אי' בגיטין (ט, א): "שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, חוזר בנכסים מתנת שכ"מ הוא, ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין". ורש"י (בד"ה התם) פי' הטעם למה אינו חוזר בעבד וז"ל: "ונשתחרר שעה אחת, כל זמן שלא חזר, ושוב אינו יכול לחזור שקדשו השם". עכ"ל. אמנם בתוס' (ד"ה ואינו) כתבו וז"ל: "דהכל תקנת חכמים היא גם מה שחזר בנכסים, גם מה שאינו חוזר בעבד". עכ"ל.

והנה כתבתי בעבר שא' מאופני הביאור במחלוקת רש"י ותוס' הוא שנחלקו במהות חזרת שכ"מ כשיבריא, דזהו ברור שחזרתו פועלת למפרע, אמנם לרש"י הפי' שעכשיו, בעת החזרה, עוקר הוא את מתנתו למפרע, ולתוס' ע"י חזירתו איגלאי מילתא למפרע שמעולם לא הי' מתנה. ולכן לרש"י אא"פ לומר כן בנוגע להעבד, כי מכיון שנתקדש בקדושת ישראל ("שקדשו השם") הרי אא"פ לעקור את זה, משא"כ לתוס', שאיגלאי מילתא למפרע, אפשר לומר כן גם בנוגע לקדושת ישראל, כי הרי זה כאילו שנתגלה עכשיו שכל קדושתו ע"ע היתה בטעות (וע"ד מי שנתגייר והתנהג בקדושת ישראל משך זמן, ואח"כ נתגלה איזה טעות בגירותו, שפשוט שהוא נכרי למפרע), ולכן פירשו שזה שאינו חוזר בעבד הרי זה רק תקנת חכמים.

אמנם לאחר העיון נראה די"ל דלכו"ע מהות חזרת שכ"מ כשיבריא הוא גדר דנעקר הדבר למפרע, אלא שנחלקו במהות גדר "עבד". וכידוע שבעבד ישנם ב' ענינים: א) גדר "ממון", שהוא קנין כספו של האדון. ב) גדר "איסור", שחייב במצות כאשה ושאר הדינים השייכים לעבד. וכן כשהעבד משתחרר ישנם ב' ענינים: א) ענין "ממון", שקונה את עצמו, ואינו משועבד יותר לאדונו. ב) ענין "איסור", שנעשה בן ישראל גמור ומחויב בכל המצוות ומותר בבת ישראל וכו'.

]וה"ז כמו באשת איש, שיש בה ב' ענינים אלו: א) ענין הקנין, מה שהיא קנוי' לבעלה [-אף שלא כעבד, מ"מ נקראת "קנין כספו" – ראה קידושין ה,א: דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי קנין כספו הוא"]. ב) ענין האיסור והאישות, שהיא אסורה אכו"ע ומותרת רק לו; וכב' הלשונות "האשה נקנית" ו"האיש מקדש", (וראה קידושין ב, ב). וכשאשה מתגרשת נעשה ב' הענינים: א) היא קונה את עצמה. ב) מותרת לכל אדם וכו'].

אמנם ידועה החקירה איך זה נעשה: א) מתחיל מממון והאיסור מסתעף. ב) מתחיל מאיסור והממון מסתעף; ז.א. כשמשחרר עבד הפי' שמקנה אותו לעצמו, ומסלק שעבודו ממנו, ועי"ז מסתעף בד"מ – עי"ז שאין בעלות אדון עליו – מה שנעשה בן ישראל גמור וכו'. או להיפך: ענין שחרור הוא מה שעשאהו לבן ישראל, ועי"ז מסתעף בד"מ – ע"י שנעשה בן ישראל – שאין עליו בעלות אדונו, כי אא"פ לבן ישראל שיהי' עליו בעלות של אדם אחר באופן של קנין כספו ממש (משא"כ ענין עבד עברי, כמובן. ואכ"מ).

