בגליון יא [תשסט] דן הרב אברהם שי' הרץ בענין אמירה לעכו"ם שבות. הביא יסוד דהקו"ש (פ"ב ביצה) דהגם דמתירים אמירה לעכו"ם לצורך מצוה, מ"מ כל דאפשר למעט בחומרת האיסור צריך למעט. ולכן אם אומר לגוי להחם המים רק עבור התינוק (לצורך מילה( יש כאן ב' איסורים (ודבר דבר, ומה שנעשה בשליחות הישראל), משא"כ כשמחמם עבורו אגב ישראל (אע"פ שישנו האיסור דריבוי בשיעורים הנעשה בשליחותו של הישראל, שהוא מה"ת לשיטת הר"ן) לא ניתוסף בהאיסור דודבר דבר, שהרי צריך האמירה לצורך האם. ולכן צריך למעט בהאיסור כמה דאפשר.

והוסיף הרב הנ"ל: שהיסוד הנ"ל מבואר באדמה"ז בסי' רנ"ב בקו"א סק"ה שמבאר שם דחליבה ע"י עכו"ם דחויה היא אצל צער בעלי חיים ולא הותרה הלכך כל מה שאפשר עבדינן למעט בהאיסור, ובזה מבאר שיטת המרדכי ס"פ כ"ד שהגם שמתיר לומר לכתחילה לגוי לחלוב הבהמה, מחמיר שיקנה החלב ממנו "...כדי שיהיה טורח בשביל עצמו, שאף שהותרה אפי' האמירה מ"מ כיון שאפשר שיעשה בשביל עצמו למה יעשה בשביל ישראל, יעשה בשביל עצמו כדי להקל איסור האמירה, שנעשה כאילו עשה מלאכתך, כמ"ש בהגמ"ר ספ"ד לענין לקצוץ לגוי בשבת לדבר מצוה שיעשה בו ביום דשרי לדעתו, ובלא קציצה אסור דקעביד אדעתא דישראל עי"ש...". והסיק הרב הנ"ל דכוונת אדמה"ז (בהביאו המרדכי) הוא להביא עוד דוגמא מהיתר אמירה לעכו"ם שגם בזה "צריך למעט באיכות האיסור כמה שאפשר", והיינו שגם בהיתר דאמירה לעכו"ם לצורך מצוה היא בגדר דחויה ולא הותרה. ע"כ.

לענ"ד אין זה כוונת אדמה"ז וכוונת המרדכי: כוונת המרדכי היא שע"י שקוצץ נחשב כעושה אדעתא דנפשיה ולא אדעתא דישראל. ולכן הגם שמתיר לקצוץ בשבת לצורך מצוה )ואי"ז אסור משום מו"מ לדעתו( הרי"ז דוקא כשקוצץ דאז עושה הגוי עבור עצמו אבל כשאינו קוצת עושה לתורך הישראל. וזהו כוונת אדמה"ז להסביר שיטתו דהמרדכי בהצורך לקנות החלב מהגוי כדי למעט באיסור אמירה בנוגע לצעב"ח על ידי שקונים ממנו שבמילא נחשב כאומר לו נעשה מלאכתך.

אבל אין כוונת המרדכי שצריכים לקצוץ בכדי למעט איסור אמירה לעכו"ם, כיון שהיא דחויה אצל מצוה, שהרי כשלא קצץ הרי"ז אסורה (וב"דחויה" כשאי אפשר אי"ז אסור).

עוד הוסיף לשלול שאין ללמוד מהא דאדמה"ז כ' (ש"ו ס"ה) דהתירו לצורך מצוה שנאמר חפצך, חפצך אסורים, חפצי שמים מותרים דאמירה לעכו"ם הותרה לצורך מצוה, כיון דמבואר בדברי אדמה"ז (ש"ז א) דלא התירו אמירה לצורך מצוה אלא כשיש צורך בדיבורו דמזה מבואר דבעצם יש איסור ודבר דבר גם היכא שמדבר לצורך מצוה אלא שנדחה משום הצורך מצוה.

אבל לכאורה אי"ז דחייה: דמה שאינו מותר אלא כשיש "צורך בדיבורו" אינו משום שאז הוא "דוחה" איסור האמירה, אלא שזהו גדר ההיתר דאמירה לצורך מצוה. והיינו שאמירה לצורך מצוה נחשב צורך מצוה רק כשיש תועלת בדיבורו לצורך המצוה.

