בהתחלת חלק רביעי של הספר שערי תורה מביא הג' ר"י פייגענבוים ז"ל את הגמ' (מגילה ז,ב) רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי אבסום קם רבה ושחטי' לר' זירא למחר בעי רחמי ואחיי. ושואל שם דע"פ פשוטו אינו מובן, "דחלילה לחשוב דרבה השתכר כ"כ בפורים עד ששחטו לר' זירא" ומבאר שם מהותו וענינו של ר' זירא ורבה: שעל ר' זירא מבואר בגמ' "ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלישתכח גמרא דבבלאה מיני' כי היכי דלא ניטרדי'". ומבאר דר' זירא דסליק לא"י הי', כדי להשיג יראת שמים דאווירא דא"י מחכים וכתיב הן יראת ה' הוא חכמה. וממשיך לבאר דר' זירא הי' נק' חריף ומקשה (הוריות יד, ב) והנה ידוע מספה"ק דבעת שהאדם מקשה ומפלפל בלימודו יוכל להיפרד קצת מדביקותו בהשי"ת לכן התענה ר' זירא דלישתכח מיני' תלמודא דבבלאה, היינו דרך פלפולו בתורה שהי' חריף ומקשה כי לא הי' רוצה שיפרד מדביקותו בהש"י.

ועל רבה מבאר מהג' (בהוריות שם) דרבה הי' נק' עוקר הרים. הרי דרבה הי' מחודד טפי מר' זירא שהי' נק' רק חריף ומקשה. ועוד מצינו בגמ' דרבה קודם לימודו הי' אומר מילתא דבדיחותא ואח"כ פתח באימתא דשמיא שלא הי' לו מניעה מדרך פלפול ליראת ה'.

וממשיך לבאר את הגמ' (מגילה שם) לכן י"ל דרבה ור' זירא דעבדי' סעודת פורים בהדי הדדי דאיבסום רבה ובא לידי אהבת התורה כי יום הפורים גורם לידי אהבת התורה שאז הי' קבלת התורה ברצון כדאי' בגמ', והקפיד על ר' זירא בזה דיתיב מאה תעניתא דלישתכח מיני' תלמודי דבבלאה דרבה חלק על ר' זירא מפני ב' טעמים א) דרבה שהי' מחודד טפי מר' זירא אעפ"כ לא הי' לו דרך פלפולו מניעה ליראת ה'. ב) דרבה סבר דאפי' אם הפלפול מניעה ליראת ה' אפ"ה לא הי' לו לר' זירא להניח פלפולו, כי הפלפול בתורה היא ג"כ עיקר בעבודת ה' כמבואר בגמ' דלעתיד שואלין את האדם פלפלת בחכמה.

לכן רצה רבה שר' זירא יחזור לדרך פלפולו שהי' חריף ומקשה ועשה שישכח ר' זירא כל לימודו ואז יהא מוכרח ר"ז לשוב לפלפולו, כדמצינו בגמ' (תמורה) גבי עתניאל בן קנז דשלש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של מרע"ה אהדרינהו עתניאל בן קנז בפלפולו. (וע"ש סוף ביאורו על הגמ' מגילה שם).

ולכאו' אינו מובן (אף שביאורו היא לא לפי פשוטו) לפי ביאורו א"כ מה באמת סבר ר"ז שבא לישכח תלמודי בבלאה בשביל יראת ה' הרי תלמוד בבלי ג"כ תורת ה' היא (דלפי ביאורו לא מדובר אודות עלי' ממדריגת מחשכים הושיבני לאורו של תלמוד ירושלמי) אלא להיפך כמו שחשב רבה, ואם צודק הוא א"כ מה סבר רבה הרי סו"ס ר"ז נפרד קצת מדביקותו בהש"י?

והעיקר, הרי אף שרבה ישכח את כל התורה ויוצרך ר"ז לדרך הפלפול להחזירו הרי סו"ס דרך הפלפול מונע אותו מדביקותו בה' ויותר ניחא לומר שלא סתם הכריחו רבה לחזור לדרך הפלפול אלא ג"כ תיקן אותו שעי"ז (שישכחו וכו') לא ימנע דרך הפלפול מדביקותו בהש"י, וא"כ צ"ל איך זה שעי"ז שישכחו את כל התורה ויוצרך לדרך הפלפול להחזירו, לא ימנע אותו מדביקותו בהש"י.

ואולי אפשר לבאר זה ע"פ המבואר בלקו"ת פ' מצורע ריש כה,ב וז"ל: "וביאור הענין בעבודת ה' דהנה עם היות שסיבת הצרעת והנגעים הוא מחמת הסתלקות מוחין דאבא שהוא בחי' הביטול והשוב שמחמת זה נמשך יניקת החיצונים מבחי' הרצוא וההתלהבות דמוחין דאימא, והיה עולה על הדעת שתיקון המעוות הוא די ע"י העבודה בהמשכת מוחין דאבא בז"א כמקדם יתוקן הדבר כי אור אבא דוחה יניקת כנ"ל (ענינו דר' זירא-קטנות-מוחין דאימא).

אך באמת א"א להמשיך המוחין דאבא בז"א בלתי שיתחיל מתחלה לתקן המעוות בפגם שהי' במוחין דאימא כי תשובה באותו מקום (ענינו דרבה - גדלות - מוחין דאבא) ואז אח"כ ימשיך המוחין דאבא והיינו שצריך לעורר בחי' הרצוא וההתלהבות הנמשך ממוחין דאימא ואח"כ יתחברו לבחי' הביטול דמוחין דאבא בחי' ואם רץ לבך שוב לאחד".

ומכאן משמע דהתיקון הוא באותו מקום, והיינו דאע"פ שמוחין דאימא (פלפול) בעיקר,יכול להביא ליניקת החיצונים (פגם ביראת ה'), מ"מ התיקון הוא ע"י שחוזר ועוסק באופן דמוחין דאימא (פלפול) והוא הרצון וההתלהבות, וזה גופא התיקון שמוחין דאימא יהי' כדבעי ולא יגיע לידי יניקת החיצונים דהיינו שבמוחין דאימא יורגש באופן גלוי יותר, ואוא"ל שזהו ע"ד עבודת השוב שלאחרי הרצוא, שבו נרגש ג"כ מעלת הרצוא.

וזהו תשובה באותו מקום דשם הוא התיקון ומדוייק בלשונו של אדה"ז "אך באמת א"א. . בלתי שיתחיל מתחלה לתקן המעוות בפגם שהיה במוחין דאימא כי תשובה באותו מקום . . .והיינו שצריך לעורר בחי' הרצוא וההתלהבות הנמשך ממוחין דאימא ואח"כ יתחברו (בדרך ממילא,כיון דבהרצוא-מוחין דאימא נרגש עכשיו באופן גלוי יותר מוחין דאבא-החכם בבינה) לבחי' הביטול דמוחין דאבא,ופשוט.

ולהעיר מלקו"ש חל"א פורים (שיחה ב').