדוגמא) ה"נתיבות המשפט" (סי' רל"ד) כתב דאין צריך כפרה ואין נחשב לעבירה כלל, ובשו"ת "עין יצחק" כתב דנחשב לעבירה וצריך כפרה. והרבי בשיחת אחש"פ תשל"ו מסביר את שיטת ה"נתיבות" שמכיון שהאיסור דרבנן הוא משום גזירה כדי שלא יכשל באיסור דאורייתא, וא"כ זה שייך רק כשהוא מזיד, שהרי כשהוא שוגג לא שייך לומר שמכיון שאכל בשוגג איסור דרבנן הוא יאכל גם איסור דאורייתא. ומסביר הרבי דהנתיבות ס"ל דאיסור דרבנן הוא רק איסור גברא, דאם הי' איסור חפצא אזי אפי' בשוגג הי' נחשב לעבירה וצריך כפרה כיון שאכל דבר האסור.

והנה בחולין ו, א רש"י ד"ה "אפשר" כתב ד"אי איתא דגזרו חכמים . . מסתייע מילתא דיגרום עון שלא ישים על לבו דגזרו עליו וישכח הגזרה ויאכל בשוגג". דמזה משמע ברור דשיטת רש"י היא דהעובר על איסור דרבנן בשוגג נחשב לעון והיינו שהוא איסור חפצא. אמנם זהו רק כשהחכמים אסרו החפץ עצמו משא"כ כשרק אסור הזמן הנה אז י"ל דהוא איסור גברא לרש"י, וכיון שהוא איסור גברא הנה אם עבר ע"ז בשוגג אינו נחשב לעון כלל כיון שלא גזרו בשוגג (כנ"ל בהנתיבות). ועפ"ז מובן היטב דבחולין ה, ב וכן ו, א דשם מדובר לגבי איסור חפצא דרבנן דאז נחשב לעון שאלו "והא אין הקב"ה מביא תקלה כו'", משא"כ בפסחים לגבי הא ד"אישתלי וטעים קודם הבדלה" דאז חכמים רק אסרו את הזמן ולא את הדבר עצמו, היינו שאז הוא רק איסור גברא, הנה כשעבר ע"ז בשוגג אינו נחשב לעון כלל, ולכן שם לא הקשתה הגמ' "והא אין הקב"ה כו'". אמנם לשיטת התוס' זהו מ"מ "גנאי" שאכל בשעת האיסור (אע"פ שהוא בשוגג) ולכן הקשה משם (דקאי לשיטתי'), אמנם לרש"י ד"אין הקב"ה מביא תקלה" הוא רק ש"לא תזדמן לו עבירה כו'", אמנם כאן שאין זו עבירה כלל לא קשה. ודו"ק.

[ועפ"ז קשה מה שהביא ה"עין יצחק" מהתוס' ראי' לשיטתו (דבאיסורי דרבנן צריך כפרה ונחשב לעבירה) מהא שמחשיב התוס' הא ד"אישתלי וטעים קודם הבדלה" ל"תקלה", דלפי הנ"ל אין ראי' מהתוס' כלל, כיון שהתוס' מחשיב ל"תקלה" גם מידי ד"גנאי", אע"פ שלא נחשב לעבירה].