]ואף שי"ל אופן שלישי, שב' הענינים נפעלים בפ"ע בב"א ע"י השחרור – מ"מ אי"ז מסתבר, כמובן].

והנה כשחוזר (השכ"מ שהבריא) משחרור העבד – הנה אם השחרור הוא גדר "ממון", הרי חוזר הוא מדבר שבממון, ובד"מ יוחזר גם ענין האיסור, משא"כ אם השחרור הוא גדר "איסור", הרי חוזר הוא מדבר שבאיסור, ובד"מ יוחזר גם ענין הממון.

אבל פשוט שאא"פ לחזור מגדר "איסור", מדבר שכבר הוקדש (שהרי אמרי' שחזרה זו היא בחי' "נעקר הדבר למפרע", ז.א. שבאמת נעשה הדבר אלא שעוקרים זה עכשיו, וזה אא"פ לעשות בנוגע לאיסור קדושה), משא"כ בנוגע לממון אפ"ל כן שאפשר להשכ"מ שהבריא לחזור בו.

ובזה הוא דנחלקו רש"י ותוס': רש"י ס"ל שהוא גדר "איסור", ולכן כתב שהטעם למה "אינו חוזר בעבד" לפי ש"קדשו השם", היינו שהיות שהשחרור עצמו הוא מה שמקדשו לשם קדושת ישראל, מזה אא"פ לחזור. משא"כ תוס' ס"ל שהשחרור הוא גדר "ממון", לכן כשחוזר בו אינו חוזר מדבר שהקדיש, כ"א מענין ממונו (אף שהסתעף מזה גדר קדושה), וזה אפ"ל, לכן הוכרחו לכתוב שהטעם שאינו חוזר בעבד הוא רק תקנת חכמים.

והנה באמת י"ל שבב' אופנים אלו נחלקו אביי ורבא בסוגיא זו [אלא שלפי"ז יהי' מוכרח לומר שלא בזה נחלקו רש"י ותוס', כי פשוט שרש"י ותוס' לא יחלקו במחלוקת אביי ורבא, כ"א שנחלקו בביאור הראשון שנת"ל].

דהנה לעיל שם (ח,ב) אי': "ת"ר עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך, עצמו קנה, נכסים לא קנה. איבעיא להו כל נכסי קנויין לך מהו, אמר אביי מתוך שקנה עצמו קנה נכסים. א"ל רבא בשלמא עצמו ליקני, מידי דהוה אגט אשה, אלא נכסים לא ליקני, מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא. הדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו. א"ל רבא בשלמא וכו'. לרבא כמאן כר"ש דאמר פלגינן דיבורא וכו'". ולבסוף מסיים בגמ' שאפ"ל שלכו"ע, גם לר"מ, אמרינן פלגינן דיבורא. ובזה הוא דנחלקו אביי ורבא, דלאביי לא אמרי' פלגינן דיבורא, ולרבא אמרי' פלגינן דיבורא.

וע"ז כתב בקובץ הערות (ליבמות סרמ"ד, ובקובץ שעורים ח"ב י"ז) דהך פלגינן דיבורא הוה פלגינן נאמנות, כי אין לומר שמקצת דבריו אמת ומקצתו אינו אמת, דהרי יש כאן רק דיבור א', אלא הפי' דלענין העבד מאמינים לו, ולענין הנכסים אין מאמינים. וע"ז הקשה דלכאו' בענין דפלגינן נאמנות ליכא פלוגתא כלל, ומ"ט דאביי דס"ל דאין נאמן. דהנה בע"א אומר מת בעלה נאמן להתירה ואינו נאמן לנחלה, וכן באומר בני זה גדול הוא נאמן לאיסורים ולא לעונשין.

