בערוך השולחן סימן שח, סעיף טו כתב, וז"ל:

"והנה במלאכתו להיתר נתבאר דמותר גם מחמה לצל וכדי שלא יגנב. וכתב רבינו הב"י בסעיף ד דשלא לצורך כלל אסור לטלטלן ורק כתבי הקודש ואוכלין מותר לטלטלן אף שלא לצורך כלל ע"ש.

ואינו מובן הא כיון שמטלטלן וודאי יש לו איזה כוונה בזה. וצ"ל כגון דאינו אלא מתעסק בעלמא ואין לו שום כוונה בטלטולו אך אם יש לו תענוג במה שמטלטלו נהי דבמלאכתו לאיסור לא נחשוב זה צורך הגוף מ"מ במלאכתו להיתר ודאי מותר", עכ"ל הערוך השולחן.

והנה לפי דבריו נמצא דמותר לטלטל כלים שמלאכתן להיתר גם שלא לצורך גופן או מקומן אם יש לו איזה תענוג או צורך בטלטול זה.

ולפי זה מותר לטלטל כלים מפינה לפינה גם כשאין צריך למקומן.

וצריך להבין איך מתאים זה עם אחד מהטעמים לאיסור מוקצה (הובא גם שם סעיף א) "... ק"ו שלא יהא הטלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהא כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית... שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח".

גם צריך עיון אם כן הוא דעת אדמו"ר הזקן. שגם לשונו בסימן שח סעיף יז הוא "... ולא הותרו אלא לטלטלן לצורך הכלי עצמו אבל לא שלא לצורך כלל". מהו הפירוש של תיבת "כלל". ולכאורה אם אסור שלא לצורך הכלי הי' מתאים יותר הלשון "(אבל לא שלא לצורך) הכלי".