ולעצם הענין (האם אמירה לעכו"ם לצורך מצוה דחויה או הותרה) נראה: דלענין חלק הב' דהאיסור (דממצוא חפצך ודבר דבר) היא הותרה, דכל האיסור לא ניתן לכתחילה בעניינים דחפצי שמים (כשיש צורך בדיבורו), וניתן ושייך רק לחפצך.

אבל בחלק הא' דהאיסור (מה שעושה בשליחותו דישראל) יש להסתפק אם דחויה או הותרה (ואין להוכיח מהא דבאמירה לעכו"ם לצורך צעב"ח דחויה, דכמו דאין מדמים השבותים (מג"א ש"ו סק"ח) אפשר דאין ההיתר להשבותים דומים. ).

עוד יש להעיר: דהנה כנ"ל כ' אדמה"ז מפורש דאמירה לעכו"ם נדחה בצעב"ח. והנה המג"א כ' בסי' ש"ה סקי"ג בהא דמביא השו"ע ב' שיטות: א) א"צ לקנות החלב מהגוי, ב) דצריך, וכותב המג"א דמ"מ נוהגין העולם כסברא ראשונה, דמשום צעב"ח שרי אמירה לעכו"ם. והוסיף "ומ"מ טוב לחלוב לתוך האוכל כדי שיהיה שבות דשבות". והיינו שהגם דסברא ראשונה סובר דאין צריך לקנות מהגוי (דאמירה לעכו"ם מותר לזה) אעפ"כ נראה דיש למעט שיהיה שבות דשבות.

וא"כ ישלה"ב בשיטת אדמה"ז: דפוסק כשיטת המרדכי (דצריך לקנות החלב מהגוי) והיינו כפי שהסביר בעצמו בקו"א רנ"ב שיש להקל בהאיסור וא"כ למה לא הצריך שיחלוב לתוך האוכל שיהיה שבות.

וצ"ל דהיא הנותנת: דרק המג"א הסובר כסברא הא' דאין צריך לקנות לכן כדי למעט בהאיסור צריך לחלוב לתוך אוכל (וכנ"ל שזה נראה ההבנה בהמשך הדברים). אבל לאדמה"ז שצריך לקנות בדבר מועט כדי שלא יהא נראה כחולב לצורך הישראל אלא בשביל עצמו, א"כ אין צורך כבר להקל בהאיסור שכבר הוקל בעצם עניינו, מה שעושה לשם הישראל, ולכן אין צורך למעט עוד בזה. (וכן פי' הקצות השלחן בסי' קל"ב בדה"ש ב', אלא שלא זכר שם בקשר להקו"א הנ"ל. ועיי"ש שפי' עוד בהשמטת אדמה"ז בענין זה).

ואם כנים דברים אלו: כיון דאנו פוסקים דאין מתירים שבות במקום מצוה אלא אמירה דעכו"ם דשבות לצורך מצוה (ש"ז סי"ב) א"כ אין צורך בזה למעט באיכות המלאכה, דכיון שאין העכו"ם עושה המלאכה עצמה אלא שבות, כבר נתמעט באיכות המלאכה ואין צורך למעט יותר.

ובזה מובן גם מה שלא מוצאים חומרת המרדכי, בנוגע לשאר שבות דאמירה לעכו"ם דשבות במקום מצוה, שיקנה מהגוי מה שעשה הלה בשבת כדי שלא יהא נראה כעושה לצורך הישראל אלא לצורך עצמו, כיון דבשבות דשבות כבר מיעטו באיכות האיסור ואין צורך למעט יותר.

]ובכללות הענין: בענין ההיתר דאמירה לעכו"ם לצורך חולה שאב"ס הרש"ש ח' ע"ב דהוא היתר גמור. ולצורך כבוד הבריות ראה גליוני הש"ס ברכות י"ט ע"ב דהא דדוחה איסור דרבנן הוא בגדר דחויה. ולכאורה לשיטתו כן הוא גם בנוגע לאמירה לעכו"ם בענין דכבוד הבריות, ולדוגמא מת ביום ב' דיתעסקו בו עממין. אבל יש הלומדים מל' רש"י ברכות "מחלו חכמים יקירייהו" דהוא בגדר הותרה. ויש לשקו"ט בזה ובכוונת ל' הגמ' "כחול שויוהו רבנן". וכן יש להעיר בדברי הגלהש"ס דהל' "לא גזרו רבנן" עניינו הוא הותרה, מדברי אדמה"ז לענין צעב"ח, דמביא (ש"ה סע' כ"ט) "ולא גזרו על אמירה לנכרי במקום צעב"ח...", ואעפ"כ סובר בקו הנ"ל שהוא בגדר דחויה.]