ותירץ שם דנחלקו בקנין כמה דברים בשטר אחד, האם ההקנאה היא אחת על כל הנכסים, או שהם קנינים נפרדים על כל חלק וחלק, דאביי ס"ל שהוא קנין א', ולכן אא"פ לחלק ביניהם, ולכן לא אמרי' כאן פלגינן נאמנות. משא"כ רבא ס"ל שעל כל חפץ וחפץ ישנו קנין מיוחד, ולכן אפ"ל כאן פלגינן נאמנות, עכתו"ד.

אמנם עפהנ"ל י"ל שבאמת שניהם ס"ל שבכלל בקנין כמה דברים בשטר א' הוה קנין אחד, אלא שנחלקו בנדו"ד דוקא, האם העבד והנכסים הם קנין אחד או לא; אם גדר עבד הו"ע "ממון" (והאיסור הוא רק מסתעף), אז ה"ה כשאר נכסים, וה"ז הקנאה אחת. ואם גדר עבד הו"ע "איסור" (והממון רק מסתעף), אז אאפ"ל שזה הקנאה אחת, כמובן. ובזה הוא דנחלקו אביי ורבא, אביי ס"ל שהוה "ממון" ואין לחלק ביניהם, ורבא ס"ל שהוא "איסור", ויש לחלק ביניהם.

(ובהמשך לזה - מכיון שהלכה כרבא, א"כ נמצא שלהלכה ה"ה גדר "איסור", הנה בזה הוא דנחלקו רש"י ותוס', האם אפ"ל שחוזר בו (השכ"מ שהבריא) מן העבד מעיקר הדין או שהוא רק תקנת חכמים: רש"י ס"ל שהו"ע "נעקר הדבר למפרע", והיות שענינו "איסור", אא"פ לעקרו. משא"כ התוס' ס"ל שהו"ע "איגלאי מילתא למפרע", לכן אף שזה גדר "איסור", מ"מ אפשר לחזור ממנו, וכנ"ל).

בגמ' ח, ב תנא דסוריא חייבת במעשר ובשביעית משום דקסבר (האי תנא) דכיבוש יחיד שמיה כיבוש. ופרש"י, "כיבוש יחיד" דדוד שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכיבוש יהושע שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה אבל דוד לא כבש אלא לצרכו ע"כ. וברמב"ם (תרומות א, ב) אחר שפסק דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש, ובעינן כיבוש דרבים דוקא, מוסיף: ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים ואע"פ שלא נכבשה כדי שלא תהי' כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו ע"כ.

וראיתי מדייקים, דלכאו' הרמב"ם חולק על רש"י הנ"ל בהא דכיבוש יהושע הוי כיבוש רבים; דרש"י מדגיש שהכיבוש שהיתה קודם החלוקה עשאו כיבוש רבים, משא"כ להרמב"ם הרי – להיפך – החלוקה שקדם להכיבוש גרם שהכיבוש תהי' כיבוש רבים.

והנה בלקו"ש (חט"ו, לך לך, ה') מבאר כ"ק אדמו"ר באורך דכל ענין הכיבוש – בקדושה הראשונה – היתה לקדש ארץ ישראל (משא"כ הקנין בא"י כבר הי' לנו מימי האבות), שכך היתה הציווי מהקב"ה שהקדושה תבא ע"י כיבוש. וממשיך, דלפ"ז י"ל, שהיות שהציווי היתה "ונכבשה הארץ לפניכם" (הארץ – סתם) אז מיד שכבשו יריחו שהיא "נגרא של א"י", כבר נשלם אז חלות הקדושה דא"י על כל הארץ. אלא שבנוגע כמה מצות היתה תנאי נוסף דכיבוש וחילוק כדי שיתחייבו בהם ישראל, אבל קדושת הארץ כבר היתה משעת כיבוש יריחו (וראה בההערות שם כמה ראיות לזה).

