אי' בגיטין (ט, א): "שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, חוזר בנכסים מתנת שכ"מ הוא, ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין". ורש"י (בד"ה התם) פי' הטעם למה אינו חוזר בעבד וז"ל: "ונשתחרר שעה אחת, כל זמן שלא חזר, ושוב אינו יכול לחזור שקדשו השם". עכ"ל. אמנם בתוס' (ד"ה ואינו) כתבו וז"ל: "דהכל תקנת חכמים היא גם מה שחזר בנכסים, גם מה שאינו חוזר בעבד". עכ"ל.

והנה כתבתי בעבר שא' מאופני הביאור במחלוקת רש"י ותוס' הוא שנחלקו במהות חזרת שכ"מ כשיבריא, דזהו ברור שחזרתו פועלת למפרע, אמנם לרש"י הפי' שעכשיו, בעת החזרה, עוקר הוא את מתנתו למפרע, ולתוס' ע"י חזירתו איגלאי מילתא למפרע שמעולם לא הי' מתנה. ולכן לרש"י אא"פ לומר כן בנוגע להעבד, כי מכיון שנתקדש בקדושת ישראל ("שקדשו השם") הרי אא"פ לעקור את זה, משא"כ לתוס', שאיגלאי מילתא למפרע, אפשר לומר כן גם בנוגע לקדושת ישראל, כי הרי זה כאילו שנתגלה עכשיו שכל קדושתו ע"ע היתה בטעות (וע"ד מי שנתגייר והתנהג בקדושת ישראל משך זמן, ואח"כ נתגלה איזה טעות בגירותו, שפשוט שהוא נכרי למפרע), ולכן פירשו שזה שאינו חוזר בעבד הרי זה רק תקנת חכמים.

אמנם לאחר העיון נראה די"ל דלכו"ע מהות חזרת שכ"מ כשיבריא הוא גדר דנעקר הדבר למפרע, אלא שנחלקו במהות גדר "עבד". וכידוע שבעבד ישנם ב' ענינים: א) גדר "ממון", שהוא קנין כספו של האדון. ב) גדר "איסור", שחייב במצות כאשה ושאר הדינים השייכים לעבד. וכן כשהעבד משתחרר ישנם ב' ענינים: א) ענין "ממון", שקונה את עצמו, ואינו משועבד יותר לאדונו. ב) ענין "איסור", שנעשה בן ישראל גמור ומחויב בכל המצוות ומותר בבת ישראל וכו'.

]וה"ז כמו באשת איש, שיש בה ב' ענינים אלו: א) ענין הקנין, מה שהיא קנוי' לבעלה [-אף שלא כעבד, מ"מ נקראת "קנין כספו" – ראה קידושין ה,א: דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי קנין כספו הוא"]. ב) ענין האיסור והאישות, שהיא אסורה אכו"ע ומותרת רק לו; וכב' הלשונות "האשה נקנית" ו"האיש מקדש", (וראה קידושין ב, ב). וכשאשה מתגרשת נעשה ב' הענינים: א) היא קונה את עצמה. ב) מותרת לכל אדם וכו'].

אמנם ידועה החקירה איך זה נעשה: א) מתחיל מממון והאיסור מסתעף. ב) מתחיל מאיסור והממון מסתעף; ז.א. כשמשחרר עבד הפי' שמקנה אותו לעצמו, ומסלק שעבודו ממנו, ועי"ז מסתעף בד"מ – עי"ז שאין בעלות אדון עליו – מה שנעשה בן ישראל גמור וכו'. או להיפך: ענין שחרור הוא מה שעשאהו לבן ישראל, ועי"ז מסתעף בד"מ – ע"י שנעשה בן ישראל – שאין עליו בעלות אדונו, כי אא"פ לבן ישראל שיהי' עליו בעלות של אדם אחר באופן של קנין כספו ממש (משא"כ ענין עבד עברי, כמובן. ואכ"מ).

]ואף שי"ל אופן שלישי, שב' הענינים נפעלים בפ"ע בב"א ע"י השחרור – מ"מ אי"ז מסתבר, כמובן].

והנה כשחוזר (השכ"מ שהבריא) משחרור העבד – הנה אם השחרור הוא גדר "ממון", הרי חוזר הוא מדבר שבממון, ובד"מ יוחזר גם ענין האיסור, משא"כ אם השחרור הוא גדר "איסור", הרי חוזר הוא מדבר שבאיסור, ובד"מ יוחזר גם ענין הממון.

אבל פשוט שאא"פ לחזור מגדר "איסור", מדבר שכבר הוקדש (שהרי אמרי' שחזרה זו היא בחי' "נעקר הדבר למפרע", ז.א. שבאמת נעשה הדבר אלא שעוקרים זה עכשיו, וזה אא"פ לעשות בנוגע לאיסור קדושה), משא"כ בנוגע לממון אפ"ל כן שאפשר להשכ"מ שהבריא לחזור בו.