ובהערה 51 מק' ע"ז מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, דיהושע הוצרך לחלק הארץ בכדי שכיבושם של השבטים שלאח"ז תהי' כיבוש רבים [ולכאו', הרי לדברי כ"ק אדמו"ר כבר נתקדש הארץ, ומדוע הוצרך לזה], ומתרץ "היינו להיות "נקרא א"י כדי שינהגו כל המצות" (לשון הרמב"ם שם), שחיוב המצות נעשה בכל מקום אחר שנכבש המקום וחלקו . . אבל ענין הקדושה נעשה תיכף בכיבוש יריחו".

והיוצא מדברי כ"ק אדמו"ר, לכאו', ד(לדעת הרמב"ם עכ"פ) היו ב' אופנים וענינים בכיבוש: כיבוש לפעול קדושת הארץ, וכיבוש לפעול חיובי מצות הארץ. וגם לענין השני של כיבוש הוצרכו שיהי' כיבוש רבים דוקא (שלכן הוצרך יהושע לחלק הארץ וכו').

ועפ"ז י"ל, דהחילוק שהבאנו לעיל בין רש"י להרמב"ם, אינו ראי' דפליגי בגדר דכיבוש רבים, אלא דרש"י מדבר על ענין הראשון בכיבוש, והרמב"ם מוסיף לדבר גם בענין השני ומזה הסתעף החילוק הנ"ל, ודו"ק.

ב. אלא דלכאו' עצ"ע בגדר ב' דיני כיבוש אלו; דבאם ע"י הכיבוש דיהושע כבר חלה הקדושה על כל הארץ, אז מדוע באמת הוצרכו ל"דין כיבוש" שני להתחייב במצות הארץ? (דהנה באם הפשט היתה, דאע"פ דה"כיבוש" וחלות הקדושה כבר היתה, מ"מ יש תנאי בחיוב המצוה, שצריכים להתיישב בהמקום וכיו"ב, אז לא היו צריכים לדין כיבוש שני (וכיבוש רבים דוקא), וע"כ דבכיבוש ובפעולתה יש ב' ענינים. וצ"ב מה הם).

ואוי"ל בזה, שהוא ע"ד הידוע בענין קידושין דאיש ואשה, שמבואר בזה, דזה שהאשה "מתקדשת" יש בזה ב' ענינים: שאסורה לכל העולם כולו; ושמיוחדת ומזומנת לבעלה. והיינו ש"קדושה" כוללת (א) ענין שלילי, שהוא קדוש ומובדל מחול, וגם (ב) ענין חיובי שיש בה קדושה, שהוא ענין לעצמו.

ועפ"ז י"ל בקדושת א"י, דיש בה ב' ענינים אלו; א) מה שהוא מובדל משאר כל העולם להיות מקום מיוחד לישראל; ב) מה שיש בו ענינים חיוביים וקדושה לעצמה, די"ל שזה מתבטא במצות הארץ. וי"ל דע"ז באו ב' הכיבושים דלעיל, כיבוש יהושע קידש א"י להבדילו משאר העולם ולייחדו בפ"ע, ואח"כ באה הכיבוש השני להקדישו בהקדושה החיובית דמצות הארץ.

ועפ"ז יש לבאר גם ההלכה שלאח"ז ברמב"ם שם; דמביא שם מה היתה החיסרון בהארצות שכיבשם דוד (היינו סוריא), "אע"פ שמלך ישראל הוא וע"פ בי"ד הגדול הי' עושה (ושלכן, לכאו', הוי כיבוש רבים) אינן כא"י לכל דבר ולא כחו"ל לכל דבר "אלא יצאו מכלל חו"ל ולהיותן כא"י לא הגיעו . . מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א"י אלא נשאר בה מז' עממים וכו'".

ולדברנו יש לומר, דהא דכתב "שיצאו מכלל חו"ל ולהיותן כא"י לא הגיעו", פירושו, שנתקדשו בענין הראשון דקדושת הארץ (הבדלה מחו"ל), אבל לא נתקדשו בהקדושה החיובי – דמצות הארץ – כא"י.

ואם כנים הדברים נמצא, דשונה החיסרון דכיבוש יחיד מהחיסרון דכבישת חו"ל קודם גמר כבישת א"י; דכיבוש יחיד הוא חיסרון בב' הדינים דכיבוש שהזכרנו, (והיינו דע"י כיבוש יחיד א"א לפעול קדושת הארץ, אפי' רק הקדושה השלילי הנ"ל); משא"כ החיסרון ד"סמוך לפלטורא שלך לא הורשת וכו'", הוא רק חיסרון בדרגא השני דקדושת א"י – חיובי המצות.

ובהסברת החילוק נראה בב' אופנים: א) דכשישנו להמציאות דכיבוש רבים, אז נפעלת בד"מ ההבדלה של מקום זה משאר העולם, היות דזהו מקום שמיוחד אז לבנ"י, וכל החיסרון שאפ"ל הוא שלא יתקדש המקום בקדושה החיובי, דחיוב מצות. ב) לפי המבואר בהשיחה לעיל, נמצא, דכל א"י כבר נתקדשה בדרגא הא' דקדושה בשעת כיבוש יהושע, וא"כ י"ל דהחיסרון בזה שכובשים מקום בחו"ל קודם גמר כיבוש א"י, יכול להיות רק לחדש דבר בקדושת חו"ל שאינו כבר בקדושת א"י, וזהו רק דרגא הב' בקדושה כנ"ל. ומובן א"כ דגם ע"י כיבוש כזה יכול להיות דרגת הקדושה שיש כבר בכל א"י – הקדושה השלילי הנ"ל.

ג. ועפכ"ז יש לבאר גם שיטת רש"י בכ"ז; דהנה רש"י שונה מהרמב"ם בשנים: א) שאינו מזכיר החלוקה שעשה יהושע בכדי שהכיבוש שלאחריה יהא "כיבוש רבים". ב) שאינו מזכיר כלום אודות החיסרון ד"סמוך לפלטורא שלך לא הורשת וכו'" (ולשיטתו, החיסרון בסוריא הוא דלא היתה כיבוש רבים, עיין בדבריו).

ולדברנו י"ל דב' החילוקים נובעים מנקודה אחת: דסב"ל לרש"י שבנ"י היו צריכים לפעול רק דרגא הא' בקדושת א"י, ובד"מ נתקדש גם בקדושה החיובי (אלא ד – כנ"ל מהשיחה – לענין כמה מצות הי' תנאי שלא להתחייב בהן עד אחר ירושה וישיבה). וא"כ מובן דלא הי' צורך בהחלוקה דיהושע, וגם דהחיסרון השני (דכיבוש חו"ל קודם גמר כיבוש א"י) אינה פועלת חיסרון בקדושת הארץ, היות דכנ"ל ב' ענינים אלו נוגעים רק לדרגא הב' בקדושת א"י.

איתא במנחות לג, א: "ואמר ר"י אמר שמואל, במזוזה הלך אחר היכר ציר, מאי היכר ציר, אמר ר"א אבקתא. היכי דמי, כגון פיתחא דבין תרי בתי, בין בי גברי לבי נשי, ריש גלותא בנא ביתא א"ל לר"נ קבע לי מזוזתא א"ר נחמן תלי דשי ברישא".

וברש"י ד"ה תלי דשי ברישא, כתב: "העמיד הסיפין תחילה וכו', דאל"כ הוה לי' תעשה ולא מן העשוי".

ובתוס' ד"ה תלי הקשו על רש"י, וז"ל: "וקשה דהוה לי' למימר קבע סיפי ברישא, ועוד לקמן הוה לי' לאיתנויי גבי לא שנו אלא שהעמיד ולבסוף חתך כו', ונראה לפרש דהאי ביתא דבנא ר"ג היינו כגון פיתחא בין גברי לבין נשי דסליק מינה, ומשום היכר ציר קאמר לי' תלי דשא ברישא".