ובזה הוא דנחלקו רש"י ותוס': רש"י ס"ל שהוא גדר "איסור", ולכן כתב שהטעם למה "אינו חוזר בעבד" לפי ש"קדשו השם", היינו שהיות שהשחרור עצמו הוא מה שמקדשו לשם קדושת ישראל, מזה אא"פ לחזור. משא"כ תוס' ס"ל שהשחרור הוא גדר "ממון", לכן כשחוזר בו אינו חוזר מדבר שהקדיש, כ"א מענין ממונו (אף שהסתעף מזה גדר קדושה), וזה אפ"ל, לכן הוכרחו לכתוב שהטעם שאינו חוזר בעבד הוא רק תקנת חכמים.

והנה באמת י"ל שבב' אופנים אלו נחלקו אביי ורבא בסוגיא זו [אלא שלפי"ז יהי' מוכרח לומר שלא בזה נחלקו רש"י ותוס', כי פשוט שרש"י ותוס' לא יחלקו במחלוקת אביי ורבא, כ"א שנחלקו בביאור הראשון שנת"ל].

דהנה לעיל שם (ח,ב) אי': "ת"ר עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך, עצמו קנה, נכסים לא קנה. איבעיא להו כל נכסי קנויין לך מהו, אמר אביי מתוך שקנה עצמו קנה נכסים. א"ל רבא בשלמא עצמו ליקני, מידי דהוה אגט אשה, אלא נכסים לא ליקני, מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא. הדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו. א"ל רבא בשלמא וכו'. לרבא כמאן כר"ש דאמר פלגינן דיבורא וכו'". ולבסוף מסיים בגמ' שאפ"ל שלכו"ע, גם לר"מ, אמרינן פלגינן דיבורא. ובזה הוא דנחלקו אביי ורבא, דלאביי לא אמרי' פלגינן דיבורא, ולרבא אמרי' פלגינן דיבורא.

וע"ז כתב בקובץ הערות (ליבמות סרמ"ד, ובקובץ שעורים ח"ב י"ז) דהך פלגינן דיבורא הוה פלגינן נאמנות, כי אין לומר שמקצת דבריו אמת ומקצתו אינו אמת, דהרי יש כאן רק דיבור א', אלא הפי' דלענין העבד מאמינים לו, ולענין הנכסים אין מאמינים. וע"ז הקשה דלכאו' בענין דפלגינן נאמנות ליכא פלוגתא כלל, ומ"ט דאביי דס"ל דאין נאמן. דהנה בע"א אומר מת בעלה נאמן להתירה ואינו נאמן לנחלה, וכן באומר בני זה גדול הוא נאמן לאיסורים ולא לעונשין.

ותירץ שם דנחלקו בקנין כמה דברים בשטר אחד, האם ההקנאה היא אחת על כל הנכסים, או שהם קנינים נפרדים על כל חלק וחלק, דאביי ס"ל שהוא קנין א', ולכן אא"פ לחלק ביניהם, ולכן לא אמרי' כאן פלגינן נאמנות. משא"כ רבא ס"ל שעל כל חפץ וחפץ ישנו קנין מיוחד, ולכן אפ"ל כאן פלגינן נאמנות, עכתו"ד.

אמנם עפהנ"ל י"ל שבאמת שניהם ס"ל שבכלל בקנין כמה דברים בשטר א' הוה קנין אחד, אלא שנחלקו בנדו"ד דוקא, האם העבד והנכסים הם קנין אחד או לא; אם גדר עבד הו"ע "ממון" (והאיסור הוא רק מסתעף), אז ה"ה כשאר נכסים, וה"ז הקנאה אחת. ואם גדר עבד הו"ע "איסור" (והממון רק מסתעף), אז אאפ"ל שזה הקנאה אחת, כמובן. ובזה הוא דנחלקו אביי ורבא, אביי ס"ל שהוה "ממון" ואין לחלק ביניהם, ורבא ס"ל שהוא "איסור", ויש לחלק ביניהם.

(ובהמשך לזה - מכיון שהלכה כרבא, א"כ נמצא שלהלכה ה"ה גדר "איסור", הנה בזה הוא דנחלקו רש"י ותוס', האם אפ"ל שחוזר בו (השכ"מ שהבריא) מן העבד מעיקר הדין או שהוא רק תקנת חכמים: רש"י ס"ל שהו"ע "נעקר הדבר למפרע", והיות שענינו "איסור", אא"פ לעקרו. משא"כ התוס' ס"ל שהו"ע "איגלאי מילתא למפרע", לכן אף שזה גדר "איסור", מ"מ אפשר לחזור ממנו, וכנ"ל).