ויש להקשות, דאם משום היכר ציר קאמר לי', על כרחך ההיכר ציר הוא בהסיפים כמו שפירש רש"י בד"ה אבקתא, וכן בהערוך פי' חלול המשקוף, (וכן נראה מתוס' נדרים נו, ב, ד"ה אבקתא, שהוא דבר חלול), וא"כ אפי' לתוס' הוה לי' למימר קבע סיפי (ולא דשא) ברישא?

ועל קושייתם הב' יש לתרץ כמו שמתרץ הרמב"ם בפ"ו מה' מזוזה ה"ה בכ"מ לחכמי לוניל "מי תלה הא בהא, וכי דרשיתו סמוכים בגמרא".

איתא בתוס' (ברכות ז, א, בד"ה שאלמלי): "וא"ת מה הי' יכול [בלעם] לומר בשעת רגע. י"ל כלם".

ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאיתא בסנהדרין (קה, ב) א"ר יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה הי' בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו', לא תהא מלכותן נמשכת וכו', עכ"ל. א) לא נמצא בגמ' שביקש לומר "כלם"! ב) לא מצינו שבירכם באריכות ימים!

איתא במשנה (גיטין י, ב): "כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אע"פ שחותמיהם עובדי כוכבים, כשרים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים".

והנה, פסק הרמב"ם (פכ"ז מהל' מלוה ולוה ה"א): "כל השטרות שחותמיהן עכו"ם הרי אלו פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב .. שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהם, אע"פ שיש בהן כל הדברים שמנינו – הרי הן כחרסים, והורו רבותי, שאפילו שטרי חוב שלהן שנתנו המעות בפניהם – פסולין, ולא הכשירו אלא שטרי מקח וממכר שנתנו המעות בפניהם, ואין אני מודה בזה".

היוצא להלכה, לפי שיטת הרמב"ם, שרוב השטרות הם פסולים: א) גיטי נשים, ב) שחרורי עבדים, ג) הודאות, ד) מתנות, ה) פשרות, ו) מחילות, וראה ב"אורים" לסי' סח סקי"ג שגם ז) שטרי צוואות יהיו פסולים לשיטת הרמב"ם – ומה שכשר הוא רק שני שטרות: א) שטרי מכר, ב) שטרי חוב.

ולדעת רבותיו דהרמב"ם, יוצא ששמונה שטרות פסולים (כי גם שטר חוב פסול), ומה שכשר הוא רק שטרי מכר.

ועפ"ז צע"ג בלשון המשנה: כל השטרות .. כשרים חוץ מ.." – איך אפ"ל על שתי שטרות (או שטר אחד) שהם "כל השטרות", ולהכניס שבע (שמונה) שטרות בכלל ה"חוץ"?!

ולכאו' הול"ל בדיוק להיפך: "כל השטרות (שבע – שמונה) פסולים, חוץ מ(אחד – שנים) שהם כשרים"!!!

ואכן, הרמב"ם דייק בלשונו וכתב: "כל השטרות שחותמיהן עכו"ם הרי אלו פסולין חוץ מ..", וכן כתב בשו"ע סס"ח ס"א.

(וראה בטור שלא הגדיר מהו ה'כלל' ומהו ה'יוצא מן הכלל', אלא כ' סתם: "שטרי מקח וממכר ושטרי הלואות .. כשרים .. אבל שטרי מתנות .. וכן שטרי הודאות .. או שטרי מחילות או פשרות שנעשו בערכאותם – אינם כלום").

וצריך עיון בלשון המשנה (ובפרט ע"פ דברי כ"ק אדנ"ע הידועים, בקונ' עה"ח, בגודל דיוק ל' המשנה).

ואבקש מקוראי הגליון שיחיו להעיר בזה.